בשנת 1933 עלתה לארץ מגרמניה קבוצה מחברי תנועת "הבונים" מגרמניה. הקבוצה התיישבה בגבעת השלושה. כעבור שנתיים, בהחלטה משותפת, פורשת הקבוצה ועוברת ליצירת קיבוץ עצמאי - "הבונה", ומקימה פלוגת עבודה בחדרה, מתוך תקווה לעבור לנקודת התיישבות בהקדם האפשרי. בסוף 1936 מצטרפים ליוצאי גבעת השלושה בוגרי עליית הנוער מאפיקים, ובשנת 1937 נקלטים עולים מגרמניה אשר עשו את הכשרתם ב"וורקטורף" - כפר העמל; אלה יוצאי החלוץ הגרמני שקיבלו הכשרה בתחומי החקלאות והמלאכה, בצפון הולנד, בחווה שחוסלה עם פלישת הנאצים להולנד. בשנת 1939, מצטרפים לקבוצה יוצאי תנועת נצ"ח - נוער ציוני חלוצי, יוצאי לטביה וצ'כיה.
לאחר שש שנות פעילות של פלוגת העבודה של קבוצת הבונה בחדרה במגוון ענפים - ממחצבות המלח של עתלית ועד להסעות אשלג בסדום - מוצעת לה הצעה התיישבותית ראשונה: האתגר החלוצי והמדיני של התיישבות בנגב הרחוק, שהיה בשנים אלה, בעקבות חוקי הספר הלבן, חסום בפני התיישבות יהודית. מוסדות היישוב החליטו באותה עת ליישב את הנגב על אף חוקי הספר הלבן, כפי שקרא בן גוריון: "מלחמה בנאצים כאילו אין ספר לבן, ומלחמה בספר הלבן כאילו אין נאצים". חברי הקבוצה מחליטים להירתם למשימה, עם חששות אך עם אמונה גדולה במשימה ההתיישבותית והחלוצית.
הקרקע שהוקצתה לקיבוץ הייתה בחלקה בבעלות התאחדות האיכרים, חלקה שטחים שנותרו מרוחמה שנחרבה ונעזבה בפרעות תרפ"ט, וחלקה קרקעות שהיו בבעלות של משה סמילנסקי. האדמות כולן היו ממזרח לכפר הוג', ולא הספיקו לכדי הקמת ישוב שיכול לפרנס את עצמו. משפחת אבו עיש מכפר הוג' מכרה חלק מאדמותיה לקק"ל, וגם קנו אדמות נוספות והחכירו אותן לקק"ל. כך, למעשה, סייעו, לעקוף את חוקי הספר הלבן ולהפוך את אתר ההתיישבות המיועד לקבוצה לכזה שניתן להתיישב ולהתפרנס בו.
לאחר שהקבוצה קיבלה את הצעת המוסדות להתיישבות בנגב - שהיה אז כמעט שומם מיהודים - מתחילים חבריה וחברותיה להתכונן לקראת המעבר אל הנקודה החדשה. הם מכינים את הקרקע להתיישבות בנקודה: לאחר משלחת חלוצית ראשונה, המבצעת חריש ראשון באדמות הוג' ביוני 1941, משלחת משמעותית נוספת של חברי קבוצת "הבונה" מחדרה מצטרפת לגרעין היושב על האדמות בתחילת אוגוסט 1941. חג העלייה לקרקע נחוג בדצמבר 1941, וקיבוץ "דורות" הופך להיות הקיבוץ היהודי הראשון בנגב המתחדש.
דוד רמז, מזכיר הסתדרות העובדים הכללית, הציע לחברי הקבוצה לקרוא לקיבוצם החדש בשם דורות - על שם דוב, רבקה ותרצה הוז שנהרגו בתאונת דרכים ב-1940. הוז היה מראשי תנועת העבודה וממייסדי ארגון "ההגנה". עלייתם של בני הקבוצה לקרקע התאפשרה הודות לכספי המוסדות ולתרומות מיוחדות שגויסו מחברי ההסתדרות לטובת מטרה זו, ובאופן טבעי הסכימו חברי הקיבוץ להנציח את בני משפחת הוז בשם שניתן לקיבוצם.
חברי הקיבוץ, שעלו ממרכז וממזרח אירופה, הותירו מאחור משפחות. דורות עלה לקרקע בשנות מלחמת העולם השנייה מתוך ראייה של המייסדים שמשימת ההתייישבות שלהם היא שליחות גם בשם אהוביהם שנספו על ידי הנאצים באירופה באותה העת, לעבר עתיד יהודי בטוח בארץ ישראל. בעלון מס' דורות 15, ב-26 באוגוסט 1943, מברכים חברי הקיבוץ לקראת שנת תש"ד, כשלוש שנים לאחר עלייתם לקרקע: "עינינו נשואות אל עבר ימים, אל עבר חומות וגבולות. אחרינו החורבן, הרס תקוותנו ואשליותינו, ולפנינו מבחן המעשה ספוג העמל וזיעה. יעודינו - ההיאבקות על זכותנו כעם, המעצב את גורלו והגואל את אחיו, אודים מוצלים וזקופי קומה".
לאחר שבשנה הראשונה המשק התבסס על הבאר בהוג', בשנה השנייה קודחים חברי הקיבוץ באר. קדיחתה מאפשרת התפתחות והגעה של אדם וחי: עדר הצאן מגיע, ובעקבותיו - הילדים, שמצטרפים מחדרה לדורות. גם חשמל הגיע, וכעת המחנה שופע אור בערבים. עם השלמת רשת החשמל, פורקה הנגרייה בחדרה והגיעו אחרוני החברים משם.
באותן שנים הולכים ונבנים צריפים ראשונים למגורים לחברי הקיבוץ - בצורה מלבנית סביב חצר הקיבוץ, במטרה לשמור ולהגן עליו מפני איומים ביטחוניים.
משה שמיר, חבר הקיבוץ (לימים חתן פרס ישראל לספרות), כותב לעיתון "דבר" ב-1942: "במשך החורף היינו כאן 8 אנשים בלבד. ימים רבים היינו מנותקים לגמרי, כאשר הוואדיות התמלאו מים והדרכים היו משובשות… במקום נמצאים כיום שישים חברים, אך המחסור בידיים עובדות גדול מאוד… במשך הזמן הקצר להיותנו כאן עלה בידינו לקשור קשרי ידידות עם שכנינו הערבים. דבר זה חשוב לנו מאוד".
ואכן, קשרים ידידותיים וטובים נרקמו בין חברי הקיבוץ ובני כפר הוג'. כ-800 תושבים גרו בבתי הטיט של הכפר בשנים הללו, והכפר, שעל חלק מאדמותיו נבנה הקיבוץ, אפשר באמצעות רכישת הקרקעות את הקמת הקיבוץ, ואף נהנה במידה מסויימת מהקמתו - המרפאה שקמה בפאתי שטחי הקיבוץ שירתה גם את בני הכפר. במהלך השבת השחורה (מבצע אגתה, יוני 1946) בה הבריטים פשטו על קיבוצים בחיפוש אחר נשק ולוחמים, התחבאו חברי קיבוץ שהיו פעילים בהגנה ובפלמ"ח בבתי הכפר. בשנת 1947, נרצח מוכתר הכפר בטענה ששיתף פעולה עם היהודים.
יחסי השכנות הטובים, שהיו משמעותיים לבני דורות ולבני הוג' כאחד, נקטעו ב-1948, כאשר במהלך מלחמת העצמאות נכבש הכפר על ידי צה"ל ותושביו גורשו לכפר דימרה. תלונותיהם של חברי הקיבוץ על היחס לבני הכפר, כולל במכתב תלונה לבן-גוריון על אי הצדק שנעשה לבני כפר הוג', לא הועילו; בן-גוריון כתב בתגובה שהוא מקווה שמפקדת צה"ל האחראית תמנע ממעשים בלתי-צודקים כאלה בעתיד ותפעל במידת האפשר לתקן את העוול שנגרם. גם במהלך ההפוגה השנייה במלחמה סירב צה"ל להחזיר את בני הכפר למקומם, ושרידי הכפר נהרסו ונעלמו, תושביו עברו לעזה - הסיפור הידידות בין שני הישובים הסמוכים הסתיים. על חלק מאדמות הכפר יושבים כיום קברם של אריאל שרון, ראש הממשלה לשעבר, ורעייתו לילי, ב"חוות שיקמים".
מלחמת 1948 והשנים הראשונות למדינה
קרבתו של קיבוץ דורות לציר הפלישה של הצבא המצרי במישור החוף הפכה אותו לאחד מיישובי המשלט בנגב, ולבסיס חשוב ללוחמי חטיבת "הנגב" של הפלמ"ח. האוכלוסייה הבלתי לוחמת פונתה ממנו, והקיבוץ התבצר, נכון לכל התקפה; הקיבוץ הותקף רבות בהפצצות, שלעתים התרחשו מדי יום ובשעה קבועה.
במסגרת "מבצע תינוק", פונו הילדים והנשים לגבעת עליה ביפו, ושם הם שהו עד לאחר המלחמה. בדרכם הם כמעט נורו מאש כוחותינו סמוך לרחובות, שחשבו שזו שיירה מצרית, אך ניצלו הודות לעירנות של נתן רשף, מפקד המחלקה שעליה הוטל לשמור על הדרך לרחובות - בו עברה השיירה באישון ליל ה-23 למאי 1948.
במלחמה נפל החבר חיים בונהרדי, בעת מיקוש הגדר שעל יד המשק, ומאוחר יותר זאב רכניץ בהפצצה מהאוויר על דורות. רכניץ היה, כמו חברים וחברות רבים שעלו לארץ אל הקיבוץ, ניצול שואה, ששרד את מחנה הריכוז טרזינשטט, ומאוחר יותר את מחנה ההשמדה אושוויץ. רכניץ היה מהבודדים ששרדו את צעדות המוות, ומיד עם תום המלחמה חזר לוינה, שם הצטרף לפעילות תנועת החלוץ. בשנת 1946 עלה לארץ דרך איטליה בעלייה ב' הבלתי-לגלית שארגנה ה"הגנה", ושהה עם חבריו מטרזינשטט במחנה המעצר שבעתלית.
תחילה התמקם בגבעת חיים, אולם מששמע כי פני חבריו למשק דורות, החליט, לאחר תקופה קצרה, להצטרף אליהם. רכניץ עבד בענף המספוא והנוי, ואף סייע למשק לא פעם בשעת צרה, כמו בעת כיבוי שריפה או טיפול בפצועים. אחד החברים העיד על רכניץ כי "הוא עמד במבחן זה כאדם המכיר זה כבר את קרבת המוות ואיננו מפחד מפניו". עם פרוץ מלחמת העצמאות המשיך זאב למלא את כל מטלותיו - הן בהגנה על המשק והן בעבודתו היום-יומית. כמו חבריו בקיבוץ וביישובי הנגב, שירת בחטיבת "הנגב" של הפלמ"ח - חטיבה 12 ב"הגנה".
ביום ו' בתשרי תש"ט (9.10.1948), ערב מבצע "יואב", הפציצו מטוסים מצריים אזור נרחב בנגב הצפוני. בין היתר הפציצו ארבעה מהם את דורות, כשהם מטילים שתי פצצות מגובה רב על הקיבוץ. אחת מהן פגעה בזאב, שלא הספיק לתפוס מחסה, והוא נהרג בעת מילוי תפקידו. בן עשרים ואחת היה בנפלו. רכניץ, כמו נופלים אחרים במלחמה, היה "נצר אחרון", השריד האחרון למשפחתו הגרעינית.
דורות, ששימשה עוד בטרם הקמת המדינה כבסיס דרומי לפעילות ההגנה, הייתה מוקד בטחוני גם במהלך מלחמה זו, וחטיבת הנגב קבעה בו מפקדה. גם טייסת הנגב פעלה לאורך חודשים ארוכים מקיבוץ דורות, החל מארבעה ימים לאחר הקמת המדינה.
חברי הקיבוץ ניסו לשמור על שגרה כשמעליהם שאון קרבות האוויר, ובתוך כך מתנהלים דיונים על המשק ועתידו. לאחר המלחמה, נשות הקיבוץ, ילדיו והחברים שנותרו בגבעת עליה חזרו חזרה אל הנגב, להמשיך במשימה שהוטלה עליהם עוד בתחילת העשור: הפרחת שממת הנגב. הקיבוץ קולט בשנים אלו חברים וחברות נוספים, רבים מהם ניצולי וניצולות שואה, מצ'כיה, גרמניה, הולנד ומדינות נוספות.
לאחר תקופה ממושכת של צנע ועול חובות, החלה באמצע שנות החמישים התרחבות כלכלית בחקלאות ובתעשיה. הודות לאופיו הדמוגרפי של הקיבוץ שהורכב מחברים רבים יוצאי גרמניה, נחתמו הסכמי השילומים, שגררו עימם החלטה חד-משמעית: כספי השילומים נמסרים לקיבוץ ולפיתוחו. הקיבוץ זכה לתנופה כלכלית ורמת החיים הכללית עלתה, באופן יחסי לתקופה.
התחדשות אדריכלית: חדר האוכל ובית התרבות
בשנת 1961, עם חגיגות חג המשקה-20, נחנך בקיבוץ חדר אוכל חדש ומרשים, ששימש גם כמרכז תרבותי וחברתי עד לבנייתו של בית התרבות. חדר האוכל המרשים נבנה הודות לכספי השילומים שהגיעו מגרמניה, בתכנון האדריכל מרדכי זברודסקי.
לחנוכת חדר האוכל התקיימו שני אירועים שציינו לא רק את חנוכת הבניין החדש, אלא גם 20 שנה להקמת הקיבוץ. אירוע אחד הוקדש לחברי הקיבוץ והתבסס על מופע של מקהלת הקיבוץ. אירוע אחר התקיים בהשתתפות תזמורת הקיבוצים, והוזמנו אליו אורחים רבים. לכבוד חנוכת חדר האוכל, פרסם אחד החברים בדף האינופרמטיבי מדצמבר 1961 את הדברים הבאים: "סוף סוף זכינו וביום שלישי 21 לנובמבר 1961 סעדנו את ארוחתנו הראשונה בבית האכילה החדש. בהתרגשות ניכרת התאסף בערב זה כל הציבור לפני 'היכל' האכילה החדש המואר במלא אורותיו. האקונומית ומרכז הבניין לשעבר ומרכז המשק היום גזרו את הסרט, וכל הציבור, בנעריו ובזקניו, נהר ועלה במדרגות המובילות לאולם, ומילא חיש מהר את אולם האכילה. וראה זה פלא, היה מקום לכולם, ואפילו נותרו מקומות פנויים. מיד שתו לחיים וללא שהיות, ניגשו ל'מלאכה'. אומנם ההעברה הייתה בבחינת העברה 'טכנית', כפי שנאמר, אך נמצאו חברים שדאגו לתוכנית כלשהי, אשר הייתה די מוצלחת. בייחוד אפשר לציין, שמבין הילדים כבר מתנוצצים ועולים 'כוכבים' חדשים, העלולים להחליף ולדחוק הצידה את הכוכבים הוותיקים אשר פה ושם מראים כבר סימנים כלשהם של חלודה. לבסוף, גם אקורדיוניסט דאג למוסיקה לריקודים ושירה, וגם זה ללא הכנה רשמית. היה זה ערב נעים, מלא חוויות, ויהיה כעין הקדמה זעירה לחג הגדול של הכניסה לבית האכילה אשר יהיה גם חג ה-20 לעלייתנו על הקרקע". בהמשך מתייחס החבר לצריף חדר האוכל שסיים את תפקידו: "אכן, סוף סוף עזבנוהו… הרגשת מה של תוגה חודרת ללבך למראהו כביכול. וצריף זה נשמה שוכנת בו… הוא, שלא שופע בנוי מעודו, משמים וקודר, כאילו לא עוד תמול שלשום שימש הוא מרכז החיים ודופקם. המה הוא ככוורת, ידע שמחות ועצב, ימי גבורה והתרוממות, אך גם ימי שפל – עדות חיה לזרמי החיים, שפיכו בו. עדיין ניצב הוא, אך שותק. עוד מעט וכבר יהיה מעבר לשתיקה. יישארו בעוזביו רק הזיכרונות, הנעימים והפחות נעימים".
12 מטרים מחדר האוכל של הקיבוץ הוקם, ב-1978, בית התרבות. חנוכתו כללה, בין השאר, כנס לוחמי פלמ"ח גדול ומיתולוגי. את בית התרבות תכנן האדריכל חנן הברון - מבכירי וחשובי האדריכלים בתנועה הקיבוצית. בית התרבות אירח מופעים והצגות רבים, והייתה לו תרומה משמעותית לתרבות הישראלית. הזמר קובי אוז, סולן להקת טיפקס, העיד שהופעתם הראשונה התקיימה בהפסקת אופרת הרוק "מאמי" בבית התרבות דורות.
מתפתחים עם המדינה: דורות במרכז האתגרים הלאומיים
בתחילת שנות החמישים הוקמה בסמוך לקיבוץ מעברת גבים-דורות, אליה הובאו עולים מכל העולם, בעיקר ממרוקו. המעברה, כמו מעברות אחרות, מוקמת בחסות העלייה הגדולה שמגיעה למדינה הצעירה בשנות הקמתה, ומתוך הרצון של המוסדות ב"פיזור האוכלוסיה" ובהקמת מרכזים עירוניים תעשייתיים בסמוך למוקדי ההתיישבות השונים. על אף התנגדותו הראשונית של הקיבוץ להקמת המעברה, על רקע אי התאמה ל"אופיו ההתיישבותי-חקלאי של האיזור", כפי שאמר אריה אפרת - חבר הקיבוץ וראש המועצה הראשון של שער הנגב - לאחר שהיא הוקמה נרתמו חברי הקיבוץ לפעילות במעברה, לרוב בהוראה ורפואה. ב-1956 המעברה הוסבה לעיירת הפיתוח שדרות.
ב-1967 התכונן הקיבוץ לחגוג חצי יובל לעליה לקרקע, אך ימי ההמתנה מגיעים וקוטעים את החגיגות בציפייה דרוכה לבאות:
שניים מבני דורות נפלו במלחמה שפרצה ב-5 ביוני.: עמירם אסא, בקרב תל אל פול, ועתניאל שמיר - בנו של משה שמיר, ששירת כטייס ונפל בקרב אוויר בשמי רמת הגולן לאחר שמטוסו הופל; שרידי-המטוס נמצאו, כולל קסדתו, אך גופתו לא נמצאה. רק שבע שנים מאוחר יותר, באוגוסט 1974, עם תום מלחמת יום הכיפורים, נמצאה גופתו של שמיר והובאה למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ. ב-1973 נופלים בקרבות בני הקיבוץ נדב כהן, שבתאי נהון, דן יעקבי ואליהו רגולסקי.
דורות בחזית החקלאות והתעשיה
מאז הקמתו, שמו דגש בקיבוץ דורות על ענפי חקלאות ותעשיה מגוונים, לאור ערכי ההתיישבות העובדת ולאור האתגרים הכלכליים המתפתחים לאורך השנים. בין ענפי המשק גד"ש, גזר, תפו"א, שום, אבטיחים, פרדס, פקאן, רפת ולול.
עוד בשנת 1947, עולה צורך מחברי הקיבוץ להקים מפעל, כדי לגוון את מקורות ההכנסה של הקיבוץ. תחום ההשקייה הצריך פתרונות חדישים. באמצעות סיוע ממקורות שונים, עלה בידי הקיבוץ לרכוש מסגריה שלמה מבעל עסק שפרש, והוקם שם מפעל לפיטינגים (מחברים) לברזים. עקב תקנות חמורות של משרד המסחר והתעשייה של ממשלת המנדט הבריטי להעביר ציוד תעשייתי ממקום למקום, נאלצו חברי הקיבוץ להבריח לקיבוץ את הציוד והכלים בשעות הערב במכונית מכוסה בברזנט. הציוד הותקן בצריף פח ליד החשמליה, והוחל בעבודות שונות במסגרות עבור המשק.
פרוץ מלחמת העצמאות הפסיק כמעט את כל העבודות במפעל, ורק לאחר המלחמה הוחל מחדש בייצור ברזים ושקתות לרפתות, להן היה ביקוש רב. הקיבוץ רכש מחרטה נוספת וציוד לייצור ברזים משוכללים יותר. בסוף 1947 הוקם הבניין הראשון להרכבה, מה שחייב הוספת עובדים וציוד, וחברי הקיבוץ התגייסו לעבודה. ב- 1950 הוקם בית יציקה, מיושן אמנם, אך כזה שאפשר להגדיל את היקף הייצור ולהתחיל לייצא ברזים לחו"ל ובעיקר לאפריקה.
ב- 1980 הוקם בית יציקה חדש בטכנולוגיה ייחודית, והוא שרת את המפעל נאמנה במשך 20 שנה - עד לסגירתו עקב השתנות השוק. המסגרייה הקטנה של שנות ה-40 הפכה למפעל מוביל בתחומו בשנות הפיתוח המואץ של ההתיישבות בישראל. בכל השנים הללו עוסק המפעל ביציקה ובכבישה, בעיבוד שבבי, בהרכבה, בבדיקה ובשיווק בארץ ובעולם, והיה סמל להתפתחות התעשיה בתנועה הקיבוצית..
היצירתיות בתעשיית קיבוץ דורות לא עצרה בתחומי המתכות. ענף השום, שהתחיל בקיבוץ בכלל כדרך לאיזון העבודה בין החברים, הפך במרוצת השנים לאחד הענפים המשמעותיים בקיבוץ, וזאת עם הקמתו של מפעל "דורות" - בהשתלשלות אירועים כמעט מקרית.
סיפורו של מפעל "דורות שום כתוש", שהוקם בשנת 1997, מתחיל כמה שנים קודם לכן כשבן הקיבוץ, גיורא סתיו, ישב וחשב מה לעשות עם כל אותם ראשי שום קטנים הגדלים בשדות הקיבוץ ואינם ניתנים למכירה. המטרה: לזקק את אלפי הדונמים של גידולי השום בקיבוץ למוצר בסיסי בכל בית. הוא אוסף שיני שום שנפסלו לשיווק, מקלף, כותש, מקפיא בצנצנות ומחלק לשכנים. השמועה על הלהיט החדש במשק התפשטתה כמו ריח של שום מטוגן. גיורא העמיד קרוואן בחצר (שלימים הפך למפעל הראשון) ומתחיל לצנצן שום כתוש קפוא בערימות. אליו חברו מרכז המשק, תני גבע, ושלושה עובדים נוספים. ביחד הם ייצרו בקרוואן כמה מאות צנצנות שום כתוש שנמכר לשוק המקומי בהיקף שיא של 2 מיליון שקל.
ב-1997 גבע הבין שצריך להקים מפעל מודרני למה שפעל עד אז בצורה ידנית ומיושנת. שנה אחר כך הוקם המפעל בהשקעה של 1.5 מיליון דולר. בשנים קשות עבור התנועה הקיבוצית, מצבו היציב של הקיבוץ אפשר לפתח את אחד המפעלים המרשימים בתולדות התנועה.
ההתחלה הייתה קשה והמפעל קרטע ורשם הפסדים. "דורות שום כתוש", שייצר באותם ימים מוצר אחד - שום כתוש בצנצנות זכוכית של 200 גרם לצנצנת - נלחם על קיומו במשך שנתיים תמימות, עד שהמוצר תפס - בחברה הישראלית שהייתה רגילה לשום יבש בלבד, התחילו להאמין ביצירה התעשייתית.
המצאה פשוטה בדמות מגשיות פלסטיק, הקפיצה את המפעל לליגה של הגדולים. פיתוח המגשיות בשנת 1999, הכפיל את היקף המכירות בארץ ובחו"ל. הביקוש למגשיות גבר, והיום המפעל מייצר מיליוני מגשיות בשנה, יחד עם מוצרי תיבול רבים אחרים.
בנוסף, כמעט מחצית ממחזור הכנסותיו מגיע ממפעל המגופים, שרבים מעובדיו הם חברי הקיבוץ, ומייצא רבות לחו". בשנת 2022 חברת דיפלומט הגדולה נכנסה כשותפה מרכזית במפעל השום. הבסיס הכלכלי האיתן, חוסנו של הקיבוץ והיצירתיות בקבלת ההחלטות הכלכליות הקשות עמדו לו בשעת המשבר שפקדה את התנועה הקיבוצית והציבו אותו בשכבה היציבה של הקיבוצים.
הקיבוץ כיום
במאי 2007 הופרט הקיבוץ, כאשר לחברים בפנסיה ניתנה האפשרות להישאר בקיבוץ השיתופי, ובאפריל 2008 נמכר מפעל הברזים. הכספים שימשו להבטחת הפנסיה לחברים כמו גם לבניית 82 יחידות דיור גדולות ומרווחות לחברים. הקיבוץ מונה כיום כ-900 נפשות.
ב-7 באוקטובר לא נכנסו מחבלים בשערי הקיבוץ, שממוגן רק בחלקו. עם זאת, בשל הקרבה היחסית לגבול, התפנו חברי הקיבוץ - רבים מהם למלון בקיבוץ רמת רחל, והשאר למקומות שונים ברחבי הארץ. הקיבוץ, שממוקם בלב של שער הנגב, לא ספג אבידות ישירות - אך כחלק משמעותי מהאיזור ומקהילת עוטף עזה חווה אבידות גדולות בקרב החברים והמשפחות, רבים מהם בוגרי בית החינוך שער הנגב. לאחר חודשים ספורים חזרו רבות ממשפחות הקיבוץ להתגורר בו ולהמשיך במשימה שהוטלה עליהם עוד בתחילת שנות הארבעים: התיישבות עובדת בנגב המערבי. בקיץ 2024 התארח פסטיבל ישראל, הנערך באופן מסורתי בירושלים, בקיבוץ, שממשיך להיות אבן שואבת לתעשיה, לתרבות ולהתיישבות.
Comments