סיפורו של כפר גלעדי – סיפור של חינוך מקומי, קהילתי, ארצי
- דפנה גרינשפן
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 11 דקות
עודכן: לפני 17 שעות
כפר גלעדי מוכר לכולנו מההיסטוריה הלאומית, שמות מיתולוגיים כמו ישראל ומניה שוחט, יצחק ורחל ינאית בן־צבי, אלכסנדר וציפורה זייד, ארגוני "השומר" ו"בר גיורא", כל אלה ורבים נוספים הפכו למיתוס המזוהה עם תולדות הקיבוץ. אבל לכפר גלעדי יש גם סיפור אחר, סיפור חינוכי, שהוא פחות מוכר בחברה הישראלית. במאמר זה נחזור אל רגעים ואל אנשים שהיו חלק מדרכו החינוכית של כפר גלעדי. נספר כיצד רעיונות ותפיסות בתחום החינוך שגובשו בקיבוץ לפני כמאה שנה ממשיכים להתפתח ולשמש השראה בימינו אלה לקידום יוזמות חינוך, הנחלת ידע, השכלה ומורשת.
המורה מרדכי סגל
בית הספר של כפר גלעדי נוסד ב־1920 ובשנותיו הראשונות הוא זכה למורים שלימים יהפכו להיות בעלי שם. בבית הספר לימד המורה אליעזר שמאלי שהפך להיות סופר נודע. לימד בו גם המורה דב אשבל שהקים בכפר גלעדי תחנה למדידת מזג אוויר. אשבל היה לימים פרופסור באוניברסיטה העברית, מומחה לחקר האקלים. בדברינו כאן נתמקד בסיפורו של המורה מרדכי סגל שהטביע את חותמו החינוכי בכפר גלעדי ומחוצה לו.
המורה מרדכי סגל פיתח גישות חינוכיות ייחודיות ופורצות דרך במהלך שבע השנים שבהן לימד בבית הספר בקיבוץ למרות שלא היה כלל מורה במקצועו. הוא תיעד אותן בסדרה של מאמרים פרי עטו בשנים 1938–1942. לפי משנתו, הלימוד הנכון לילדים הוא רב־גילי מחוץ לכותלי הכיתה, בתהליכים של עבודה עצמית ושל למידת עמיתים. סגל הסביר את עיקרי שיטתו במילים אלה: "הרעיונות שהדריכו אותנו היו אכן שונים מאוד מן המקובל, אם כי פשוטים במהותם. סברנו שאין לשים מחיצות בין עבודת הלמידה של הילד לבין שאר חייו... תוכן הלמידה ושיטותיה צריכים להיות צמודים ומשולבים בתהליכי החיים אשר מסביב. מחיצה גבוהה זאת בין בית הספר המסוגר בתוכו לבין הסביבה השוקקת חיים – זממנו להפיל... הילד העומד עמידה איתנה בנוף סביבתו – טבע, משק, חיי אדם – הוא היסוד לבניית גופי לימוד. מנקודה זו שהוא עומד בה – מתמידים ומרחיבים את אופקיו, מתמידים ומשפרים את ראייתו. הרחבת אופקים זו והעמקת ראייה זו – היא הלימוד. לכן לא ייבנה שלבים שלבים בסולם עולה אלא מעגלים מעגלים הולכים ומתרחבים... העיגול כולו – תשלובת של יסודות: טבע ומשק, חיי חברה ומוסר האישיות, מדע ואומנות." (מתוך מאמרו של מיקי קריץ "סגל במבחן הזמן – שבעים לסמינר הקיבוצים", החינוך וסביבו ל"א).
ב־1939 הקים מרדכי סגל את סמינר הקיבוצים לבקשת מזכירות הקיבוץ המאוחד, וכעבור כמה שנים הקים גם את סמינר אורנים. לימים תיעד בכתביו את התרומה המכריעה של שבע השנים שלימד בכפר גלעדי לפועלו בתחום הכשרת מורים: "שלושים ושבע השנים אשר עשיתי בסמינר הקיבוצים שלובות בשבע השנים אשר עבדתי בבית הספר הזעיר של כפר גלעדי ושאובות מתוכן..." בסמינרים הוא הקנה את עקרונותיו החינוכיים לדורות של מורים ולימים הוכרה שיטת החינוך שלו אסכולה בפני עצמה והיא זכתה לכינוי שיטת סגל.[1]
זווית מעניינת וראויה לציון על מרדכי סגל היא מאבקו למען שוויון בין המגדרים בבית הספר בכפר גלעדי. באספה הכללית בקיבוץ בשנת 1937 שיוחדה לנושא השוויון הוא התייחס לעבודתו החינוכית בנושא זה ואמר: "רצינו לעשות מהפכה בהשוואת המינים. בחלק הצלחנו ובחלק נכשלנו." מתוך פרוטוקול האספה הכללית מיום 3.10.1937, ארכיון כפר גלעדי, בתוך ספרה של סמדר סיני "השומרות שלא שמרו", יד טבנקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, עמוד 230.
המורה והגננת בת־עמי גבעוני מלמוד
בת־עמי הייתה מטפלת וגננת בכפר גלעדי, אשת חינוך מרכזית, חברה בוועדת החינוך של הקיבוץ בשנות העשרים של המאה שעברה. היא זכורה בהיסטוריה של כפר גלעדי כשותפתו לדרך של מרדכי סגל בשנים 1933–1939 שבהן ניהל את בית הספר. בשנת 1924 החליטה אספת הקיבוץ לשלוח אותה להכשרה פורמלית כדי להמשיך ולפתח את החינוך בקיבוץ. מניה שוחט, ממנהיגות "השומר", השיגה לה מימון ובת־עמי יצאה ב־1925 לגרמניה להשתלם בשיטת מונטסורי. (מתוך מסמכי ארכיון של כפר גלעדי המפורטים בספרה של סמדר סיני "השומרות שלא שמרו", יד טבנקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, עמודים 23, 53, 98)
גישתה החינוכית הייחודית של בת־עמי הייתה מזוהה עם גישתו של סגל. לפי תפיסתה, התלמיד היה במרכז ותפקיד המחנך המבוגר היה לעודד חקר עצמי במקום לשמש עבור התלמיד מקור ידע. בת־עמי התמחתה בלימודי טבע ונהגה להוציא את תלמידי בית הספר לטיולים לימודיים. הילדים והילדות היו מנביטים צמחים בהכוונתה, והם הכירו היטב את החורש שמסביב לבית הספר. היא הקימה עבורם פינות חקלאות ופינות חי.
לאחר שהתאלמנה בת־עמי, היא נישאה בשנית ליוסף מלמוד, איש כפר גלעדי. בתחילת שנות החמישים יצא בעיתונים קול קורא לסייע להקים את העיר אילת. בת־עמי ויוסף נרתמו לקריאה ויצאו לעיר לשליחות של שנתיים. בת־עמי הייתה המורה הראשונה בעיר. היא עבדה בבית הספר המקומי בהתנדבות ויוסף ערך ניסויים באזור מטעם משרד החקלאות.
עם הגעתה לבית הספר באילת, רצתה בת־עמי ליישם את שיטות החינוך הנהוגות בכפר גלעדי ובכלל זה ללמד את הילדים שיעורי טבע מעשיים. לאחר שנוכחה לדעת שבבית הספר לא הייתה אדמה מתאימה לגידולים חקלאיים היא הגתה מיזם להבאת שקיקי אדמה לבית הספר. כך תיארה את הרעיון במכתב לחברתה: "הייתי רוצה לסדר גינה ליד בית הספר. חבית זבל הבאתי איתי מכפר גלעדי אך האדמה כאן לא תכשר עדיין. עלה במוחי רעיון להציע לכל המטיילים הבאים הנה למאותיהם כי יביאו איתם אחד אחד שקיק של אדמה טובה. יצטרף שקיק ושקיק ל..." (הציטוט מתוך טור אישי שפרסמה חברתה של בת־עמי, אנדה עמיר פינקדפלד, ביוני 1955 בעיתון לא ידוע, באדיבות ארכיון כפר גלעדי).
מיזם הבאת שקיקי האדמה לאילת זכה לפרסום בעיתונות הארצית ולהיענות רחבה ועד מהרה זכו תלמידי אילת לגדל בעצמם צמחים בערוגות שאותן עדרו בבית ספרם.
ביקורו של יאנוש קורצ'אק בכפר גלעדי
סופרת הילדים, המשוררת ואשת החינוך מיריק שניר היא ילידת כפר גלעדי ונכדתו של המורה מרדכי סגל. מיריק שמעה מאִימה ומסבה סיפורים רבים על ביקורו הקצר של יאנוש קורצ'אק בקיבוץ. סיפרה מיריק: "ב־1934 הגיע יאנוש קורצ'אק לביקור בישראל. לפני ביקורו זה לא האמין קורצ'אק ברעיון הציוני, אפשר אפילו להגיד שהוא היה אז אנטי ציוני. מי ששכנעה אותו להגיע לארץ ולראות את החינוך הקיבוצי במו עיניו הייתה סטפה, אשת החינוך שעבדה לצידו וניהלה איתו את בית היתומים בפולין. לאחר ביקורו בעין חרוד הוא הודה ששגה ביחסו לציונות. ב־1936 הוא החליט לקיים ביקור נוסף בארץ כדי ללמוד עוד יותר על החינוך הקיבוצי. אימא וסבא סיפרו לי שבביקורו זה הוזהר קורצ'אק מפני הסכנה בהסתובבות בארץ שכן אלה היו ימי המאורעות, אך הוא, שכבר היה ציוני נלהב, לא נרתע והשיב: 'מה הסיכוי שכדור תועה יפגע בי דווקא?'"
מרדכי סגל תיאר בכתביו את המפגש הראשוני של קורצ'אק עם ילדי כפר גלעדי: "האוטובוס בקו תל אביב מטולה לא היה מן המשובחים, והכבישים של אז היו גרועים יותר ויותר ככל שהתקדמנו צפונה. קורצ'אק שישב על ידי עייף מאוד מטלטולי הדרך הארוכה ורבת התחנות. אך הינה הגענו לסוף דרכנו, לכפר גלעדי. האוטובוס עצר מול פתח חדר האוכל וחבורה שוקקת מכל הגילים הקיפה אותנו מייד בעליצות וברוח טובה ברדתנו. עייפותו נשרה ממנו בן רגע... (מתוך המאמר "המעשה החינוכי של מרדכי סגל בכפר גלעדי 1925–1939" שכתב שי פרוכטמן לרגל מאה שנה לכפר גלעדי, התפרסם באופקים בגאוגרפיה 91–92, 2017, עמוד 154).
בביקורו בכפר גלעדי שהה קורצ'אק ימים בודדים. הוא בילה את רוב זמנו בכיתת בית הספר יחד עם הילדים ובליווי המורה סגל. רחל, אִימה של מיריק שניר ובתו של מרדכי סגל, הייתה אז תלמידה בת עשר, אביה היה המורה שלה. היא הייתה חלק מחבורת הילדים שקיבלה את פניו של קורצ'אק. ביקור זה נצרב בזיכרונה ולימים היא שחזרה את שיחותיו של קורצ'אק עם ילדי בית הספר: "... קורצ'אק התעניין בסדר היום והשבוע שלנו. זכור לי קולו הנעים, המתנגן, המשרה ביטחון. הוא שאל אותנו שאלות רבות. אחת מהן אני זוכרת. מה עושים אצלכם אם שני ילדים רבים בהפסקה? האמת היא שלא זכור לי שהיו אצלנו הרבה קטטות, ניצלנו את ההפסקות למשחקים. קורצ'אק סיפר לנו כיצד הוא נוהג. אם שני הילדים הניצים הם בעלי כוח שווה, הוא אינו מתערב, אבל אם ילד חזק תוקף ילד חלש ממנו, הוא מתערב..." (מתוך ספר הזיכרונות המשפחתי "רחל סגל רבינוביץ", כתבה מיריק שניר, עמוד 77).
אורי הורביץ, חברה לכיתה של רחל, סיפר שקורצ'אק ביקר בכיתות הלימוד השונות בבית הספר כולל בחדר המלאכה ובספרייה של הילדים, בחדרי השינה שלהם וכן בפנימיית הקיבוץ שבה חיו ילדים בודדים ללא הוריהם. הוא זכר שקורצ'אק הצטרף גם לילדים שהלכו לעבוד בדיר. לדבריו, קורצ'אק היה לבוש בחליפה למרות מזג האוויר הקיצי והילדים התרגשו מביקורו שכן הכירו את ספרו "המלך מתיא הראשון" (מתוך ספרה של טלי שנר "המלך מתיא בארץ ישראל, מסע בעקבות קורצ'אק בארץ התקווה", הוצאת בית לוחמי הגטאות, עמודים 42–43).
בזיכרונותיה הוסיפה וכתבה רחל סגל על טיול שקיים קורצ'אק במהלך שהותו בקיבוץ: "...למָחרת הוא כנראה טייל בסביבה שלנו, ועלה גם על הרי נפתלי עד למקום שבהמשך הוקם שם קיבוץ משגב עם. שנים אחר כך קראתי בכתביו שהיה לו חזון לבנות על הפסגה הזאת את בית היתומים שלו. הוא תיאר בית הצופה אל החרמון, ותקרתו השקופה מאפשרת לראות דרכה בלילה את הכוכבים. בעיניי אי אפשר למצוא מקום יותר יפה ומתאים מזה. כל שנה אני עולה לשם באוגוסט בליל המטאורים לצפות בהם." (שם, עמוד 77)
נראה אם כן שלא רק בכפר גלעדי התרגשו מהביקור של קורצ'אק בקיבוץ, היה זה קורצ'אק עצמו שהתרגש מהביקור שאף הותיר בו את חותמו. ביומן הגטו של קורצ'אק מוזכר אותו חלום שחלם בו על הקמת בית יתומים בכפר גלעדי. הייתה זו בעצם הזייה שפקדה אותו כשחלה במחלת הטיפוס לאחר ששב לפולין מביקורו בארץ. בחלומו ראה את עצמו נואם בפני קהל רב של תורמים לצורך השגת כסף להקמת בית היתומים. כך תיאר קורצ'אק את חלומו: "... אולם תיאטרון ענק, או אולם קונצרטים, המונים בלבוש חג. אני מספר על המלחמה והרעב, על היתמות והדלות. אני נואם בפולנית... והינה גשם שוטף של שטרי כסף, זהב ועדיים... יהיו אם כן בידיי אמצעים לא מוגבלים, ואני מפרסם תחרות על בניין בית יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר גלעדי. יהיו שם חדרי אוכל וחדרי שינה קסרקטיניים גדולים. יהיו גם 'בתי מתבודדים' קטנים. על גבי גג שטוח יהיה לי חדר לא גדול וקירותיו שקופים, כדי שלא אפסיד אפילו זריחה או שקיעה אחת, וכדי שאוכל, בשעת כתיבה בלילה, להציץ מפעם לפעם בכוכבים." (מתוך ספרה של טלי שנר "המלך מתיא בארץ ישראל", בהוצאת בית לוחמי הגטאות והוצאת ביחד, 2009, עמוד 64. הציטוט של שנר מתבסס על ספרו של קורצ'אק "יומן הגטו" בהוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תשל"ב, עמוד 88).
בערוב ימיה ביקשה רחל סגל מבתה להנציח את קורצ'אק ולתעד ביצירתה ובפועלה את ביקורו בכפר גלעדי. מיריק שניר נענתה לבקשתה. יחד עם איש החינוך ומדריך הטיולים יואב יעקובי ובמימון הקיבוץ הם הקימו לפני כמה שנים את "מעלה קורצ'אק". זהו שביל טיולים שאורכו כחמישה קילומטרים. לאורכו נבנו פינות מנוחה ולצידן הוצבו שלטים המציגים ציטוטים ממשנתו של קורצ'אק.
מיריק שניר הנציחה את ביקורו של קורצ'אק בכפר גלעדי גם במערכון שכתבה עבור בני ובנות המצווה בקיבוץ ב־2020. הוא הוצג בפניהם בהפתעה סמוך לפינת החלום ב"מעלה קורצ'אק" במהלך מסע לילי שקיימו בשנת המצווה. המערכון אינו מוכר ברבים, גם לא בכפר גלעדי, וזוהי ההזדמנות להציגו ולתעדו:
במעבר מסיפורי העבר להווה
אקדמיה בכיכר - לימודים בקהילה בגליל העליון
סיסמת הדגל של אקדמיה בכיכר – מיזם מטעם מכללת תל חי היא "להחזיר את האקדמיה לציבור הרחב ולקדם השכלה שוויונית, איכותית וביקורתית בכיכר העיר לקידום המדע והקהילה". חזון המיזם כפי שמוגדר גם הוא באתר המכללה הוא "אקדמיה מעורבת, החורגת מגבולותיה המסורתיים ומייצרת דיאלוג משותף, שוויוני וביקורתי סביב ידע המחבר בין אנשים מקבוצות שונות ורלוונטי לחייהם של הלומדים והמלמדים כאחד". חזון זה ממומש בכעשרה קורסים אקדמיים מדי שנה המתקיימים בגליל העליון, בעיקר בקריית שמונה. עלותם סמלית שכן רוב המרצים מלמדים בהם בהתנדבות. לצד המרצים מלמדים בקורסים אלה גם מומחים מקומיים לנושא הנלמד. נוסף לפעילויות לימוד אלה נבנות קבוצות פעולה אקטיביסטיות המקדמות אג'נדות שנלמדות בקורסים.
שאלנו את פרופ' איילת שביט, חברת כפר גלעדי, האם יש קשר בין מיזם אקדמיה בכיכר שהיא בין מובילותיו לבין שיטות החינוך שהתפתחו בכפר גלעדי? פרופ' שביט השיבה: "ודאי שיש קשר והוא הדוק! המחנכת שלי אסתר נוי שניהלה את בית הספר הייתה החניכה של בת־עמי גבעוני מלמוד ושל מרדכי סגל וכבר כילדה שמעתי על שניהם. בילדותי הייתי הולכת עם המורים שלי לאותם טיולים שלקחו בת־עמי וסגל את הילדים כמה דורות קודם לכן, הייתי עושה את אותם ניסויים מטרואולוגיים שעשו הילדים מהדור הראשון שהתחנך כאן. יש פה שרשרת דורות המתבססת על רוח תפארת האדם. ספגנו כאן ערכים של חירות מלאה לצד משימתיות עמוקה. בכפר גלעדי החדירו לכל הילדים והנוער שהכול תלוי בנו. כל מי שהתחנך כאן מעריך את עצמו כבעל עוצמה לשאת במשימה שעליו לקדם."
"החינוך בכפר גלעדי רואה את האדם כשלם, יצור אקטיבי שמעצב את חייו, שאין גבול ליכולותיו. כבר כילדה הפנמתי את המסרים האלה. כשנבחרתי לתפקיד יו"ר מועצת החינוך בקיבוץ המשכנו ליישם את הערכים האלה. שמנו את הדגש עליהם גם בחינוך הלא פורמלי מגיל גן ועד י"ב. המשכנו את העברת הידע מהגדולים לצעירים, המשכנו ללמוד וללמד את המורשת של הקיבוץ, למשל לשחזר עם הנוער באמצע הלילה העפלה, כדי ללמד את סיפורו של קורצ'אק המחזנו את סיפורו במקום שבו הוא חלם."
פרופ' שביט הסבירה כי החזון של אקדמיה בכיכר הוא לקדם אקדמיה מעורבת, שותפה לסביבתה, לא מנותקת ולא מנוכרת. היא סיפרה כדוגמה איך גילו במסגרת המיזם שבשכנות למכללת תל חי יש מומחים בקהילה עם ידע שאינו מוכר כלל לאקדמיה. למשל, בכפר טובא-זנגרייה יש מומחים לליקוט צמחים ולגששות. אקדמיה בכיכר ערכה איתם קורס שעסק בשאלה כיצד אורח חיים קהילתי מאפשר התמודדות שונה עם שינוי אקלים. הידע המשותף שגובש בקורס זה היה בעל ערך כה רב שבסופו נסעו כל משתתפי הקורס לכנס בין־לאומי בירדן שעסק בשיתופי פעולה בנושא מגוון ביולוגי והתמודדות עם שינויי האקלים. זאת דוגמא אחת מני רבות לתוצרי הלמידה במיזם.
נסיים בדבריה של פרופ' שביט: "כפר גלעדי לא קם כנקודה על המפה אלא כמקום שמסתכל מחוצה לו. זה ב־DNA של הקיבוץ להיות רלוונטי לסביבה ולהשפיע מקומית וארצית. כתושבת האזור וכאשת אקדמיה אני רואה את תפקידי להיות רלוונטית לסביבה שבה אני חיה ורואה זאת את משימתי לבנות גשרים בין אוכלוסיות שכנות שלעיתים הן מנוכרות אחת לשנייה. שליחותי היא לקדם רוח של דיאלוג באמצעות ידע, למידה ונתונים."
נאחל לכל תושבי הגליל העליון ולכפר גלעדי שימשיכו ליהנות מפירות הידע והשיתוף ברוח האקדמיה בכיכר, ברוח משנתו של יאנוש קורצ'אק וברוח עמיתיו, אנשי דור הנפילים מראשית ימיו של כפר גלעדי.
מאמר זה מוקדש לזכרו של טל שביט ז"ל שהיה ספוג באהבת כפר גלעדי והגליל, וראה חשיבות עמוקה בהמשך מסורת החינוך הייחודית במקום. טל נפל במלחמת חרבות ברזל ביום 5 במאי 2024, בן 21 בנופלו.
תודות
· למיריק שניר על הריאיון המלמד והמרגש שהיה הבסיס למאמר זה ועל השיתוף בחומרי הארכיון המשפחתיים;
· לפרופ' איילת שביט על ריאיון מעורר השראה ותקווה;
· לתורה שרייבר על החשיבה המשותפת שהולידה את הרעיון לקדם מאמר בנושא החינוך בכפר גלעדי;
· לארכיונאית כפר גלעדי דניאלה אשכנזי על הליווי ועל הזמן שהקדישה לאיתור חומרי ארכיון ששולבו במאמר;
· לטלי שנר, חוקרת הביוגרפיה של יאנוש קורצ'אק;
· לשמוליק תגר, אוצר הארכיון ההיסטורי של אילת, שאיתר עבורנו את תמונותיה הנדירות של בת־עמי גבעוני מלמוד בארכיון העיר.
כתיבה ועריכת לשון: דפנה גרינשפן, hidagn@gmail.com
[1] היחיד והיחד – תולדות בית הספר הקיבוצי, ראובן פורת, יד טבנקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סעיף ד' בנושא בתי הספר של הקיבוץ המאוחד, מ' סגל (1976). "בית ספר קטן וחוויות גדולות", מסמינר למכללה, סמינר הקיבוצים, תל אביב, עמ' 5, מ' סגל (1955). מסות בחינוך, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, "בכפר גלעדי" ("ד. גופי לימוד"), 1939-1937, עמ' 226 בתוך "סגל במבחן הזמן – שבעים לסמינר הקיבוצים, מיקי קריץ, החינוך וסביבו ל"א, עמודים 11-9.
