מי שירצה ללמוד את ההיסטוריה של אורים לעומק, לא ימצא כאן את מבוקשו. רצינו לספר בקצרה את תולדות קבוצת אורים ולתאר קווים לשנים הראשונות ולאופייה המיוחד. בחרנו לשלב קטעים שכתבו וותיקי אורים, שרובם כבר הלכו לעולמם, בספרי זיכרונותיהם ובעלון הקיבוץ, "אורימידע," בבחינת עדויות מהעבר שמשתלבות בספר שכולו עדות.

בלילה אחד באוקטובר 2024 נהרגו שני בני קיבוץ שמרת: גיא עידן, ב51, לוחם בגדוד 89 בחטיבת "הזקן" (8) ורכז הביטחון השוטף של הקיבוץ, שנפל בלבנון; עידו בן צבי, בן 21, לוחם שריון וחניך בקורס מפקדי טנקים בגדוד 196 שבעוצבת "בני אור" (460), שנפל בעזה. 30 שנה הפרידו ביניהם, וכמה מאות מטרים בלבד בין בתיהם. הספר שלפניכם, המבוסס על שיחות עם בני משפחה, חברים ואנשי הקהילה, מגולל את סיפורם של שני עולמות שנקשרו זה בזה בנסיבות טרגיות. זהו סיפור על ילדות בגליל ובערבות אוקראינה, על ויקינג בעל לב ענקי שאינו מסוגל לשבת בבית כשיש מלחמה, ועל צעיר שכתב במחברתו: "אני רוצה להיות טוב יותר כבן אדם מכל המובנים". זהו גם סיפורו של הלילה ההוא, שבו דפקו קציני הצבא על שתי דלתות סמוכות; על הבוקר שבו ישב אב מחוץ לבית חברו כדי לארגן את הלווייתו, ואז גילה שיצטרך לארגן גם את הלוויית בנו. יותר מכול, זהו סיפור על היום שאחרי השבר: על ההחלטה לבחור בחיים, על הבחירה לצאת למסע ניחום אבלים ברחבי הארץ, על הנכחה במקום הנצחה. זו בחירה יום‑יומית של קהילה קרועת לב, אך נושמת. מבוסס על הפודקאסט "עוד זה מדבר וזה בא", בהפקת יד יערי, יד טבנקין, גלי צה"ל וקיבוץ שמרת.

עודד ליפשיץ נחטף לעזה בשבעה באוקטובר מקיבוצו ניר עוז ונרצח בשבי. עודד היה מסאי מחונן ואפקטיבי. מאות רשימות, כתבות ומאמרים מפרי עטו התפרסמו בעיתונים שונים. עולה מהם דמותו של העיתונאי לוחם, מעורב וקפדן, ובעל כשרון כתיבה יוצא דופן.



עד קצה הגבול מספר דרך עיניו של עודד את סיפורה של מדינת ישראל, את המלחמות שאליהן יצא כלוחם, ואת המאבקים על דמותה של המדינה וערכיה. לצד המאבקים מתגלה אוהב אדם, המגלה אמפתיה גם למי שאינם שותפים לאונותיו או לסביבתו החברתית, וגם לאויב הפלסטיני המר, שדווקא אתו יש להגיע לשלום ולפיוס.

עד קצה הגבול אינו ספר זיכרון. זהו ספר מורשת של אמונה ורעיון, עודד ממשיך לחיות בליבות אוהביו, ודרך הכתבים הרבים שהשאיר אחריו.

הספר בוחן את קורותיה של חניתה מאז 7 באוקטובר 2023 בשני מישורים שנפרדו אך הם כרוכים זה בזה בעבותות: הקהילה והקיבוץ הפיזי. השאלות הן קשות וסבוכות, ומעוררות ויכוחים לא פשוטים: מדוע הוחלט על פינוי הצפון ונטישת כל היישובים? מדוע נמשך הפינוי זמן כה רב? כיצד יתכן שעד לרגע זה אין כל תאריך לחזרה? מדוע פתחה ישראל בלחימה עוצמתית מול חיזבאללה רק כשנה לאחר הפינוי? מה משמעות הפינוי ביחס למושכלות היסוד של הציונות והתנועה הקיבוצית? ואילו אתגרים עומדים בפני הקיבוץ לקראת החזרה הביתה?
הספר מבוסס על עשרות ראיונות עם תושבי חניתה – צעירים ומבוגרים – וכן עם בעלי תפקידים בקיבוץ ובמועצה האזורית, וגורמי צבא וממשל. הספר אמנם מתמקד בחניתה, אך האירועים וההתפתחויות המתוארים בו, התרחשו ביישובים רבים אחרים בצפון. במידה זה סיפורו של הגליל, במיוחד הקיבוצים בגליל, לאחר 7 באוקטובר 2023 ועד עצם היום הזה. הוא נכתב כשהגליל עדיין נטוש, מתוך תקווה לסיום המלחמה ולשיקום הצפון.

הספר התעוררתי ב-06:29 דן לעומק במשמעות החיים עבור ישראלים הגרים ב"עוטף עזה." הוא מבוסס על מחקר פסיכולוגי-חברתי-נרטיבי שעקב אחרי אותם תושבים לאורך זמן. המחקר התחיל ב־2018 והסתיים ב־2025, כלומר, לפני ואחרי השבעה באוקטובר. הספר דן בהשלכות הפסיכולוגיות חברתיות של סכסוך בלתי פתיר על חייהם של תושבי ה"עוטף" ברמה האישית, המשפחתית, הקהילתית, והאזורית. הוא מציג כתיבה מחקרית ייחודית ומורכבת, המתבססת על ראיונות נרטיביים שכללו סיפורי חיים ועל חומרים נוספים שנאספו מתושבי ה"עוטף," כמו תמונות שהמרואיינים צילמו ובחרו כמשקפות את חייהם, פוסטים וסרטונים שתושבי העוטף פרסמו ברשתות החברתיות בשתי תקופות המחקר.
המרואיינים שתפו בתפיסותיהם את המושגים פטריוטיזם וציונות, ובמחשבותיהם לגבי העזתים, ולגבי עתיד האזור. הספר כולל גם ספרות מחקרית עדכנית על טראומה, על חוסן, ועל זהות אישית וקולקטיבית. זהו מסמך מגוון ורב־ממדי הכולל גם הצעות יישומיות לעבודה קהילתית עם תושבי האזור באמצעות נרטיבים אישיים, בתקווה שעבודה כזאת תשפר את היחסים בין קבוצות, תתרום להתמודדות אישית וחברתית ותסייע ליצירת עתיד טוב יותר.

המחקר, הנערך במסגרת לימודי דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב, יבקש לבחון את תהליכי גיבוש ועיצוב מרחבי ההנצחה בקיבוצי הנגב המערבי לאחר ה-7 באוקטובר, ולהעמידם בתוך שני הקשרים: הציר ההיסטורי-זהותי, שיערוך השוואה בין אופני ההנצחה, תכליתה והתגבשותה בקיבוצי הנגב מאז הקמתם, לבין התהליכים המתרחשים היום; והציר הפוליטי העכשווי, שיתבונן על מפת מגרש ההנצחה המתגבש בימים אלה, בדגש על ההשפעה ההדדית ויחסי הגומלין בין הקהילות הקיבוציות למרחב האזורי (מועצות אזוריות) והלאומי (ממשלה ומוסדותיה).
מאז הקמתם שיחקו קיבוצי הנגב המערבי תפקיד חשוב בסיפור הישראלי הלאומי, כיישובי ספר משימתיים המיישבים את הגבול עם מצרים ועזה, ומעבדים את שדותיהם "עד התלם האחרון". לאורך השנים, ובמקביל לשינויים פנימיים שהתחוללו בקיבוצים ולשינויים חיצוניים – במדינה ובחברה הישראלית, התפתחו היחסים והפכו מורכבים ואמביוולנטיים ועלו שאלות של זהות, שייכות, תפיסות פוליטיות לגבי המרחב וערכים – ברמה המקומית, האזורית והלאומית, שאלות שהואצו בהיקפיה וממדיהן לאחר ה-7 באוקטובר.
במוקד המחקר יעמדו תהליכי עיצובם של מרחבי הזיכרון ואתרי ההנצחה הפיזיים בחמישה קיבוצים שהותקפו ב-7 באוקטובר, לאורך השנה השנייה שלאחר המלחמה. הנושא ייבחן באמצעות ליווי ומעקב אחר עבודתן של ועדות ההנצחה, דיונים קהילתיים, מעורבות של גורמים מקצועיים חיצוניים ואתרי ההנצחה עצמם. במקביל ייבחנו המסורות, האתוסים ומרחבי ההנצחה הקיימים בכל אחד מהקיבוצים, וכן הדינמיקה בין הנעשה בכל קיבוץ לבין תהליכים המתחוללים במרחב האזורי והלאומי.
מבחינה מתודולוגית ישלב המחקר בין כלים מדיסציפלינות שונות, ובכלל זה מחקר ארכיוני, ראיונות וחומרים כתובים עכשוויים, ניתוח טקסטואלי-ויזואלי של אתרי זיכרון ועוד.

בקיבוץ ניר עוז, להבדיל מיישובים אחרים שהותקפו ב־ 7 באוקטובר, פעלו מחבלי חמאס והגִ'אהד האִסלאמי במשך שעות ארוכות בלי שהגיע איש מכוחות הביטחון כדי להגן על המותקפים. בטבח נרצחו עשרות, ו־ 76 תושבים נחטפו למנהרות בעזה.
האחיות סיון ושני גדלו בקיבוץ ועזבו אותו כמו רבים מבני דורן בעשורים האחרונים. הן נחשפו באותו בוקר ללחישות האימה וניסו לקרוא לכל עזרה אפשרית, לשווא. לצורך כתיבת הספר הן חזרו אל מי שגדלו איתן בניר עוז כדי לספר את סיפורו המלא של הקיבוץ, על החיים והחלומות שהיו בו לפני הטבח, על המתחים ששררו בין בני הדורות, על השנים בראשית המאה ה־ 21 ועל החוויות המעצבות שצברו בקיבוץ, וכמובן – על אותו יום מר ונמהר שהביא עימו טראומה נוראה.
באמצעות ראיונות אישיים שהן ערכו בחודשים שלאחר 7 באוקטובר עם אנשי הקיבוץ, בנותיו ובניו, ומתוך נקודת מבט היסטורית וסוציולוגית, הן משרטטות דיוקן אינטימי של קיבוץ שחרב, ובכל זאת עתידו עוד לפניו.
סיון קלינגבייל היא עיתונאית ועורכת TheMarker . עזבה את הקיבוץ ב־ 1997 . ד״ר שני קלינגבייל שילה היא חוקרת והיסטוריונית של האדריכלות. עזבה את ניר עוז ב־ 2003 , ומחקר הבתר־דוקטורט שלה ליווה את תהליך הבינוי מחדש של הקיבוץ.

בשבעה לאוקטובר 2023 בשעה 06:30 חרב קיבוץ כפר עזה ועולמם של 950 תושביו. בסוף אותו יום נמנו 62 נרצחים וכ־ 20 חטופים, מהם 17 חזרו כעבור כחודשיים. חמישה עדיין שם בגיהינום.
ב־ 8.10.2023 התחיל הקיבוץ במסע חזרה הביתה, אל הבית שבגד, שמעל באמון שנתנו בו.
כמעט כל מה שהיה מוכר נעלם והקהילה השכולה והמוכה נדרשת לבנות הכול מחדש; את החברותא ואת הבית.

הספר "התקווה היא לא כובע עם נוצות", ספרו של מוקי צור, הוא חשבון נפש שמתגלגל עשרות בשנים. חשבון נפש של אזרח ישראלי, אדם יהודי, חבר קיבוץ ודמוקרט, בימים מטלטלים, במציאות הדרמטית של מדינת ישראל. לאורך הספר עורך המחבר פגישות ספרותיות עם סופרות וסופרים המלווים את המפעל החלוצי.

במלאת 80 שנה ליד מרדכי, רצינו להעניק מתנה לילדים שלנו ולעצמנו.

מתוך אוקיינוס של חוויות התגבשו להם עשרה סיפורים קצרים של ילדים ומקומות. כל אחד מספר את סיפורו של מקום בקיבוץ דרך חוויה של ילד לא אמיתי, אבל שיכול היה להיות אמיתי והסיפור שלו מצייר את תקופת החיים שלו ואיך נראו אז הקיבוץ והמדינה.

המקומות ושבילי הקיבוץ הם החוט המקשר בין ילדי העבר וילדי ההווה , ועל כן הם מככבים בסיפורים - חדר האוכל, משק הילדים, הבריכה האהובה וההיסטורית ועוד ועוד.

אותם המקומות והשבילים הם גם במת המפגש שלנו, מפגש שהוא לב ליבו של הקיבוץ .

הספר יצא בסופו של דבר בחגיגות הילד ה-81, לאחר שובה של הקהילה לביתה מהפינוי במלחמת 7 באוקטובר, שהחזירה לחיים את השבילים.

קבוצת חוקרות וחוקרים שעוסקת בזהות קיבוצית עכשווית, בדיסציפלינות שונות, במטרה להציע התבוננות עכשווית על קשת סוגיות שמעצבות את החיים הקיבוציים בצל 7 באוקטובר ובראייה קדימה.

הספר הוא מעין "צילום רנטגן" להוויה המורכבת והקשה של קהילות עקורות, קהילות שכולות, קהילות קיבוציות שבוחרות להמשיך בחיים בתוך מציאות רוויית סימני שאלה ואי וודאות, ומקנה הד, מבע וניב לתקופה סוערת וקשה זו, של אחרי שבעה באוקטובר.
הספר מבוסס על סדרת מפגשים מעוררי השראה עם חברי הקיבוצים שדומה שאימצו את דברי ברנר: "אף על פי כן" ומנסים, מתוך תהומות היגון, השכול, הכאב והזעם, להמשיך לקיים קיבוץ, להמשיך לקיים קהילה, להמשיך את "הרוח הקיבוצית".

"כל מקום שהשיחה באה על מילואה במהותה, ושני המשוחחים שנפנו זה אל זה באמת, מגלים את עצמם ללא כבישת דברים ומנוערים מכל חפץ מראית – שם שרויה ברכת יצירה משותפת מופלאה, שאין כמותה בשום מקום אחר. [...] הבין אנושי פותח לפנינו את שאינו בר פתיחה בכל דרך אחרת" (מרטין בובר, 'בסוד שיח').

כ'כוחו של ניגון' כך כוחה של שיחה. השיחות הקבוצתיות היו כואבות, טעונות, מעשירות, תוך ערבוב בין רגעי תקווה ויאוש, אמונה וספק. בכולן ניתן היה לעמוד על "סוד הקסם הקיבוצי" על הכוח המפרה והמעצים של קהילה, על חוסן הקהילה להתמודד עם משבר כה מטלטל וקשה.