ממושבות הברון לאדמות הנגב
ההיסטוריה של קיבוץ מפלסים אוצרת בחובה לא רק את סיפורו של קיבוץ בנגב המערבי, הממוקם אל מול רצועת עזה ומנסה לפרוח בדרכה של ההתישבות העובדת, אלא גם היסטוריה ציונית משמעותית, בהיותו הקיבוץ הארגנטינאי הראשון; וככזה, אי אפשר לספר את סיפורו בלי לספר את סיפורה של מוזסוויל, המושבה היהודית הראשונה בארגנטינה.
בסוף המאה ה-19 יורדות מאה ושלושים משפחות המונות 815 בני אדם, כולם יוצאי פודוליה שבמזרח אירופה, מהספינה לנמל בואנוס איירס. כ-600 קילומטרים משם הם מקימים יחד את מוזסוויל, שהופכת להיות מושבת הברון הירש הראשונה. הירש תמך כלכלית בניסיונות להביא יהודים רבים מאירופה לאדמות ארגנטינה ולהקים שם מושבות חקלאיות.
מקימי היישוב שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו במושבה אלפי יהודים. פעלו בה שבעה בתי כנסת, בתי ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון ("קדימה"). המושבה כונתה בפי רבים "ירושלים של ארגנטינה". בתנועת "דרור" הפועלת במושבה, מהתנועות הציוניות המשמעותיות באמריקה הלטינית, מגיעים להחלטה: כ-47 שנים לאחר ההגעה לארגנטינה - זמן לעלות לפלשתינה.
כח חלוץ ראשון של ארבעה חברים מתחיל במסעו אל עבר הארץ, ועובר מסע תלאות דרך שלוש יבשות, עד שהם מגיעים להכשרה בגבת, ב-3 למרץ 1946. אט אט עולים ומצטרפים עוד ועוד חברים, והגרעין מתחיל לחפש לו מקום התיישבות קבוע. מספר הצעות מוגשות לגרעין להתיישבות, לנקודות חדשות כמו גם להתקשר למשקים קיימים ואיחוד עם קבוצות הכשרה אחרות, אך בסופו של התהליך התקבלה דווקא ההצעה הקשה והקוסמת ביותר - גבעה שוממת בין ניר עם וסעד, במרחק עשרה קילומטרים מהעיר עזה.המוסדות המיישבים בוחרים בנקודה זו כדי לממש את האחיזה הישראלית באיזור, ובתוך כך להגן על הדרך המרכזית מתל אביב לבאר שבע שעוברת באותם ימים סמוך לסעד. כמעט ארבע שנים יושב הגרעין בגבת, וב-1949 הם מתחילים אל דרכם אל עבר התיישבות עצמאית.
מעט לפני העליה לנקדות ההתיישבות יושבים חברי הגרעין בסמוך למדורה ונפרדים מגבת, שהייתה להם בית בארבע השנים האחרונות. עם עלייתם, הם מבינים כי הם נמצאים בצומת היסטורית: בין דרכו של הברון הירש לבין דרכה של הציונות ההתיישבותית. כך הם כותבים, בעלון הקבוצה, יומיים לפני העלייה לקרקע: "מסביב למדורה נעשה גם חשבון הדורות. אנו באים לתקן טעות שטעו אבותינו. הורינו נסעו לארגנטינה כי קיוו לבוא שם אל המנוחה ואל הנחלה. מיליונים הושקעו, עבודת נמלים בוצעה בערבות ארגנטינה בהתיישבות בעלת ממדים. עלינו הטיל הגורל לתקן את הטעות של אבא-אמא. לא הערבות ההן תקבענה את גורל ישראל אלא ערבות הנגב, כיבוש הנוף השומם והפיכתו למבצר של חיים שוקקים, חיי עם. אנו דור שני ושלישי ליהודים שנהנו מנדיבות ליבו של הברון הירש. לא נשלה את עצמנו יותר בפתרון טריטוריאלי, יהא אשר יהא. זו היתד שנתקע כאן תקבע את בעלותנו על הקרקע, פה נזקוף קומה, נבנה נטע, נהיה בעלים לגורלנו".
ב-8 ביוני 1949 נשלח כח חלוץ לנקודת ההתיישבות, וב-12 ביוני 1949 נערך הטקס הרשמי לעלייה לקרקע. נקודת ההתיישבות לא נראתה אז כמו חלל ראוי לטקס רב משתתפים, כפי שמעידים החברים: "המחנה הומה מרוב עם אך חבל שאין מה לראות כאן, אוהלים ולא יותר. חדר האוכל? אוהל, מטבח? אוהל, מחסן - שוב פעם אוהל, ואם תרצו גם מזכירות יש - אבל אוהל… אנשינו הקימו במה, ואל תטעו: פירוש הדבר שהפכו את המרפסת של הצריף המוקם לבמה, קשטו את הקיר בדגלי ארבע הארצות משם אנו באים - ארגנטינה, ברזיל, אורווגואי וצ'ילה, אך אלה היו רק דגלים בציור ובצבע. לעומתם התנוססו שני דגלים חיים: דגלי הלאום והמעמד".
במעמד נכחו נציגי המוסדות הלאומיים ובראשם יוסף שפרינצק, יו"ר הכנסת. בעלון, שפורסם באותו חודש, תואר הטקס בהרחבה, ובשער הופיעה מגילת היסוד של הקיבוץ, שבה הצהירו המתיישבים על יעדיהם: "מחושלים בלהט הקרבות, מחוסנים באמונה של ישראל – באנו פה לכבוש את השממה בעמל-שלום. מגמתנו היא להחליף המרגמה במחרשה והחיות שִמְמָתָן של ערבות צחֵחוֹת."
טקס העליה לאדמת מפלסים היה לא רק צעד התיישבותי ראשון במעלה, אלא גם צעד היסטורי ומשמעותי עבור התנועה הציונית כולה, וכפי שאמר שפרינצק בטקס העליה: "ארגנטינה הפכה לבונת ציון! יזרמו עולי אמריקה הלטינית למלא את החסר: פילוס הדרך להצלת שארית הפליטה. אתם הנכם התחלה נאה לישובים רבים מאצרות מוצאכם, כי ההיסטוריה חוזרת ומוכיחה כי לא לארגנטינה של הברון, אלא לישראל היא הדרך!".
מקימי הישוב החדש היו 64 חברים, רובם עולים מארגנטינה - יוצאי תנועת "דרור" - ומיעוטם יוצאי אורוגוואי, ברזיל וצ'ילה. הם היו נחושים ברצונם לכבוש את הנגב ולהציב בו דוגמה לנוער היהודי הלטינו-אמריקני, גם כדי להמשיך את הלחימה למען החופש והאושר האנושי. לכן נקרא שם הקיבוץ מפלסים - באשר הם היו מפלסי הדרך ליהודי אמריקה הלטינית. עם הקמת הקיבוץ הם עמדו בפני אתגרים רבים, עם ניסיון לא רב, אך אמונה בדרכם. כך הם כתבו בעלון הקיבוץ מיולי 1949, כחודש לאחר העליה לקרקע:
"עומדים אנו עתה לפני מעשה בראשית. חלפו ימי החג הרועשים, אבל לא ימי המתיחות: מתיחות על חיי היומיום, על מעשים אפורים, על שלשלת של קטנות שעלינו להוציא לפועל בדרך למבצע הגדול. מרחב ללא גבול משתרע מרכס הגבעה שלנו, שממה ללא קץ. רק הקוצים המכסים את האדמה והצינור המונח מולנו, המחכה להיטמן במעמקי האדמה, מעידים על רוח החיים הגנוזה בנוף השומם הזה. רבים לפנינו התנסו בהרגשה זאת של בדידות, נאבקו עם מפגעי הטבע, השקיעו כוחות נעורים. כעת תורנו".
ואכן הם לא היססו לרגע ועבדו, מהרגע הראשון, בפרך. לאחר בניית בתיו הראשונים של הקיבוץ, הם החלו בפיתוח המשק, עם הגעת הטרקטור הראשון, ביולי 1949. החברים חגגו את החריש הראשון, וכך הם כתבו בעלון: "סימן בעלות על הקרקע - החריש. זו אדמה אשר המחרשה פלחה אותה - קרקע בתולה היא, וחיכתה עד שיבואו החלוצים מדרום אמריקה". רבים מהחברים עבדו בפלחה, בהקמת גן הירק ומשק החי, בסלילת הכביש מסעד לבאר שבע, בייעור ובנטיעת שדרות עצים מטעם הקרן הקיימת, על כביש מפלסים-סעד. בספטמבר 1949 מתחבר הקיבוץ החדש לחשמל, ושלושה חודשים לאחר מכן נולדת הבת הראשונה למקום - תמר רגב. ב-4 ביולי 1950, חברי הקיבוץ עוברים מנקודת ההתיישבות הראשונית לנקודת ההתיישבות המיועדת להם, במקומו הנוכחי. כיום ניצב בנקודת ההתיישבות הראשונה המצפור על שם נביה מרעי.
שנותיו הראשונות של מפלסים וייחודיותו בנוף הקיבוצי מושכת חברים רבים להצטרף לקבוצה. כמעט כל בוגרי דרור שהגיעו לארץ עד שנת 1951 נשלחים למפלסים. גרעין ברזילאי שהיה מהמשמעותיים בקיבוץ, עוזב אותו ועובר להכשרה באפיקים על רקע פערי התרבות בין הקבוצות השונות, ומגיע לבסוף לברור חיל. בסוף שנת 1951, עם ציון חמש שנים לקיבוץ, מונה אוכלוסייתו 150 חברים ומועמדים, 125 מתוכם בוגרי תנועת הנוער "דרור " וחברי הגרעינים.
העשור הראשון לקיבוץ מפלסים רווי אירועים, כאשר כבר בשנותיו הראשונות, במקביל לקליטה המואצת, מבקרים בקיבוץ ראשי הישוב, ביניהם דוד בן גוריון, משה שרת וגולדה מאיר. ענפים שונים מוקמים בקיבוץ: ניטעים מטעי שזיפים, תפוחים, זיתים ואפילו כרם; מוקמת מכבסה מקומית, והלול והרפת מנסים לעמוד במעמסה הכבדה שטמונה בהקמת משק חדש באיזור אקלימי מאתגר זה. בשנת 1955 זוכה הפועל מפלסים באליפות הנגב לכדורגל ומביאה נחת לקיבוץ.
עם זאת, החיים לא היו קלים. אתגרים כלכליים בענפים שונים, כמו הפלחה, הרפת והלול, יחד עם בצורות תכופות ותנאים בטחוניים מכבידים, הובילו את מזכירות הקיבוץ להחלטות שנדרשו עקב המצב בקשה. ב-11 ביוני 1954 יוצאת הודעה מטעם מזכירות הקיבוץ על הקצבה משמעותית של מוצרי יסוד, כמו למשל הקצבה של שתי חפיסות סבון לחודש.
פעולות תגמול רבות בעזה, רבות מהן של יחידת 101 בפיקודו של אריאל שרון, יוצאות מאיזור כיסופים, ביניהן פעולת "עין תחת עין" הידועה גם כ"פעולת כיסופים", לכיבוש מוצב מצרי הסמוך לקיבוץ, ומבצע "חץ שחור" - מהגדולות שבפעולות התגמול ברצועת עזה, והראשונה שפורסמה על ידי הממשלה ככזו. בסמוך לקיבוץ, בשטח יער נחל חנון, הוקמה אנדרטת "חץ שחור" - זכר לפעולות תגמול אלה.
אל מול האתגרים החברתיים: שובם של הארגנטינאים
על רקע האתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים, בשנת 1955 מתרחשת עזיבה גדולה ונותרים בקיבוץ רק 120 חברים, מתוכם רק 70 חברים בעבודת ייצור, ומתגבש מתוכם גרעין קשה בהובלתם של דמויות כמנחם כרמי, יהודה שוסטר ויוסף פרלמוטר. בינואר 1959 מחליטים חברי הקיבוץ לדרוש בכל תוקף קבלת חטיבה ד' מארגנטינה, במקום גרעין ישראלי שיועד להצטרף להשלמת המשק. יהודה שוסטר, חנן עולמי ובוקל רזניק נשלחים להתנגד לכל תכנית של המוסדות להשלמה שאינם מחטיבה זו - ומצליחים במשימתם לחדש את הקשר החי עם התנועה בארנטינה.
החל משנת 1961, השינוי מורגש במפלסים: מספר השלמות המגיעות מארגנטינה, בעיקרן של חטיבה ד', מביאות לקיבוץ עוד כ-80 צעירים וצעירות, המחזקים את הענפים השונים של המשק, ותרמו להעצמה של הפעילות החברתית והתרבותית. בתחילת העשור גם מתרחש המשאל הראשון בנוגע למעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית - כאשר 46 בעד שינוי ו-28 מצביעים בעד המשך השיטה; הצבעה זו לא הספיקה, ולקחו עוד שנים רבות עד למעבר ללינה משפחתית. במאי של אותה שנה נחנך גם חדר האוכל החדש.
במאי 1962 אירוע מרגש מתרחש בקיבוץ, וזוכה לכינוי "7 חתנים ל-7 כלות": במסגרת האירוע התחתנו שבעה זוגות. זהו שיא קיבוצי ארצי לאותם שנים, חמישה זוגות הם על טהרת יוצאי ארגנטינה, זוג אחד מעורב ארגנטינה-פרו וזוג אחד חוצה יבשות: ארגנטינאי ומרוקאית. ברחבת הדשא המרכזית הוקצו שבע פינות, בכל אחת מהם חגג הזוג עם קרוביו, ונערכו שולחנות מרכזיים לאורחים וחברים שלא השתייכו לאחד הזוגות. לצלילי מרש הכלולות של מנדלסון נכנסו שבע הכלות על עגלה רתומה רתומה לטרקטור, והחתנים נכנסו על עגלה רתומה לחמור. המנצח על הטקס, יהודה שוסטר, הזהיר את הכלות לבל ייטעו בבחירת החתן. לאחר החתונות התרחשה חגיגה קיבוצית גדולה בדשא הקיבוץ, כמיטב המסורת הארגנטינאית.
משנות השישים ועד היום - מפלסים בתרבות, בחקלאות ובתעשייה
במאי 1967, ברקע תקופת ההמתנה, מבקר בקיבוץ משה דיין, אז שר הביטחון. ההיערכות מורגשת היטב בקרב חברי הקיבוץ, המרוחק קילומטרים מהעיר עזה. עם פרוץ המלחמה חברי הקיבוץ מתחפרים בעמדותיהם בהגנה על הקיבוץ, ופגזים נופלים בשטחי הקיבוץ, ללא נפגעים. חברי הקיבוץ אף משתתפים בהתקפה על העיר עזה.
עם ציון עשרים שנה למשק, הוא הולך ומתבסס כמשק מהגדולים בתנועה הקיבוצית. תפוחי עץ, שזיפים, פירות הדר שונים, חיטה, כותנה וסלק סוכר, עגבניות ופלפלים, לול ורפת, מכלכלים את הקיבוץ בצורה מספקת. עולי אמריקה הלטינית, דור ראשון לחקלאות, למדו אט אט, הודות ליציבות והתמדה של החברים שעבדו בענפים, לשלוט בגורמי הייצור, לקבל החלטות נכונות - והביאו למפנה כלכלי. המשק החל לקיים את עצמו בכבוד, למחוק את הגירעונות שהצטברו - ואף עלה והתבסס ברשימה א' של הסוכנות היהודית כמשק המכלכל את עצמו.
המעבר לשנות השבעים מתרחש גם הוא בסימן שינוי, והראשון שבשינויים - המעבר להגשה עצמית בחדר האוכל. באותה שנה זוכה הגד"ש בפרס הראשון לגידול חיטה - 638 ק"ג לדונם. ב-1973 נחנך חדר התרבות על שם משה קיטרון, מראשוני הקיבוץ, ובסוףה של אותה שנה שוב הקיבוץ נמצא תחת מתקפה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. במלחמה נופל גיורא גור, בנם של רחל ואריאל גור, בקרב ברמה הסורית, באיזור בוקעתא.
ב-1975 נכנס הקיבוץ לעידן התעשייתי, כאשר הוא רוכש את המפעל לרהיטים "גלקס", וכשנה לאחר מכן את מפעל "מיכאלי סנטר" ההופך ל"מפעלי סינטור מפלסים" (מ.ס.מ) - מפעל המייצר חלקים שונים ממתכת בשיטה חדשנית לאותה עת, מאבקות מתכות.
באוגוסט 1977, כשמונה עשרה שנים לאחר ההצבעה הראשונה ולאחר אין ספור הצבעות - ההחלטה מתקבלת: עוברים ללינה משפחתית. ילדי הקיבוץ עוברים לישון בבית הוריהם, לאחר שאלו היו מוכנים, מבחינת בינוי, לקלוט אותם.
העשור הרביעי לחייו של הקיבוץ נפתח עם בשורות מרעישות: יוסף פרלמוטר, מראשוני הקיבוץ, נבחר להיות המזכיר הכללי הראשון של התק"ם. העשור מתאפיין בהמשך התפתחותה של העשייה הקיבוצית בכלל המישורים. מפעל מ.ס.מ מפיק את האסימון ה-10 מיליון, ולקראת סוף העשור הוא זוכה לתעודת יצואן ועל יצוא של למעלה ממיליון דולר. החקלאות גם היא ממשיכה להתפתח, ובגד"ש מציינים הגעה לקציר של 1800 טון חיטה. במהלך העשור מותקנים קווי טלפוניים פרטיים בכל הדירות, וב-1983, ארבע עשרה שנה אחרי שהחברים קיבלו טלוויזיות בשחור לבן, חידוש מגיע לקיבוץ - טלוויזיות בצבע.
לקראת הגעתו של הקיבוץ ליובל שנים ולאור השינויים החברתיים המתרחשים בקיבוץ ובחברה הישראלית, מתחילים דיונים ראשוניים על בניית הרחבה לקיבוץ מפלסים ב-1996, והקיבוץ מקבל החלטה: בונים. החלטה זו, שמפלסים היה מהקיבוצים הראשונים לקבל, נבעה מהאתגרים החברתיים והכלכליים שהביאו עמם שנות השמונים בכלל הקיבוצים כמו גם במפלסים, עם עזיבה של חברי קיבוץ רבים ומצב כלכלי קשה. בבית מפלסים מחליטים לצאת להליך הפרטה ולהפריד בין הקהילה לבין המשק, וב-1998 מתחילות העבודות הראשונות לקראת בניית השכונה הקהילתית. בדצמבר 2001 היא נחנכת, ובכך מתחילות שנים של עבודה מאומצת לקליטה, התחדשות, שיקום וחיזוק המערכת הקהילתית. מפלסים מונה, בעשור השלישי של המאה ה-20, מעל ל-1000 תושבים, ביניהם קבוצת סטודנטים שלומדים במכללת ספיר הסמוכה וגרה בקיבוץ.
המילניום החדש: אל מול הסכנות - ממשיכים לכבוש את השממה בעמל שלום
עם פרוץ המילניום החדש מתחדשים האיומים על מפלסים. בשנת 2003 נופל הקסאם הראשון, ומפלסים נתקלת בבעיה של מיגון הקיבוץ. רק שנים לאחר מכן, ב-2007, מתחילים למגן בתי ילדים מירי קסאמים. המבצעים התדירים ברצועת עזה משפיעים על מצב הקיבוץ, וב-2009 נופל קסאם על חדר האוכל. חברי הקיבוץ מתרגלים, בעל כורחם, לשגרה של אזעקות וסבבי לחימה ברצועה - אך דבר לא דמה למה שהתרחש בבוקר השבעה באוקטובר.
עם הישמע האזעקות באותה שבת בקיבוץ, התושבים נכנסים למרחבים המוגנים. מחבלים מנסים לפרוץ ליישוב מכמה מוקדים שונים לאורך השעות הראשונות של הקרב, וחברי כיתת הכוננות מנסים להדוף אותם - אך הם פורצים לקיבוץ. המחבלים שפרצו היו כח חלוץ למאות מחבלים אחרים שהמתינו בשטח הכינוס באנדרטת "חץ שחור" בסמוך לקיבוץ, בו התנהל קרב שמנע ממאות מחבלים להגיע לשטחי מפלסים וניר עם. בקרב נפל יוסי טהר, סגן מפקד יחידת המבצעים של השב"כ. בגבורתם, מנעו חברי כיתת הכוננות, תחת פיקודו של רבש"צ הקיבוץ, משה קפלן, טבח במימדי ענק בקיבוץ. בעיקול מפלסים, סמוך לקיבוץ, נרצחו ונחטפו עשרות אזרחים שברחו ממסיבת הנובה ואנשי כוחות הביטחון. עוד באותו לילה, פונו חברי הקיבוץ למלונות שונים ברחבי הארץ, ומספר ימים לאחר מכן התאחדו בדן אכדיה הרצליה.
לאורך תקופה ארוכה, נותרו עדיין חברי קיבוץ לא מעטים בשטחי הקיבוץ כדי להגן עליו, כאשר רוב תושבי הקיבוץ פונו למלונות. לאחר קרוב לעשרה חודשים במלון דן אכדיה בהרצליה, ראשוני התושבים כבר החלו לחזור למפלסים, על אף האיום הביטחוני ששורר תמיד מעל הקיבוץ. כמו דור המייסדים, גם הדור הנוכחי של מפלסים לא מוכן לוותר על המקום אותו הם כל כך אוהבים, והם חוזרים אל אדמות הנגב המערבי - וכפי שנאמר במגילת היסוד, גם הם, מחושלים בלהט הקרבות, באים לכבוש את השממה בעמל-שלום ולהחיות, מחדש, את אדמות הנגב המערבי.
Comentarios