מצובה - סיפורו של קיבוץ
- תומר לב
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 8 דקות
מייסדי מצובה היו קבוצה של כשישים צעירים בראשית שנות העשרים לחייהם, יוצאי תנועת הנוער מכבי הצעיר בגרמניה, שהיו מאורגנים עוד טרם עליית הנאצים לשלטון, רובם תושבי לייפציג. חברי הקבוצה עלו לארץ במסגרת עליית הנוער בשנת 1934, כמו צעירים רבים אחרים. הנרייטה סאלד, שעמדה בראש מפעל העלייה המקיף הזה, ליוותה אותם מרגע שעלו לארץ, ואף ביקרה במצובה ברבות השנים. העולים הצעירים קיבלו חינוך תיכוני עברי והכשרה לחיי עבודה וקיבוץ במוסדות עליית הנוער, בדגניה א' ו-ב' ובגניגר שבעמק יזרעאל.
עם תום תקופת החינוך וההכשרה, התארגנו חברי הקבוצה להקמת קיבוץ, לו קראו "כינרות". הם קבעו את מושבם הזמני, כמו קבוצות רבות אחרות באותם שנים, ליד חדרה, בשנת 1937. הם התקיימו שם מעבודה שכירה, משמירה וממשק עזר קטן שהצליחו להקים. במהלך 1939 עברה הקבוצה בהדרגה לאיזור בו תקום לבסוף מצובה: ראשית לחניתה תחתית - אתר ההעפלה הראשון של קיבוץ חניתה, טרם עברו לחניתה עילית; ולאחר מכן למקומם הסופי, מעט דרומית משם - שם ממוקם הקיבוץ כיום.
השם "מצובה" נזכר בברייתא דתחומין (המופיעה בתוספתא מסכת שביעית ובירושלמי), כאחת הנקודות המגדירות את תחום "עולי בבל" בצפון:"ואילו עיירות בתחום צור שצת ובצת ופי מצובה". זהו הגבול ההלכתי שקבע היכן חלות המצוות התלויות בארץ והיכן מסתיימת ריבונותם של השבים מגלות בבל. ב-14 בפברואר 1940, עולים 76 חברי וחברות הקבוצה לאדמות מצובה. הם מקימים בה שני צריפים, צריף פח לחדר אוכל, חומת אבן סביב הנקודה ומגדל תצפית.
אדמות מצובה נרכשו מבעלי קרקעות שישבו בלבנון על ידי הקרן הקיימת. עד מהרה התברר לחברי הקיבוץ שרוב הקרקעות היו אדמות טרשים, מכוסות בחורש טבעי פראי - בלתי ניתנים לעיבוד חקלאי ללא הכשרת קרקע יסודית, שלצורך הוצאתה לפועל נדרשו מכונות כבדות, שלא היו ברשותם. רק בוואדיות ובפיסות קרקע זעירות ניתן היה לגשת לפיתוח חקלאות לאחר עבודת ידיים מייגעת של בירוא צמחיית הפרא, הכשרת הקרקע, בניית טרסות חקלאיות וקירות מגן. עיקר הכנסתם הדלה של חברי הקיבוץ באותן שנים באה מנטיעת יערות וטיפוחם עבור הקרן הקיימת מתקציבי המוסדות הלאומיים עבור עבודת הכשרת הקרקע ומשמירה כנוטרים, במסגרת משטרת הישובים העבריים של המנדט הבריטי.
השנים הללו, שנים קשות ומאתגרות עבור הקיבוץ הצעיר, כונו בדברי הימים של הקיבוץ "שבע השנים הרזות". אחד האתגרים החמורים ביותר איתם התמודדו המתיישבים היה המחסור הכמעט מוחלט במים: כמות דלה שבקושי הספיקה לצרכי שתיה ובישול, והגיעה בצינור דק מקיבוץ חניתה השכן. שאר המים שנדרשו לתחזוק המשק הובלו במכוניות מכפרים ומפרדסים ערבים בסביבה. על חקלאות מודרנית בהשקיה, כמובן, לא היה על מה לדבר בשלב זה. לא רחוק מהקיבוץ זרם נחל כזיב, נחל שופע מים, שיצר באפיקו ביצות וצמחיה סבוכה, סמוך לכפר הפלסטיני אל באסה. אפיק הנחל היה איזור נגוע קדחת ממנו סבלו ומתו רבים, תושבי הכפרים וגם חברי קיבוץ שנפגעו קשות מן המחלה.
בשבע השנים הרזות התקשו חברי הקיבוץ לראות איך יבנו, יום אחד, עתיד טוב יותר. רוב החברים גרו באוהלים, כשרק בנייני הציבור, חדר האוכל, המקלחת ומגורי התינוקות הראשונים שוכנו בצריפים. הקיבוץ הוקף בחומת מגן ומגדל תצפית עשוי עץ שאפשר לשומרי הקיבוץ לצפות על האיזור ולהגן מפני פלישה ואיום. הקיבוץ התארגן במסגרת ארגון ההגנה להגן על עצמו באופן עצמאי. החברים קיבלו הדרכה ואימונים, אבל את הנשק הבלתי-ליגאלי היה צריך הקיבוץ לרכוש מכספו ולהסתירו מפני המשטרה הבריטית.
לאט לאט המצב החל להשתפר, הודות ליצירתיות של חברי הקיבוץ: הם בנו בתי אבן מאבנים מסותתות שנמצאו במקום בשפע, ועסקו בהכשרת הקרקע באופן אינטנסיבי ובבניית טרסות. הם החלו לנטוע מטעים של עצי פרי נשירים, כמו גם כרם, תוך חיפוש מקורות פרנסה נוספים. במערות הרבות שבסביבה, שהיו מוצלות, קרירות ולחות, גידלו חברי הקיבוץ פטריות שמפיניון. גידול זה הפך ברבות השנים לאחד מהענפים החשובים של המשק, עם בניית בתי גידול מקוררים ומודרניים. לאחר מכן, המשק החל להתבסס על ענפי החי - רפת, צאן, לול ומכוורת - בנוסף לענפי המטע כמו עצי הפרי והכרם, גידולי מספוא ומרעה, וגן ירק קטן לצרכי המשק. בשאר השטח הנותר נזרעו גידולי שדה (חיטה, שעורה וסורגום) ונוספו עוד ניסונות רבים לפתח משק מעורב ומגוון.
מצובה היתה, מתוך כורח המציאות והטופוגרפיה, לאחד הקיבוצים הראשונים לחפש מקורות פרנסה נוספים לחקלאות על ידי פיתוח תעשיה. עוד ב-1942, החברים הקימו מפעל אריגה קטן לנולי יד פרימיטביים וראשוניים, בהם ארגו תוצרת צמר כמו שטיחים, וילונות ואפילו סמרטוטי רצפה. ההתמדה וההתפתחות של חברי הקיבוץ בענף הפכה את המפעל למפעל אריגה מודרני ומשגשג שסיפק לאורך שנים אחוז נכבד מההכנסות של הקיבוץ, והיה אחראי להתפתחויות רבות לאורך ההיסטוריה שלו.
יוזמה נוספת בשנות הקמת הקיבוץ הייתה חברת ההובלה "הגליל המערבי" בנהריה. מפעל ההובלות, שהתחיל במשאית אחת פשוטה, הלך והתפתח לקואופרטיב הובלה שסיפק רבים מצרכי האיזור, עם צי מכוניות גדול ומודרני.
בשנת 1947, ערב מלחמת העצמאות, תמו שבע השנים הרזות: לאחר חיפושים בלתי פוסקים, נמצאו סוף סוף מים מתוקים בשפע, בקידוח הרביעי, בעומק של כ-120 מטרים, לאחר שלושה קידוחים עמוקים שאכזבו. הייתה זו נקודת מפנה שסימנה את סוף שבע השנים הרזות - אבל האירוע, שהתרחש ערב פרוץ מלחמת העצמאות, לא אפשר למצובה לחשוב על פיתוח מקורות המים תחת המצור אליו היא נכנסה.
ערב הקמת המדינה, הלכו והפכו בעיות הבטחון לעניין המרכזי עימו התמודד הקיבוץ, לאור החיכוכים ההולכים וגוברים עם הבריטים. ליל הגשרים, בו פוצץ ארגון ההגנה שמונה גשרים ברחבי הארץ, טלטל את הקיבוץ, ממנו יצאו הלוחמים למבצע פיצוץ גשר א-זיב, שבו נהרגו 14 לוחמים. בעקבות המבצע ערך הצבא הבריטי חיפוש נשק במצובה. משלא נמצא דבר - הקיבוץ התכונן היטב לחיפוש - נאסרו רבים מגברי הקיבוץ והובלו לכלא עכו. הקיבוץ נכנס למצוקת כח אדם. לאחר שבסוף אוקטובר 1946 ביקר בן גוריון בקיבוץ, התנועה הקיבוצית שלחה חיזוק לקבוצה: קבוצת צעירים מהונגריה, שורדי שואה מתנועת "מכבי הצעיר" שהיו אז בהכשרה ברמת יוחנן. בשנת 1947 הצטרפה קבוצה נוספת של עליית הנוער מהונגריה, שהגיעה ישירות ממחנות המעצר בקפריסין. כך הפכה מצובה, קיבוץ של חניכי עלית הנוער, למחנכת נוער עולה - שהפכו עם השנים לחברים בקיבוץ.
החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 חרצה כי איזור הגליל המערבי, בו שוכן מצובה, יהיה חלק מהמדינה הערבית שעתידה הייתה לקום. לחברי הקיבוץ לא נותר זמן רב להרהר בכך מאחר והתקפות שיטתיות על קיבוצם הלכו וגברו, כך שמצובה נותרה במצור, מבודדת משאר הקיבוצים. הקיבוץ שהתחזק בכח אדם ובלוחמים נוספים ערב מאורעות אלה, נאבק לאורך חודשי המצור הקשים. החברים התמקדו באימונים, ביצורים ושמירות, כשבחודשים הללו עיבוד השדות והעבודה החקלאית לא התאפשרו. הקיבוץ חזר ודרש מההגנה לעשות כל מאמץ על מנת לפרוץ את המצור, ולו לכמה שעות, על מנת לאפשר את פינויים של הילדים, הזקנים והנשים הלא לוחמות. דרישות אלו נדחו על ידי ההגנה, שבדרך לא דרך הצליחה לעזור לקיבוץ עם הטלה של נשק ואספקה בסיסית מאווירונים.
כאשר התקבלה ההוראה ממפקדת ההגנה, שבמקרה בו היא לא תספיק לבוא לעזרת יישובי הגליל המערבי עליהם להיכנע ולקבל את מרות המדינה הערבית באיזור - ארבעת קיבוצי האיזור שיגרו משלחת למפקדת ההגנה והודיעו חד משמעית לבן גוריון ומשה כרמל שלא יפקירו את נשותיהם וילדיהם לחסדי הערבים ויילחמו עד מוות - אך לא ייכנעו. עמדתם הנחרצת והעקשנית הייתה משמעותית בקביעת גורלו של הגליל המערבי: ב-14 במאי, ערב הכרזת המדינה, הצליחה ההגנה לפרוץ את המצור במסגרת מבצע "בן עמי", להעביר שיירת אספקה לקיבוצים ולהוריד את הילדים והנשים לאיזור מבטחים בקרית ביאליק. למחרת נסוגו כוחות ההגנה שנדרשו למשימות אחרות אך אנשי הקיבוץ התארגנו בכוחות עצמם, תוך תפיסת הדרכים והכפרים הערביים המרוקנים, וכך נותר הגליל המערבי בתחומי מדינת ישראל.
בעלון הקבוצה, מעט אחרי המלחמה, פותח אחד החברים ואומר: "נעמיק לחשוב בכל מעשינו היומיומיים על תפקידנו זה: ללכת לפני המחנה ולהילחם בעד האידיאלים שלנו ונשקנו: הדוגמה האישית, החלוציות של כל פרט ופרט, הכרת האחראיות של כל יחיד במעשיו הקטנים ביותר, טוהר ליבנו וכוונתינו, ידיעה עמוקה על יסודות חיינו אשר מבוססים על ערכים יהודיים עתיקים של צדק ושיוויון. והנצחון עם המעטים המאמינים ולוחמים". ביטוי עמוק זה לרוחם של מייסדי מצובה תשוב ותופיע לאורך שנות קיומו בצמתים רבים.
לאחר המלחמה התחדשה התפתחותו המשקית של הקיבוץ. אנשי מצובה ששבעו צרות בשבע השנים הרזות, מצאו את עצמם בפתחה של תקופת פיתוח, גידול ותנופה שמעולם לא חלמו עליהם. הקיבוץ קיבל תוספת קרקע פוריה באדמות המישור ומקורות מים נוספים לאלה שנמצאו קודם, כשנחל כזיב, שאיים בקדחת על תושבי הקיבוץ, נוקה וסודר.
חברי הקיבוץ התמסרו לפיתוח ענפי חקלאות שלחין, רישתו את השדות בצינורות השקיה והרחיבו את מנעד הגידולים. מצובה הייתה הראשונה בגליל המערבי לפתח גידולי בננות, ענף אותו המייסדים למדו עוד בדגניה בעליית הנוער. ענף זה הפך להיות מהגידולים העיקריים והמצליחים של הקיבוץ. חברי מצובה לא עצרו כאן, ופיתחו ענפים רבים נוספים, כמו טבק וירג'יניה, סלק סוכר, תפוחי אדמה, מלונים ועגבניות. גידולים אלה הצריכו כידיים עובדות רבות, וכששלומי, המעברה הסמוכה, הוקמה - רבים מתושביה עבדו בשדות מצובה כפועלים שכירים. עניין העבודה שכירה עורר מחלוקות קשות בקיבוץ, שדגל בעבודה עצמאית והתנגדות לניצול פועלים חיצוניים והפיכת החקלאים חברי הקיבוץ למנהלי עבודה. על כן, למרות ההצלחה החקלאית והרווחיות, חיסלה מצובה את הענפים הללו בהדרגה - וכפועל יוצא חיסלה את העבודה השכירה.
בשנות החמישים, שנפתחו עם שלג כבד על מצובה, התרכז המשק בהקמת משק מטעים. את מקומם של עצי הפרי הנשירים כשזיפים, אפרסקים ומשמש שגודלו ביחידות קטנות על הטרסות אותם סיכלו חברי הקיבוץ בשנות הקמתו, תפסו מטעי בננות, הדרים ואבוקדו - שהפך לענף הרווחי מכולם. גם בענפי החי חלו שינויים: הרפת חוסלה וחברי הקיבוץ פנו לגידול בקר לבשר. לאחר מכן ענף זה פינה את מקומו לגידול צאן, וגידול התרנגולות הוחלף בגידול הודו לבשר. בתחילת העשור חברי הקיבוץ בנו יחדיו את בריכת השחיה במבצע התנדבותי כולל.
בשנות השישים משק הקיבוץ התבסס והתפתח גיאוגרפית, דבר שעורר את הצורך בשיתוף פעולה איזורי. הקיבוץ הפריש כוחות להקמת מפעלים איזוריים, דוגמת בית הספר האיזורי וקואופרטיב המפעלים המשקיים של הגליל המערבי - מילואות. בסוף שנות השישים, מנה הקיבוץ מספר שיא עד אז של 430 חברים.
במלחמת יום-הכיפורים גם חברי הקיבוץ לקחו חלק במערכה. 50 מחברי הקיבוץ גויסו, מתוכם 19 בסדיר ו-30 במילואים. שניים מחברי הקיבוץ, ירון גבעתי ואמיר בן-משה, נפלו במלחמה. השנים הבאות רוו בשינויים בקיבוץ, עם המעבר להגשה עצמית בחדר האוכל, האישור להכנסת מקלטי הטלוויזיה לחדרי החברים, ובשנת 1975 מאושר המעבר ללינה משפחתית, שמתבצע באופן רשמי בתחילת 1977.
בראשית שנות השמונים, כמו רבים מקיבוצי הארץ, מתמודדת מצובה עם המשבר הכלכלי שפקד את ישראל. הקיבוץ מכריז לאור ירידת הרווחיות על תכנית כלכלית חדשה הדורשת הצטמצמות, הגבלת משיכת המזומנים מהתקציב האישי והקפאת הנסיעות לחו"ל. גם כניסת הקיבוץ לשנת מאזן בשנת 1987 לא מסייעת, על אף פיתוח התעשייתי של הקיבוץ, ובשנת 1989 ננקטים אמצעי חיסכון וצימצום נרחבים במצובה: מצמצים את העבודה השכירה, מקפיאים השקעות ומשקיעים מאמצים להגדלת הכנסות ללא השקעה. חברי הקיבוץ דנים בטיפול שורש אפשרי לקבוצה, על מהות הקיבוץ ושינויים אפשריים - לקראת הפרטה, ערב חגיגת יובל ה-50 לקיבוץ ופתיחת ה"מפלט", המועדון של הקיבוץ.
בראשית שנות האלפיים נקלע הקיבוץ למשבר קשה. מפעל "אריגי מצובה", ממקורות הפרנסה העיקריים של הקיבוץ, לא הוגדר כחברה בע"מ אלא כאחד מענפי הקיבוץ, ועל כן החובות העצומים שהוא ספג במהלך השנים הפכו לחובותיו של הקיבוץ. בנק הפועלים, שהיה הנושה המרכזי, העניק אשראי למפעל על בסיס הערבות הכוללת של נכסי הקיבוץ. כאשר המפעל נקלע לקשיים בשל התייקרות חומרי גלם ותחרות גלובלית בענף הטקסטיל, החוב תפח במהירות והגיע לעשרות מיליוני שקלים ב-2003. המפעל, שהיה מעמודי השדרה הכלכליים של הקיבוץ במשך עשורים, לא הצליח לעמוד בתשלומים לספקים ולעובדים. הנהלת המפעל הוציאה מכתבי פיטורים ל-85 עובדים (חברים ושכירים) ללא תנאים סוציאליים או פיצויים, מה שהוביל להתבצרות עובדים בשערי המפעל ולמאבק משפטי מצד ההסתדרות.
בעקבות כך הקיבוץ, שעבר הפרטה שלוש שנים קודם לכן, נקלע למצב של חדלות פירעון ונכנס להליך של הקפאת הליכים. מינוי נאמן לקיבוץ הוביל לצמצום תקציבי המחיה למינימום הכרחי, תוך פגיעה קשה בביטחון הסוציאלי של דור המייסדים והחברים הוותיקים, שמצאו עצמם ללא פנסיות מובטחות או חסכונות אישיים, שכן כל הונם היה מושקע בקופה המשותפת שקרסה.
הפתרון למשבר הושג דרך מהלך כואב של חיסול תעשיית הטקסטיל במצובה ומכירת נכסי הקיבוץ. הקיבוץ החל תהליך שיקום אינטנסיבי שהתבסס על המעבר למודל מופרט של קיבוץ מתחדש. הקיבוץ חתם על הסדר חוב כולל שכלל מימוש נכסים והפרטה מוחלטת של שירותי הצריכה. המנוע המרכזי לשינוי היה הקמת הרחבות קהילתיות גדולות, שמשכו מאות תושבים חדשים והזרימו הון לפיתוח התשתיות. במקביל, הושלם תהליך שיוך הדירות, שהעניק לחברים בעלות קניינית על בתיהם והפריד בינם לבין חובות האגודה. בתקופה זו המשק התבסס מחדש על חקלאות (מטעים ולולים), תיירות כפרית והשכרת מבני התעשייה הישנים ליזמויות פרטיות.
ב-8 באוקטובר 2023, יום לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", פונתה אוכלוסיית מצובה בהוראת הממשלה בשל הקרבה לגבול לבנון (כ-3 ק"מ). הקהילה התפזרה בין בתי מלון בחיפה לדיור זמני במרכז הארץ, והקיבוץ הפך ליישוב רפאים המאויש על ידי כיתת כוננות וצוותי חקלאות בלבד. במהלך 2024 ו-2025 נמשך הפינוי תחת איום מתמיד של ירי נ"ט וכטב"מים, שגרמו לנזקים לרכוש ולתשתיות. 1,500 תושבי הקיבוץ התפנו לכל רחבי הארץ והקיבוץ הפך לשטח צבאי לכל דבר, ששיכן רבים מחיילי צה"ל בדרכם למלחמה בלבנון. קבוצה קטנה מאוד של תושבים נותרה להתגורר בקיבוץ, ביניהם חברי כיתת הכוננות ובעלי תפקידים. החברים שנותרו נאבקו לאורך המלחמה כדי לא להפוך אותו לשטח הפקר מוחלט, שמרו על השדות החקלאיים, ביראו צמחיית פרא שהשתלטה על הקיבוץ - הכל כדי להכין את חברי הקיבוץ לשיבה הביתה. שמונים וחמש שנים לאחר הקמת הקיבוץ, ממשיכים חבריו את רוח המייסדים, אותה רוח עליה דיברו בעלון הקבוצה בשנת 1948: האחריות, החלוציות, הצדק והשיוויון.
