עודד ליפשיץ נחטף לעזה בשבעה באוקטובר מקיבוצו ניר עוז ונרצח בשבי. עודד היה מסאי מחונן ואפקטיבי. מאות רשימות, כתבות ומאמרים מפרי עטו התפרסמו בעיתונים שונים. עולה מהם דמותו של העיתונאי לוחם, מעורב וקפדן, ובעל כשרון כתיבה יוצא דופן.



עד קצה הגבול מספר דרך עיניו של עודד את סיפורה של מדינת ישראל, את המלחמות שאליהן יצא כלוחם, ואת המאבקים על דמותה של המדינה וערכיה. לצד המאבקים מתגלה אוהב אדם, המגלה אמפתיה גם למי שאינם שותפים לאונותיו או לסביבתו החברתית, וגם לאויב הפלסטיני המר, שדווקא אתו יש להגיע לשלום ולפיוס.

עד קצה הגבול אינו ספר זיכרון. זהו ספר מורשת של אמונה ורעיון, עודד ממשיך לחיות בליבות אוהביו, ודרך הכתבים הרבים שהשאיר אחריו.

הספר בוחן את קורותיה של חניתה מאז 7 באוקטובר 2023 בשני מישורים שנפרדו אך הם כרוכים זה בזה בעבותות: הקהילה והקיבוץ הפיזי. השאלות הן קשות וסבוכות, ומעוררות ויכוחים לא פשוטים: מדוע הוחלט על פינוי הצפון ונטישת כל היישובים? מדוע נמשך הפינוי זמן כה רב? כיצד יתכן שעד לרגע זה אין כל תאריך לחזרה? מדוע פתחה ישראל בלחימה עוצמתית מול חיזבאללה רק כשנה לאחר הפינוי? מה משמעות הפינוי ביחס למושכלות היסוד של הציונות והתנועה הקיבוצית? ואילו אתגרים עומדים בפני הקיבוץ לקראת החזרה הביתה?
הספר מבוסס על עשרות ראיונות עם תושבי חניתה – צעירים ומבוגרים – וכן עם בעלי תפקידים בקיבוץ ובמועצה האזורית, וגורמי צבא וממשל. הספר אמנם מתמקד בחניתה, אך האירועים וההתפתחויות המתוארים בו, התרחשו ביישובים רבים אחרים בצפון. במידה זה סיפורו של הגליל, במיוחד הקיבוצים בגליל, לאחר 7 באוקטובר 2023 ועד עצם היום הזה. הוא נכתב כשהגליל עדיין נטוש, מתוך תקווה לסיום המלחמה ולשיקום הצפון.

הספר התעוררתי ב-06:29 דן לעומק במשמעות החיים עבור ישראלים הגרים ב"עוטף עזה." הוא מבוסס על מחקר פסיכולוגי-חברתי-נרטיבי שעקב אחרי אותם תושבים לאורך זמן. המחקר התחיל ב־2018 והסתיים ב־2025, כלומר, לפני ואחרי השבעה באוקטובר. הספר דן בהשלכות הפסיכולוגיות חברתיות של סכסוך בלתי פתיר על חייהם של תושבי ה"עוטף" ברמה האישית, המשפחתית, הקהילתית, והאזורית. הוא מציג כתיבה מחקרית ייחודית ומורכבת, המתבססת על ראיונות נרטיביים שכללו סיפורי חיים ועל חומרים נוספים שנאספו מתושבי ה"עוטף," כמו תמונות שהמרואיינים צילמו ובחרו כמשקפות את חייהם, פוסטים וסרטונים שתושבי העוטף פרסמו ברשתות החברתיות בשתי תקופות המחקר.
המרואיינים שתפו בתפיסותיהם את המושגים פטריוטיזם וציונות, ובמחשבותיהם לגבי העזתים, ולגבי עתיד האזור. הספר כולל גם ספרות מחקרית עדכנית על טראומה, על חוסן, ועל זהות אישית וקולקטיבית. זהו מסמך מגוון ורב־ממדי הכולל גם הצעות יישומיות לעבודה קהילתית עם תושבי האזור באמצעות נרטיבים אישיים, בתקווה שעבודה כזאת תשפר את היחסים בין קבוצות, תתרום להתמודדות אישית וחברתית ותסייע ליצירת עתיד טוב יותר.

בקיבוץ ניר עוז, להבדיל מיישובים אחרים שהותקפו ב־ 7 באוקטובר, פעלו מחבלי חמאס והגִ'אהד האִסלאמי במשך שעות ארוכות בלי שהגיע איש מכוחות הביטחון כדי להגן על המותקפים. בטבח נרצחו עשרות, ו־ 76 תושבים נחטפו למנהרות בעזה.
האחיות סיון ושני גדלו בקיבוץ ועזבו אותו כמו רבים מבני דורן בעשורים האחרונים. הן נחשפו באותו בוקר ללחישות האימה וניסו לקרוא לכל עזרה אפשרית, לשווא. לצורך כתיבת הספר הן חזרו אל מי שגדלו איתן בניר עוז כדי לספר את סיפורו המלא של הקיבוץ, על החיים והחלומות שהיו בו לפני הטבח, על המתחים ששררו בין בני הדורות, על השנים בראשית המאה ה־ 21 ועל החוויות המעצבות שצברו בקיבוץ, וכמובן – על אותו יום מר ונמהר שהביא עימו טראומה נוראה.
באמצעות ראיונות אישיים שהן ערכו בחודשים שלאחר 7 באוקטובר עם אנשי הקיבוץ, בנותיו ובניו, ומתוך נקודת מבט היסטורית וסוציולוגית, הן משרטטות דיוקן אינטימי של קיבוץ שחרב, ובכל זאת עתידו עוד לפניו.
סיון קלינגבייל היא עיתונאית ועורכת TheMarker . עזבה את הקיבוץ ב־ 1997 . ד״ר שני קלינגבייל שילה היא חוקרת והיסטוריונית של האדריכלות. עזבה את ניר עוז ב־ 2003 , ומחקר הבתר־דוקטורט שלה ליווה את תהליך הבינוי מחדש של הקיבוץ.

בשבעה לאוקטובר 2023 בשעה 06:30 חרב קיבוץ כפר עזה ועולמם של 950 תושביו. בסוף אותו יום נמנו 62 נרצחים וכ־ 20 חטופים, מהם 17 חזרו כעבור כחודשיים. חמישה עדיין שם בגיהינום.
ב־ 8.10.2023 התחיל הקיבוץ במסע חזרה הביתה, אל הבית שבגד, שמעל באמון שנתנו בו.
כמעט כל מה שהיה מוכר נעלם והקהילה השכולה והמוכה נדרשת לבנות הכול מחדש; את החברותא ואת הבית.

הספר "התקווה היא לא כובע עם נוצות", ספרו של מוקי צור, הוא חשבון נפש שמתגלגל עשרות בשנים. חשבון נפש של אזרח ישראלי, אדם יהודי, חבר קיבוץ ודמוקרט, בימים מטלטלים, במציאות הדרמטית של מדינת ישראל. לאורך הספר עורך המחבר פגישות ספרותיות עם סופרות וסופרים המלווים את המפעל החלוצי.

במלאת 80 שנה ליד מרדכי, רצינו להעניק מתנה לילדים שלנו ולעצמנו.

מתוך אוקיינוס של חוויות התגבשו להם עשרה סיפורים קצרים של ילדים ומקומות. כל אחד מספר את סיפורו של מקום בקיבוץ דרך חוויה של ילד לא אמיתי, אבל שיכול היה להיות אמיתי והסיפור שלו מצייר את תקופת החיים שלו ואיך נראו אז הקיבוץ והמדינה.

המקומות ושבילי הקיבוץ הם החוט המקשר בין ילדי העבר וילדי ההווה , ועל כן הם מככבים בסיפורים - חדר האוכל, משק הילדים, הבריכה האהובה וההיסטורית ועוד ועוד.

אותם המקומות והשבילים הם גם במת המפגש שלנו, מפגש שהוא לב ליבו של הקיבוץ .

הספר יצא בסופו של דבר בחגיגות הילד ה-81, לאחר שובה של הקהילה לביתה מהפינוי במלחמת 7 באוקטובר, שהחזירה לחיים את השבילים.

קבוצת חוקרות וחוקרים שעוסקת בזהות קיבוצית עכשווית, בדיסציפלינות שונות, במטרה להציע התבוננות עכשווית על קשת סוגיות שמעצבות את החיים הקיבוציים בצל 7 באוקטובר ובראייה קדימה.

הספר הוא מעין "צילום רנטגן" להוויה המורכבת והקשה של קהילות עקורות, קהילות שכולות, קהילות קיבוציות שבוחרות להמשיך בחיים בתוך מציאות רוויית סימני שאלה ואי וודאות, ומקנה הד, מבע וניב לתקופה סוערת וקשה זו, של אחרי שבעה באוקטובר.
הספר מבוסס על סדרת מפגשים מעוררי השראה עם חברי הקיבוצים שדומה שאימצו את דברי ברנר: "אף על פי כן" ומנסים, מתוך תהומות היגון, השכול, הכאב והזעם, להמשיך לקיים קיבוץ, להמשיך לקיים קהילה, להמשיך את "הרוח הקיבוצית".

"כל מקום שהשיחה באה על מילואה במהותה, ושני המשוחחים שנפנו זה אל זה באמת, מגלים את עצמם ללא כבישת דברים ומנוערים מכל חפץ מראית – שם שרויה ברכת יצירה משותפת מופלאה, שאין כמותה בשום מקום אחר. [...] הבין אנושי פותח לפנינו את שאינו בר פתיחה בכל דרך אחרת" (מרטין בובר, 'בסוד שיח').

כ'כוחו של ניגון' כך כוחה של שיחה. השיחות הקבוצתיות היו כואבות, טעונות, מעשירות, תוך ערבוב בין רגעי תקווה ויאוש, אמונה וספק. בכולן ניתן היה לעמוד על "סוד הקסם הקיבוצי" על הכוח המפרה והמעצים של קהילה, על חוסן הקהילה להתמודד עם משבר כה מטלטל וקשה.

קיבוץ ניר עוז עבר טראומה קשה ביום שבת ה 7.10. בין השאר, הקיבוץ עבר חורבן עמוק ברמה הפיזית. חלק ניכר מן הבתים וממבני הציבור נשרפו ונפגעו. חורבן המחייב תהליך בינוי חדש של הקיבוץ.
כחלק מהתהליך זה עלה הצורך להשלים ידע רב למתכננים בתחומים כמו שיקום אזורי אסון, חזרת קהילות למרחבי טראומה, זכרון ומורשת והבנה כיצד בונים קיבוץ מחדש לקראת אתגרי המאה ה-21. לשם כך גויסו 14 חוקרים מתחומים רלוונטיים, שקיימו מפגשים שבועיים עם צוות המתכננים של פרויקט הבינוי מחדש. שיאו של תהליך החשיבה היה כנס משותף שהתקיים בקיבוץ מורן ובו הציגו החוקרים את תוצרי התהליך לצוות המתכננים ולוועדת התכנון והבינוי של הקיבוץ.
צוות המתכננים שמוביל את השיקום מחדש של ניר עוז: מייזליץ כסיף רויטמן, סקורקא אדריכלים, ארא אדריכלות נוף וחברת הניהול מסד עוז. בכנס המסכם של ארוע מעגלי הידע השתתפו גם חברי ועדת התכנון והבינוי של ניר עוז.

אירועי 7 באוקטובר מגלמים בתוכם רבדים שונים שמתחברים לנימי ההתיישבות בגבולות הארץ. כל קיבוץ, מושב ועיר – עולם ומלואו. אמיתות ומוסכמות נבחנות מחדש, ההיסטוריה מוארת באור אחר, סימן שאלה מונח על העתיד. בתוך השדה הזה, דומה שיש הרבה סיפורים שצריך לספר מחדש.
אחד מאותם סיפורים הוא של קיבוץ זיקים, השוכן בסמוך לרצועת עזה, מצפון, סמוך לים. ב-7 באוקטובר הותקף הקיבוץ, אך ניצל בזכות כיתת הכוננות. כל סביבתו, מחוף הים, דרך הבסיסים הסמוכים לו והדרכים המובילות אליו, הפכה לגיא הריגה. כמו בכל אחת מאותן נקודות שהותקפו באות יום, הסיפור מתחיל הרבה קודם.
זיקים הוא קיבוץ של השומר הצעיר, שעלה לקרקע ב-1949, על חורבות הכפר הפלסטיני חרביה. עוד מראשיתו נשא בתוכו את המורכבות של שאלת 1948, כאשר אחד מהמבנים המרכזיים בקיבוץ הוא בית הקיץ של משפחת הנכבדים עלמי. סימבוליות נוספת של זיקים היא היסטוריית הפילוג הפנימי המאפיינת את התנועה הקיבוצית – עוד לפני העלייה לקרקע סבל הקיבוץ מקרע אידאולוגי שהוביל לעזיבת חברים.
לאורך השנים התמודד עם בעיות ביטחוניות, לצד תהליכי שינוי חברתיים שהפכו אותו לבעל מבנה ייחודי, עם מורכבות משמעותית: קיבוץ שיתופי שהוא חלק מקהילה מופרטת. מתוך המורכבות הזו הוא נכנס ל-7 באוקטובר.
פרופ' אלי צור, חבר זיקים מזה שישה עשורים, פורש את הסיפור של ביתו, מנקודת מבט מחקרית, ושוזר בה את הזווית האישית שלו. דרך תחנות בזמן נגלה סיפור מרתק על קיבוץ ששוכן במקום היפה ביותר, וגם המסוכן ביותר, ומנסה להגשים את עצמו דרך האתגרים שניצבים מולו לאורך המסע.

מטרת המחקר היא להתחקות אחר התהליכים שעוברים הקיבוצים בעקבות הפינוי ועד לאחר חזרתם ליישובי הקבע. נבדוק את הגורמים התורמים ליכולת ההתאוששות של הקהילה, ועד כמה הקהילה מצליחה לחזור לשגרת החיים או ליצור שגרה חדשה בשלבי
הביניים ובחזרה לישוב הקבע.
הזמן הממושך של הפרה מוחלטת בשגרת החיים יכולות להביא להתפוררות הקהילה הקיבוצית. לכך שיתר יותר משפחות עוזבות את האתרים בהם משוכן הקיבוץ ובוחרות בפתרונות פרטניים. לא ברור (אף להם) אם ישובו לביתם הקיבוצי. מטרת המחקר היא לבדוק את הגורמים המסייעים ליכולת ההתאוששות של הקיבוץ והקהילה הקיבוצית ולאתר את הגורמים המאיצים את החלשת הקיבוץ ולכן גם את הסיכוי להתאוששות.
המחקר יעסוק בשני היבטים – ההיבט ההתנהגותי וההיבט התודעתי, וינסה למצוא את הקשר בין שני היבטים אלה. ההתנהגות: כיצד מתארגנת הקהילה הקיבוצית במקום הזמני מבחינת תפקוד מוסדות הקיבוץ, עסקי הקבוץ, עבודת החברים, הניהול הכלכלי והחברתי של הקיבוץ, קיום ענפי השרות השונים, התקשורת הפנים ארגונית, תרבות חגים וטקסים. האם לאחר החזרה לישוב הקבע חוזרים לדפוסים טרם הפינוי או מאמצים פרקטיקות חדשות.
התודעה: חוסן הקהילה, תחושת קהילה, אמון בהנהגה ובחברים, זיקה לקיבוץ בתוך כך יבחנו ההשפעות של עצמת הפגיעה, אופי פינוי – במלון, בקיבוץ אחר, בניין בעיר, מידת הפיזור של הקהילה ומשך הזמן מהפינוי עד לחזרה לנקודת הקבע. מוקדי המחקר יהיו: האתגרים המרכזיים ודרכי ההתמודדות עימם בכל אחד מהנושאים הבאים:
1. התארגנות ויכולת לשמור על מבנה הקהילה ותפקודה בכל שלב.
2. חוסן הקהילה, המחויבות לקהילה ויכולת ההתאוששות של הקהילה בכל שלב.
3. השפעה של כל אלה על הנכונות לחזור לישוב הקבע ועל היכולת לקיים קהילה יציבה במקום הקבע.
ביישובי הדרום (עוטף עזה) אנו חוקרים קיבוצים שרוב אוכלוסייתה פונתה למקום אחד. ביישובי הצפון (גבול לבנון) אנו חוקרים קיבוצים שהתפזרו למקומות שונים.