סיפורו של קיבוץ אדמית
- דפנה גרינשפן
- 22 באפר׳
- זמן קריאה 7 דקות
נוף ישראלי בסגנון שוויצרי
"... המקום נמדד לפי היופי הקסום שלו. קו הגבול עובר מתחת לרגליים. הנוף הפראי והמבוית הוא תירוץ של שווייץ להיות במזרח התיכון. העצים גבוהים ואצילים, הרוח מייבב שם, והאוויר כמו יין. בקיץ אתה שותף מלא לגווני האור והצל שכמותם מוצאים רק בהרים חשוכי מרפא במדבר סיני. מן החלונות אפשר לראות גם את ארץ ישראל וגם את הלבנון. הגבול במקרה זה, זה אתה. ביום יפה אפשר להקיף במבט אחד מצוֹר ועד זכרון יעקב. זוהי תצפית אוהבת יותר מכל הספרים שנכתבו על אהבת מולדת..." במילים אלה שהתפרסמו במוסף "סופהשבוע" של מעריב ב-19 במרץ 1982 תיאר העיתונאי יורם קניוק את הנוף הניבט מקיבוץ אדמית בעת ביקורו ביישוב. אם תרצו לחזות בנוף מרהיב זה, תצטרכו להצפין לגליל המערבי, לנסוע בכביש המתעקל במעלה רכס הסולם עד לגובה של 476 מטרים. שם תמצאו את אדמית, פנינה נדירה של יופי בקצה הצפוני של ישראל.
קיבוץ אחד, שני שמות
לקיבוץ אדמית יש שני שמות: השם הרשמי הוא אֲדָמית (Adamit) אך מייסדי הקיבוץ השתמשו בשנים הראשונות שלאחר הקמתו דווקא בשם אִדמית (Idmit) והיישוב מוכר עד היום גם בשם זה.
בהזמנה לטקס ההקמה של הקיבוץ ב-1958 צוינו שמות האדמות שעליהן קם היישוב: ארבין ואדמית. אנו משערים שהשם ארבין הוא שיבוש של השם עִרְבִּין והכוונה היא ככל הנראה ליישוב הקדום ברמת אדמית הקרוי ח'רבת עִרְבִּין או חורבת עירב ששכן ליד ח'רבת אִדמית.
במודעה שפרסמה חברת אגד ב-1971 על אודות קו האוטובוס לקיבוץ שהוקם מחדש (על כך נספר בהמשך) הופיע הסבר בלשני למקור שמו:
קיבוץ אחד, הוקם פעמיים
כשאדמית נוסד לראשונה בשנת 1958 הוא היה הקיבוץ ה-73 שהקים הקיבוץ הארצי. דור המייסדים היה גרעין עירוני מאזור גוש דן וגרעין של חניכי תנועת השומר הצעיר מצרפת ומאיטליה. לאחר ששני הגרעינים החלו בבניית היישוב הם זכו לסיקור על פועלם בכתבה שהתפרסמה בעיתון "השבוע" של הקיבוץ הארצי ב-1 באפריל 1960: "... למעלה בהר ניטעו 30 אלף עצי אורן. בצידי הדרך המתפתלת בואכה אדמית נעשתה התחלה בנטיעת מטע וניטעו 30 דונם תפוחי עץ. יש כל הסיכויים שמטע זה יניב יבולים גבוהים. כן נשתלו 40 דונם טבק... שני המבנים ללול נגמרו בסוף השנה וכבר הספיקו להכניס שני מדגרים לבשר... השנה השנייה התחילה בתנופה רבה. כבר עכשיו עומדים בסיום נטיעת 40 אלף אורנים בחורשה. נוטעים כ-45 דונם תפוחי עץ כהמשך למטע של אשתקד. התחילו בנטיעת 30 דונם בננות בעמק... בגן הירק נשתלו עד כה 10 דונמים בצל ומתכוונים לשתול בקיץ 10 דונמים עגבניות. הכשרת הקרקע מתבצעת בשיטה וביעילות, בצורה המשביעה רצון בהחלט לפי התכנון ובפיקוח הסוכנות והמשק... התפתחות המשק יכולה להתקדם בצעדים מהירים אלא הגורם המעכב הוא מספר החברים הקטן..."
לנקודת התורפה של מספר החברים הקטן התווסף הקושי של שני הגרעינים להתגבש יחד והם היו מסוכסכים ביניהם במחלוקות ללא גישור. כתוצאה מכך החלו חברי וחברות הקיבוץ לעזוב את הקיבוץ כבר בשנים הראשונות שלאחר הקמתו. העזיבות יצרו תופעה של כדור שלג, כשכל עזיבה גרמה לגל עזיבה נוסף וחוזר חלילה. שיאו של המשבר הדמוגרפי היה בשנת 1967, פחות מעשור לאחר הקמת הקיבוץ. בשלב זה הקיבוץ התרוקן לחלוטין מתושביו.
הקיבוץ הארצי ייחס חשיבות להמשך איוש הקיבוץ ולתחזוקת התשתיות החקלאיות שהוקמו בו. לשם כך שלח לקיבוץ גרעינים של השומר הצעיר שהגיעו מחו"ל לשנת שירות בארץ ו"שין שינים" – בוגרי כיתות י"ב בקיבוצי השומר הצעיר שהגיעו ליישוב במסגרת שנת שירות.
בשנת 1971 התגבש במשמר העמק גרעין אנגלו-סקסי שמנה כארבעים עולים ועולות חדשים בוגרי אולפנים, רובם מארה"ב, מאנגליה ומקנדה. יחד עם שני חברי משמר העמק חיפש הגרעין מיקום מתאים להקמת קיבוץ חדש. חזונו של גרעין זה להתיישב בקיבוץ היה חלק מתופעה באותה עת שבה צעירים וצעירות מכל רחבי העולם נהרו לישראל כדי להתנדב בקיבוצים. הם ראו בסגנון התיישבותי זה המקום המתאים ביותר להגשמת מאווייהם – חיים בקומונה ובטבע בסגנון "ילדי הפרחים", הרחק מבתי הוריהם הבורגנים.
הגרעין המתגבש פנה לקיבוץ הארצי בבקשה לקבל את חסותו להקים קיבוץ חדש. בקיבוץ הארצי התלבטו אם להיענות לבקשה שכן אנשי הגרעין לא השתייכו כלל לשומר הצעיר והם היו נטולי ידע וניסיון בניהול משק חקלאי ובניהול ארגוני קיבוצי. מזכיר הקיבוץ הארצי דאז חיים אורון הידוע בכינויו ג'וּמֵס הכריע את הכף ונתן לגרעין הנלהב הזדמנות ליישב מחדש את אדמית. במרץ 1971 הגיעה לקיבוץ הקבוצה הראשונה של אנשי הגרעין החדש. הם היו צעירים וצעירות דוברי אנגלית בעלי חזות "היפית" שהייתה כה חריגה בנוף האופנה הישראלית באותה עת, ודאי באזור הספר בצפון. שלושה גרעינים נוספים ממדינות שונות באירופה ובדרום אמריקה הצטרפו אליהם ב-1971 וב-1973 ובהמשך הצטרפו גרעינים נוספים. הקיבוץ הארצי שלח להם מדריכים וגרעיני נח"ל כדי לסייע להם להקים מחדש את הקיבוץ. יישובי הסביבה תמכו גם הם בקיבוץ המתחדש וקיבוץ עין המפרץ אף העניק להם ייעוץ חברתי וכלכלי.
גבי טריינין, מוותיקי היישוב, סיפר על האופן שבו אוכלס מחדש הקיבוץ באותן שנים: "עליתי לארץ בגיל שבע עשרה מארגנטינה. אני וחבריי הקמנו גרעין פרטי בירושלים וחיפשנו קיבוץ. שלחו אותנו בהתחלה למנרה דרך הקיבוץ המאוחד. בשלב כלשהו באמצע השירות הצבאי החלטנו שמנרה לא מתאימה לנו ובשנת 1976 מצאנו את אדמית שקסמה לנו. הגענו לקיבוץ רק שמונה בנים מהגרעין הפרטי. בנות הגרעין היו כבר בסוף השירות הצבאי ובחרו לא להגיע. ב-1978 הצטרף לאדמית גרעין נוסף ואחריו עוד אחד ב-1981. מכל גרעין נותרו בודדים, לפעמים רק חבר אחד או שניים והשאר היו עוזבים."
לגל העזיבות שפקד את הקיבוץ בתקופה שלאחר הקמתו השנייה היו כמה סיבות. רוב המתיישבים החדשים היו מורגלים ברמת חיים מערבית גבוהה ולא הצליחו להסתגל לקשיי היום יום הכרוכים בחיים ביישוב ספר הררי ומבודד. רבים מהוריהם ראו בעלייתם ארצה הרפתקת נעורים ועודדו אותם לשוב הביתה. הם היו ערב רב של עולים חדשים מכל רחבי העולם שהביאו איתם ליישוב הקטן מגוון של תרבויות ובליל של שפות, ללא מכנה משותף של רקע חינוכי אידיאולוגי סוציאליסטי. כל אלה לא אפשרו ליצור לכידות חברתית שהייתה כה חיונית ליישוב קטן וצומח.
תופעת "הדלתות המסתובבות" בקיבוץ שבה עזבו חברים ובמקומם הצטרפו חדשים המשיכה להתקיים במשך כמה שנים במקביל להתפתחותו הכלכלית של הקיבוץ. עד תחילת שנות השמונים התמקדו בלול ובחקלאות – גידלו תפוחים, אגסים, אפרסקים, שזיפים, אבוקדו וחיטה. לחברים היה חשוב לעבוד בכוחות עצמם בענפי החקלאות ללא שכירים והם הסתייעו רק במתנדבים שהמשיכו להגיע מחו"ל.
בתחילת שנות השמונים נדמה היה שהקיבוץ התייצב ואף נמצא בתנופה כלכלית. ב-1980 רכש הקיבוץ לראשונה מפעל מקיבוץ עמיר במימון הסוכנות היהודית. ב-1984 כבר היו בקיבוץ 101 חברים וחברות – שיא חסר תקדים במספר התושבים. דווקא בשלב זה, כשנדמה היה שהגיעו למנוחה ולנחלה, חל משבר דמוגרפי נוסף והחלה עזיבה של חברים וחברות בחזרה לארצות מוצאם או לקיבוצים ותיקים. תוך מספר שנים פחתה אוכלוסיית הקיבוץ ל-32 חברים. זה היה סיומה של תופעת "הדלתות המסתובבות" ולא נראו חברים חדשים באופק שהיו מעוניינים להצטרף לקיבוץ. גבי שכיהן בתפקיד מזכיר הקיבוץ באותה עת סיפר שגל העזיבות היה טראומטי. היו שייחסו את המשבר למעבר ללינה המשפחתית או למשבר גיל הארבעים שפקד את העוזבים. גבי סבור שמשבר זה היה חלק מטלטלה כלכלית וחברתית שעברה על כל החברה הקיבוצית באותם ימים. קיבוצים צעירים ולא מבוססים כלכלית שלא היה בהם מודל ותמיכה של דור מייסדים ראשון מלפני קום המדינה לא צלחו את המשבר.
שיקום וצמיחה מחדש
עם השקתו של תהליך ההפרטה בקיבוץ ב-1999 החל הקיבוץ לצאת מהמשבר. היה זה תהליך קשה הכרוך בסגירת כל ענפי השירותים הלא רווחים כמו הנגרייה, המוסך וחדר האוכל. בתי הילדים נסגרו גם הם וילדי הקיבוץ נשלחו לבתי ילדים בקיבוצים שכנים. חברי קיבוץ רבים הפכו בן לילה למובטלים וחיפשו פרנסה חדשה במפעלים או בקיבוצים באזור. הקיבוץ הגיע לסף פשיטת רגל. במפעל מילואות פרסו את חובותיו של הקיבוץ למשך עשור ומינו יו"ר עסקי לליווי תהליך ההבראה הכלכלית. השינויים באורחות החיים חילצו את הקיבוץ מהמשבר ותוך שנתיים הוא הפך מקיבוץ מפסיד לרווחי. לכל אורך המשבר הצליחו בקיבוץ להמשיך ולעסוק בחקלאות שבה ראו ערך חשוב.
לאחר עשור שהוקדש לתשלום חובות הקיבוץ החלה צמיחה דמוגרפית מחודשת. בשנת 2002 הוקמה שכונת ההרחבה עבור מצטרפים חדשים לקיבוץ, הוקמו צימרים לתיירים ומגורים למכינה קדם צבאית. גבי ציין שפרק זה בתולדות הקיבוץ היה פרק של שגשוג וצמיחה מחודשת והוא נגדע במלחמת חרבות ברזל. בימים אלה מונה הקיבוץ 122 חברים וחברות כולל משפחות צעירות. מודל ההצטרפות לקיבוץ הוא רכישת בית או מגרש יחד עם מעמד של חברות בקיבוץ.
אדריכלות ייחודית
בקיבוץ אדמית ייחסו לאורך השנים חשיבות לאסתטיקה של הבנייה בניגוד לבתים הראשונים שנבנו בסגנון שיכוני "הרכבת".
כשהאדריכל הנודע משה ספדיה בנה ב-1981 את שכונת ההרחבה הראשונה, הוא השקיע חשיבה בהתאמת הבניינים החדשים לנוף, לתנאי האקלים ולרצונות של החברים והחברות שרובם היו מורגלים לחיים בבתים פרטיים בארצות מוצאם. ביולי 1981 סיקר עיתון "השבוע" הקיבוצי את פרויקט ההרחבה שנחשב אז ניסיוני. בכתבה תיארה זיוה שילה את התכנון שהתבסס על בנייה במפלסים – כניסות נפרדות לדירות חד־מפלסיות ודו־מפלסיות, מרפסות וכיכר מרכזית. הבניינים נבנו מזוויות שונות כך שמכל פינה ניתן היה לראות זווית אחרת של הבניין או של הנוף. בראיון שקיימה זיוה שילה עם חבר הקיבוץ עמוס על השכונה, הוא סיפר על תהליך התכנון הייחודי של המרפסות: "אחד הדברים שספדי שאל אותנו... למה הקיבוצניקים יושבים תמיד לפני הבית במקום שכולם עוברים ולא מהצד או מאחור. כך נולדה גם המרפסת הצדדית, שמאחוריה מסתתר הרעיון לא להסתיר את האנשים אבל להעניק להם פרטיות.."
האתגר הביטחוני
לכל אורך שנותיו התמודד קיבוץ אדמית עם אתגרי הביטחון הכרוכים במיקומו על הגדר מול לבנון – ירי מעבר לגדר, ניסיונות הסתננות של מחבלים, הנחת מטענים בקרבת היישוב.
עלון הקיבוץ נהג לדווח בשקיפות לחברים ולחברות על האירועים השונים שלעיתים התרחשו בקצב מהיר בזה אחר זה. החברים נהגו להסתובב עם נשק אישי והילדים ישנו תקופות ארוכות במקלטים בתקופות של שיגור פגזים לעבר היישוב.
כדי להתמודד עם האתגרים הביטחוניים, הוקמה בקיבוץ כבר ב-1972 כיתת כוננות.
מלחמת חרבות ברזל
במהלך המלחמה, ביום העצמאות 2024, נהרג אלעד פינגרהוט ז"ל מירי נ"ט ששוגר לעבר הקיבוץ. אלעד נפגע כשרץ לסייע לחיילים שהיו במשמרת ביישוב. אלעד נהג לבקר באדמית והתנדב למשמרות בחמ"ל האזרחי ביישוב.
הקיבוץ עצמו כמעט ולא ניזוק במהלך המלחמה למעט פגיעות קלות במבנה המועדון, האודיטוריום והספרייה.
עם פרוץ המלחמה התפנו רוב התושבים בקיבוץ לבתי מלון בטבריה, חלקם עזבו לנהריה או לתל אביב. חלק גדול מהמשפחות עם הילדים התפנו לקיבוץ כפר מסריק ושם התגוררו באורחן הקיבוץ. הילדים השתלבו בגנים של כפר מסריק ולמדו בבית הספר המקומי. לאחר הפסקת האש בינואר 2025 שבו לקיבוץ כשליש מבני היישוב אך רוב המשפחות עם הילדים מהססות עדיין לשוב. מנהלת הקהילה נעמי בכור פועלת לשמר את המסגרת הקהילתית בארגון מפגשים ובשיחות זום. גבי הביע אופטימיות לגבי עתידו של הקיבוץ וציין: "המבחן לשרידות ולשגשוג של הקיבוץ יהיה חזרתם והישארותם של החברים בשלוש השנים הקרובות."
קיבוץ אדמית ידע עליות ומורדות בתולדותיו והוא צלח את רוב המשברים שעברו עליו. נעקוב בסקרנות אחר המשך צמיחתו של יישוב אמיץ זה ונייחל לכל החברים והחברות שישובו במהרה לבתיהם ושתהליכי השיקום וההתחדשות יישאו פרי.
תודות לחבר הקיבוץ גבי טריינין על הראיון בנושא תולדות אדמית, לחבר הקיבוץ והאחראי על ארכיון אדמית איציק כהן על מסמכי הארכיון והתמונות, למרכז יד יערי על מסמכי הארכיון.
כתיבה ועריכת לשון: דפנה גרינשפן hidagn@gmail.com
