"גבר הרצון לעלות להיאחזות על הכל" - העליה לקרקע
קבוצת גבים הורכבה ממספר קבוצות שהתאחדו יחדיו על מנת לעלות לקרקע. ראשית, בוגרי הנוער העובד מנשר, שעברו הכשרה בקבוצת גבע תוך כדי גיוסם לפלמ"ח. מאחר ומוסדות ההתיישבות חיפשו גרעין שיעלה לאדמות הוג', בסמוך לקיבוץ דורות, הפגישו קבוצה זו עם קבוצת נוער עולה, שורדי השואה, חניכי מוסד "אהבה", שהשתייכו לגורדוניה והיו בהכשרה בקבוצת השרון ברמת דוד.
שתי הקבוצות לא קיבלו זמן רב לבסס את השותפות שלהן. ביומן גבים, שם הקבוצה המאוחדת, נכתב על אותם ימים כי "המניע לאיחוד הגרעין מגבע וקבוצת "חרות" היה הרצון בעצמאות שניתן להתגשם בדרך זו. נתקיימו בגבע שלוש פגישות שהזמן הקצר והתנאים לא אפשרו יותר… לא קל היה להחליט ולקבוע האם אמנם מתאימים אנו, ורבו ההיסוסים והפקפוקים, אך גבר הרצון לעלות להיאחזות על הכל. החלטנו לצאת יחדיו לדרך, ועמנו תקווה שבתוקף התנאים נתמזג והאיחד יעלה יפה".
באוגוסט 1947 מיועדת הקבוצה לעלות לאדמות הוג', בדומה לקיבוץ דורות שהתמקם ממזרח, על אדמות הוג' גם כן. בדיוני מזכירות חבר הקבוצות לקראת ההתיישבות נקבע מיקום הנקודה. יתרונותיה של חלקת אדמה זו ברורים; נאמר כי "האדמה טובה, בלי אבנים. עובר שם קו חשמל, מים במידה הדרושה ולא יקרים בגלל קרבת המקום למקורות המים שבניר עם. ההליכה היא להיאחזות, אבל אלה שהולכים - הם מתוך פרספקטיבה של התיישבות". חשיבות רבה ניתנה למיקומה של נקודת ההיאחזות, מאחר והיא תמוקם על גבעה הצופה על צינור המים ניר עם-רוחמה, וככזו היא תשמור על צינור זה, שחיוני לנגב כולו.
לקראת עלייתם לקרקע, כותב לחברי גרעין "חירות" ראש המרכז החקלאי בהסתדרות אברהם הרצפלד פתק בו הוא מברך אותם לעליה: "לקבוצת חירות, המוכ"ז החבר עמיחי מטעם הסוכנות בא לבקרכם ולהזכירכם בהתאם להחלטת המוסדות לקבל אתכם למקומכם החדש "הוג'" בין ניר עם ודורות במספר 25-30 בתוכם חמש חברות. עלייתכם נקבעה ליום חמישי הבא 28.8. אברככם בעליה לנקודה בשלום ובהצלחה, א.ה".
ב-28 באוגוסט 1947 אכן עולות שתי הקבוצות יחדיו לקרקע בסמוך להוג', ומונות 30 חברים וחברות. לנקודת העליה לקרקע ניתן השם "שדה עקיבא", על שם האגרונום עקיבא אטינגר. אטינגר, מהמחלקה הקרקעית של קק"ל, היה ממייסדי ההתיישבות בעמק יזרעאל, ותחת ניהולו יצאו לפועל עבודת הכשרת הקרקע ויבוש הביצות הגדולות בעמק. תאריך העלייה לקרקע של הקבוצה היה יום הולדתו.
כך דווח בעיתון הארץ על העליה לקרקע: "מערוב יום ד' גברה התנועה בני עם ששימשה שוב בסיס לעליה לנגב. מסכת העילה נערכה כבר ערב קודם לכן בגבע משם יצאו חלק מן העולים… ב-3 לפנות בוקר השכימו העולים ורבים מבני הישובים השכנים שבאו לעזרתם. ב-4 בבוקר יצאה השיירה בת 30 המכוניות אל הנקודה החדשה. בשעה 9 בבוקר כבר עמדו על תילם שני צריפי מגורים גדולים בני חמישה חדרים כל אחד, בנוסף לחדר אוכל וגדר תילת שהייה באמצע מתיחתה. בשעות הצהריים נתכנסו לקול הפעמון העובדים מכל קצוות המחנה למסיבת גמר עבודה ראשונה ליד אחד הצריפים הגמורים. גילם הממוצע של העולים הוא תשע עשרה".
"אחת מחברות הקבוצה העולה פתחה ואמרה: "יום זה של עלייתנו לקרקע הוא חג גדול לקבוצתנו, בו כרתנו ברית יצירה עם אדמת הלאום. יהא במעשנו זה - בעולם מטורף ועוין - הוכחה רצון חיי עם, כי איתן ועדות נוספת לכל אלה התועים בדרכים נלוזות ועקלקלות, כי לא במעשי הרס ואלימות נגאל אלה רק בדרך של יצירה ובנין, להרבות ישובים עובדים בארץ".
לעבודה, להגנה ולשלום - שנותיו הראשונות של הקיבוץ
ביישוב החדש מוקמים בן יום ארבעה צריפים וגדר ביטחון. תוך ימים הושמשו עמדות חול ונחפר גם סליק על מנת לשמור על הנשק שהיה דרוש להבטחת הגנת היישוב. מלאי הנשק היה שלושה רובים איטלקים, תת מקלע סטן ומספר רימונים. דבר קיומו של הסליק נשמר בסוד מפני רוב החברים, ונחפר בסתר בשעות הלילה, מתחת לאחד הצריפים- שם היה מיכל מתכת עם פתח צר שהוסתר מתחת לרצפת העץ.
בהמשך הוקמו צריפים שוודיים, ואף נבנו הבניינים הראשונים, עבור הוותיקים. בצריפים שוכנו חברי הגרעינים החדשים שהצטרפו לגבים. בהמשך הפכו הצריפים למחסנים, וחדרי שירות, ואחד מהם שימש לכלבו הראשון של הקיבוץ, אותו ניהל החבר דב וירני.
ב-11 בספטמבר 1947 מתחילים חברי הקיבוץ לחפור יסודות לבית הביטחון, וב-17 בחודש, כשבוע מאוחר יותר, מונחת אבן הפינה. בית הביטחון היה מבנה דמוי מבצר, עם חורי ירייה שנסתמו בלבנות בטון נשלפות. בעת התקפה היה על החברים להיכנס אליו ולהתבצר בו. על מנת להגן על עצמו, היה המשק זקוק לנשק חוקי. הסוכנות גייסה נוטרים שישמרו על המשק והם ישנו בבית הביטחון.
המבנה שימש בתפקיד משמעותי גם בזמן מלחמת העצמאות. באותה תקופה היה הקיבוץ מורכב מארבעה צריפים ואוהל. המצרים לא השקיעו מאמצים בכיבושוו, והתמקדו בקיבוצים הגדולים יותר - ניר עם, דורות ורוחמה. חברי גבים היו עולים לגג בית הביטחון, בו היה מוצב מקלע על חצובה, ובאמצעותו הם ירו על מטוסי המצרים החולפים. בהמשך המלחמה ניתנה הוראה שלא לחסות בצילו של בית הביטחון מאחר והוא הפך למטרה בולטת בשטח; חברי הקיבוץ הסתירו את עצמם באמצעות תעלות שנחפרו והתמקמות בעמדות מגנן.
בית הביטחון שימש לעוד מטרות רבות לאורך השנים: בנוסף למחסן נשק ומגורים היו בו מרפאה, מזכירות, חלוקת אספקה, דואר, ויותר מאוחר גם מחסן הבגדים של כל חברי גבים. ברבות השנים, עם העברת המחסן למבנה חדש, תפקד בית הביטחון כמעונם הרשמי של ענפים ושימושים רבים מבית הקיבוץ: מחסן המכוורת, משרד הבנין, מעבדת צילום, מעבדת אלקטרוניקה ואף אטליה של הצייר בן הקיבוץ אורי בית אור. בשנת 2000 ניתן המקום למגורי משפחה ששיפצה אותו, ולאחר עזיבתה נשאר בית הבטחון שומם.
לאורך שנותיו הראשונות היה ברור לכולם כי אין לקיבוץ יכולת לשרוד תרבותית, כלכלית וביטחונית ללא הרחבת מספר החברים. לכן מספר גרעינים הצטרפו לאורך השנים לקבוצה שהלכה ותפחה. ראשית, גרעין של נוער עולה מאיטליה. לאחריהם הצטרפה קבוצה משמעותית נוספת מדגניה ב', שכונתה "הגרעין השוודי". בסוף מלחמת העצמאות הצטרף גרעין מבן שמן, שכלל צברים וילדים שברחו מאירופה ומלוב והתחנכו במוסד החינוכי בבן שמן.
הסוכנות היהודית הקצתה תקציב מיוחד למיגון הישובים החדשים בנגב, שכלל חומת מגן מאדמה שהקיפה את ארבעת הצריפים הראשונים, בנוסף לכמה אלפי כדורים ורימונים שהיו אמורים להגן על הקיבוץ בשעת מתקפה.
הקיבוץ חווה אבידות כבדות במהלך מלחמת העצמאות: בקרב חוליקאת נופלים ארבעה חברים - יהודה רינוולד מסלובקיה וישראל זינגר מיוגוסלביה - שניהם מקבוצת השוודים, גרשון קלו מרומא ונתן רוסי מפדובה - שניהם מקבוצת האיטלקים. במבצע יואב נפלו אשר הרשקוביץ ושלמה בוכבינדר, ורנה נבל נופלת מפליטת כדור של חבר בעת אימון נשק.
לאחר המלחמה עושה הקבוצה את צעדיה הראשונים בחקלאות, על רקע החיבור לצינור המים שפתח אפשרויות מגוונות.. הקבוצה מקימה רפת, לול, פלחה וגן ירק מוצלח, והיא אף מתנסה, לתקופה קצרה, בגידול יונים ואווזים. חברי הקבוצה משתלבים גם במלאכת היעור של הקק"ל, שייעד כ-500 דונם באיזור הקיבוץ לייעור. ב-1951 נשתלים 2,000 העצים הראשונים - אקליפטוסים ואשלים, ובהמשך זנים נוספים. בחלקו השני של העשור מפתח הקיבוץ גם את ענף הפרחים, נטע מטע שמצמיח אפרסקים, תפוחים, שזיפים ותאנים, וכמיטב האופנה ששוטפת את האיזור באותם שנים - גם כרם, יחד עם מכוורת - ענף חדש וחשוב במיוחד שמתפתח לקראת אמצע העשור.
גבים ותו לא - פרשיית שדה עקיבא ושם הקיבוץ
מרגע הקמת הנקודה, מתעקשת הקבוצה להיקרא "גבים", ולא שדה עקיבא, או למצער - "קבוצת גבים בשדה עקיבא". החלטה זו נבעה מהרוח הדתית ששורה בשם "שדה עקיבא", לטענתם, ובעיקר מחיבורם לשם גבים, בו פעלו זה שנים רבות. חברי המוסדות המיישבים לא אהבו את התעקשותם זו של חברי הקיבוץ, ואף הוסיפו ונזפו בהם רבות. תשלומים רבים עוכבו מאחר ונכתב עליהם "גבים" ולא שדהעקיבא, למרכז החקלאי ניתנה הוראה לעכב הלוואות לקיבוץ, ולמפעל הנגב הורו שלא להיכנס למשא ומתן עם חברי גבים אלא רק עם חברי שדה עקיבא. יוסף ויץ מקק"ל אף איים בניתוק הקבוצה מצינור המים אם הם ימשיכו בכך. כך הוא כתב למערכת "ניב לנוער", עלון חבר הקבוצות, שהעזו להזכיר את השם "גבים":
בתשובה למכתבו של ויץ, ענו חברי הקיבוץ שהם מוכנים אף לוותר על שמם, "גבים", בתמורה להסרת עקשנותם של אריכא, ויץ והרצפלד והימנעותם מפגישה עימם - ללא הועיל.
וכך, להפתעתם, באמצע שנת 1954, נתקבל בקיבוץ מכתב שסיים את הסאגה וקבע לעד את שם הקיבוץ - "גבים". העקשנות השתלמה.
בתחילת שנות החמישים מצטרף גם גרעין "מגשימים", המונה אז 70 חברים, ובשנת 1954 הקיבוץ מגיע לשיא של 144 חברים וחברות. בשנים 1960-1957 פורץ משבר בקיבוץ וחברים רבים עוזבים, כך שעל אף הצטרפותו של גרעין "לפיד" קטן הקיבוץ ב-25 חברים וחברות מהמספר שמנה לפני תקופה זו. במצטבר, מעל ל-300 חברים עוזבים את גבים עד נקודה זו בזמן. שנים מאוחר יותר מסתכלים חברי הקבוצה אחורה אל תקופה זו ותוהים על פשר הדבר: מצד אחד, נובע הדבר מהיותו של הקיבוץ מורכב ממספר קבוצות הומוגניות - הכשרת גבע, "מגשימים", "לפיד" והגרעינים השונים שנצטרפו מאוחר יותר, כאשר בשנים שלאחר הצטרפותו של כל גרעין באופן טבעי חברים רבים עוזבים; מצד שני, היותו של הקיבוץ מורכב מקבוצות הומוגניות אלה מאפשר קבוצות-השתייכות משניות שדווקא מחזקות את מעמדו החברתי של הקיבוץ ומאפשרות לו, בהמשך השנים, לצמוח.
בלב שער הנגב - תעשיה וחינוך
ב-1988, שנות המשבר של התנועה הקיבוצית, מקים הקיבוץ את מפעל "פולג" - תעשיות פלסטיק. המפעל מייצר יריעות מפוליאתילן למגוון שימושים, החל מתעשיית הרכב העולמית וכלה בחקלאות, כמו גם מוצרי פלסטיק שונים, ומיד עם הקמתו הוא מתחיל לייצא גם לחו"ל, בדגש על גרמניה. החל מהקמתו חברי קיבוץ רבים עבדו ועובדים במפעל והוא נחשב לייחודי ומוביל בתחומו, בוודאי בארץ.
בשנת 1950 מוקמת המועצה האיזורית "שער הנגב", מתוך מטרה ליצור ניהול איזורי של קיבוצי ויישובי הנגב המערביו. החל מ-1950 מתנהלים דיונים בקיבוצים רבים על טיב החינוך, האם להותירו רק ברמה הקיבוצית או לעבור לרמה האיזורית, וזאת לאור השפעת משרד החינוך על תכני ההוראה, חיסול חינוך זרם העובדים וניסיונו של משרד החינוך לייצר חינוך ישראלי שלא בהכרח שם בקדמת הבמה את החינוך לערכי הקיבוץ. דיונים ארוכים אלה מקבלים תפנית, כשסמוך לכניסה לקיבוץ ובתוך שטחו הוקם בשנת 1959 בית החינוך שער הנגב, בתכנונו של האדריכל בן קיבוץ ברור חיל, ויטוריו קורינלדי. הקמתו של בית החינוך מתרחשת תחת כהונתו של גדעון נאור, חבר קיבוץ גבים, כראש המועצה השלישי - וזאת בגיל 26 בלבד. ההצטרפות של קיבוצים רבים לבית הספר האיזורי הייתה צעד נוסף בחיבורם של הקיבוצים השונים, וגבים בתוכם, לנגב המערבי כאיזור גיאוגרפי ומוניציפלי, צעד שהתחיל עם הקמתה של המועצה האזורית, ואולי אף קודם לכן - עם הקמתה של שדרות כמעברת גבים דורות.
בתחילת שנות החמישים הוקמה בסמוך לקיבוץ מעברת גבים-דורות, אליה מובאים עולים מכל העולם, בעיקר ממרוקו. המעברה, כמו מעברות אחרות, מוקמת לאור העלייה הגדולה שמגיעה למדינה הצעירה בשנות הקמתה, ומתוך הרצון של המוסדות ב"פיזור האוכלוסיה" ובהקמת מרכזים עירוניים תעשייתיים בסמוך למוקדי ההתיישבות השונים. מערכת היחסים בין הקיבוצים לבין עיירת הפיתוח הסמוכה יודעת עליות ומורדות לאורך השנים, אך לכולם ברור כי זהו קשר בל-יינתק בעל משמעות אדירה לנגב המערבי. מספר שנים לאחר פתיחת בית החינוך "שער הנגב" בגבים, נפתחים שעריו לא רק לבני ובנות קיבוצי המועצה אלא גם לערי ויישובי האיזור. גם מכללת ספיר, הסמוכה לשטחי הקיבוץ, מסופחת במובנים רבים לקיבוץ, וחדר האוכל שלו מספק שירותי הסעדה למכללה, שהיא המעסיקה הגדול ביותר באיזור.
בית החינוך, כמו האיזור כולו, איבד לאורך השנים רבים מהמורים והתלמידים במלחמות ישראל ובפעולות האיבה, על אף התאמתו לאיומי הטילים ובניית המיגוניות שהתבצעה בשטחו בעשור הראשון של המאה ה-21. ב-7 באוקטובר איבד בית הספר תלמיד, תומר אליעז ערבה ז"ל, ואת המורות טובה גורן ז"ל ומירה שטנהל ז"ל, זאת נוסף על בוגרי בית הספר הרבים שנרצחו.
"להרבות ישובים עובדים בארץ" - 7 באוקטובר, הפינוי והשיבה לקיבוץ
בבוקר ה-7 באוקטובר נשמעות אזעקות בקיבוץ גבים. רבש"צ הקיבוץ, זיו אביב, יצא לסיור. בתום הסיור בקיבוץ, נעמד עם רכבו בצמוד לגדר. הוא מתקשר לסגנו, אמיר אשכנזי, ומעדכן אותו שהמצב בגזרה נראה מורכב יותר מאשר בסבבי ירי קודמים. אמיר כותב דברים ברוח זו בקבוצת הוואטסאפ של כיתת הכוננות וקורא לארבעת חברי הכיתה שמחזיקים נשקים בביתם להתכונן ללחימה. חבר כיתת הכוננות, אוהד צ׳רניס, מתקשר לזיו והשניים קובעים להיפגש בשער.
.
בשעה 07:25, כוח של כחמישה מחבלים מגיע בטנדר ונעמד ליד שער הכניסה לקיבוץ. המחבלים יורדים מהטנדר ומזהים את תושב הקיבוץ, רב סרן פיני דדון, שמשרת בפיקוד העורף, ועושה את דרכו לשער ברכב כדי לצאת ולסייע בלחימה באזור. הם יורים בו ופוגעים בידו ובראשו. הרכב מתדרדר לכיוון אחד הבתים בקיבוץ. תושבת הקיבוץ שמבחינה ברכב יוצאת ואוספת אותו לביתה.
המחבלים מבחינים ברבש"ץ שמגיע לשער ויורים כמה צרורות לעבר הרכב שלו, זיו יוצא מהרכב ומשיב אש. במהלך חילופי הירי, שנמשכים כחמש דקות, נפגע זיו משלושה כדורים ברגלו הימנית. חבר כיתת הכוננות, אוהד צ׳רניס, שומע את חילופי האש, מגיע לשער ברכבו ונפגע גם הוא מאש המחבלים. אוהד נמלט למיגונית סמוכה אך המחבלים משליכים לעברו רימון והוא נאלץ לסגת. תושב קיבוץ נוסף, תת-אלוף במילואים גיל שוורצמן, שומע את הדי הירי. הוא מתקשר לזיו, מבין שהוא פצוע ומתארגן ללחימה. בתום הקרב, עוזבים המחבלים את הקיבוץ. זיו מתקשר לסגנו, אמיר אשכנזי, ומבקש סיוע דחוף. אמיר מגיע לזיו ומוביל אותו לבטונדה סמוכה כדי לטפל בו, ואז מקפיץ את חברי כיתת הכוננות. גיל שוורצמן וחבר כיתת הכוננות, ישי לוז, מעניקים לו טיפול ראשוני. גיל מתקשר לכוחות הצלה כדי שיפנו את זיו לבית חולים, אך נאמר לו שאין להם אישור לנוע בגזרה עם אמבולנסים לא ממוגנים.
גיל שוורצמן לוקח נשק ומקבל אחריות על אבטחת הקיבוץ. הוא דואג לחמש את חברי כיתת הכוננות, שמונה 16 חברים, בכלי נשק נוספים מנשקיית הקיבוץ. חברי כיתת הכוננות מתפזרים בנקודות שונות כדי לאבטח את הקיבוץ ולמנוע חדירות מחבלים. הודות לגבורתם, לא חודרים מחבלים לשטחי הקיבוץ.
חברי כיתת הכוננות מבינים שייקח זמן להגעת חילוץ ומובילים את זיו בקלנועית לבית שבו נמצא פיני דדון הפצוע יחד עם פרמדיק חבר הקיבוץ. בהמשך הבוקר מתברר שתושב הקיבוץ, מאיר חנוכה, נפצע גם הוא מירי המחבלים. מאיר יצא בבוקר לאסוף את כלבו שברח בזמן האזעקות וכשחזר - נורה בצומת גבים. מאיר טופל בביתו על ידי אחות חברת הקיבוץ. בהמשך היום, השוטר עמנואל אלמקייס, תושב הקיבוץ, מעדכן את כיתת הכוננות שיש רכב פינוי בשדרות. תחת אש, וכשהשטח שורץ מחבלים, פינו חברי כיתת הכוננות את דדון ואביב לשדרות.
בדקות שאחרי תחילת המתקפה, רואה מסעד ארמילאת, שעובד בתחנת הדלק הסמוכה לגבים, קבוצת רוכבי אופניים וכמה פצועים שנורו במכוניתם בקרבת התחנה - בסך הכל 11 אזרחים. הוא מכניס אותם למרחב מוגן שנמצא בתוך חנות הנוחות של התחנה. זמן קצר לאחר מכן, שמונה מחבלים מגיעים בטנדר לתחנה ומנסים ללא הצלחה לפרוץ את הדלת של חנות הנוחות. בשעה 15:30 מצליחים האזרחים ליצור קשר עם כיתת הכוננות של גבים, שמחלצת אותם.
רק כיממה מאוחר יותר, ב-16:30, מגיעים כוחות צה"ל לקיבוץ, לפינוי התושבים ולתגבור כיתת הכוננות. איש מחברי הקיבוץ לא נהרג בשטחו. רבים מחברי גבים, כ-380 במספר, התפנו לקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל ונקלטו שם.
לקראת סוף 2023, ומתוך אמירה ברורה של היאחזות בחיים והישארות באדמות הנגב המערבי, מתקיים טורניר הכדורגל המפורסם של שער הנגב, שמתקיים כל שנה בין קיבוצי ויישובי האיזור והפך להיות אחד מהאירועים התרבותיים החשובים של השנה באיזור. בטורניר שהתקיים בכפר סבא והעלה על נס את ההרוגים הרבים מחברי הקבוצות השונות, זכה גבים בגמר נגד אור הנר.
לאחר חמישה חודשים ארוכים בגלות, במרץ 2024, החלו לחזור חברי ותושבי גבים לבתיהם בקיבוץ. על אף החששות והטראומה שעברו חברי וחברות הקיבוץ יחד עם האיזור כולו, בוחרים חברי קיבוץ גבים לחזור אל הנגב המערבי, ולהמשיך במשימה שהוטלה על כתפיהם עוד בשנת 1947. בחזרתם לקיבוץ הם בוודאי הדהדו בראשם דבריה של חברת הגרעין המייסד של הקיבוץ בחג העליה: "יהא במעשנו זה - בעולם מטורף ועוין - הוכחה רצון חיי עם, כי איתן ועדות נוספת לכל אלה התועים בדרכים נלוזות ועקלקלות, כי לא במעשי הרס ואלימות נגאל אלה רק בדרך של יצירה ובנין, להרבות ישובים עובדים בארץ".
Kommentarer