"יש משמרת בחניתה, כל הלילה, כל הליל": העליה לחניתה

הסיפור של חניתה, מקיבוצי חומה ומגדל, מתחיל עוד בהיסטוריה הקדומה של העם היהודי. מקור שמו ככל הנראה מהישוב "חנותה", יישוב יהודי קדום בתחום העיר צור. ההיסטוריה המודרנית של הקיבוץ החלה להתעצב בקיץ 1937, כאשר ועדת פיל פרסמה את המלצתה לחלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית. אזור הגליל המערבי נכלל בתחום המדינה היהודית, אף שהיה ריק כמעט לחלוטין מיהודים. במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית הבינו את גודל השעה; משה שרתוק (שרת) רשם ביומנו כי מעתה תפקיד התנועה הציונית הוא "לחטוף וליישב", שכן גבולות הארץ ייקבעו לא על ידי תביעות היסטוריות אלא על ידי נקודות יישוב שיקומו בשטח. מי שראה את הפוטנציאל הגלום באותו הר טרשים קרח היה יוסף סיניגליה, שותף בחברת רכישת קרקעות, שניצל את דרכונו האיטלקי כדי לרכוש את אדמות "ח'רבת חאנותא" ושילם על כך בחייו כשנרצח בעכו. כדי להרגיע את הרוחות, שיגר משה שרת מכתב היסטורי לראש ממשלת לבנון, ח'יר א-דין אל-אחדב, בו הסביר כי פניהם של המתיישבים לשלום וליחסי שכנות טובים.

בשל הסכנה העצומה, הוחלט כי הקמת חניתה לא תוטל על גרעין התיישבותי רגיל אלא תתבצע כמבצע צבאי־לאומי על ידי "קבוצת כיבוש" מיוחדת של ארגון ההגנה, מהלך חריג וחדשני בתולדות ההתיישבות. אל חצר בסיס האימונים של ההגנה בקריית חיים קובצו כ-400 מתנדבים וכמאה נוטרים, בפיקודו של יעקב דורי. ב־21 במרץ 1938 יצאה לדרך העלייה לקרקע במבצע "חומה ומגדל" הגדול והמורכב מכולם, שריכז אליו את כל ה"מי ומי" של היישוב, בפיקודם של יצחק שדה, משה דיין, יגאל אלון, דורי ויוסף פיין - לימים מוכתר חניתה. השיירה , שכללה כ־400 מתנדבים, כמאה נוטרים ומשאיות עמוסות לעייפה, נאלצה להקים תחילה את "חניתה תחתית" בסמוך לכביש הצפון, שכן לא הייתה דרך גישה לראש ההר ולבית האבן שעליו. הדרך הייתה כה קשה ותלולה, עד שהחמורים והגמלים שנשכרו לשאת את הציוד כרעו תחת הנטל וסירבו לזוז.

המתיישבים נאלצו לשאת את חומרי החומה והמגדל על גבם אל המחנה. הדם נשפך כבר בלילה הראשון: מתקפה קטלנית של כנופיות מהגבעות סביב גבתה את חייהם של שניים מן המגינים, יהודה ברנר ויעקב ברגר. בבוקר שלמחרת, ירד יוסף פיין לתחנת המשטרה הבריטית. מפקד התחנה נדהם לראותו, שכן קיבל דיווח בלילה שהכנופיות טבחו ביהודים. "העודכם בחניתה?" שאל בפליאה, ופיין השיב לו נחרצות כי כולם ימשיכו בבניין חניתה, וכי עוד יבוא יום שהקצין יזכה לנוח בצל גפנה ותאנתה של הנקודה הפורחת.

העליה לחניתה, 1938

כמנהיג המקום, פיין התמודד לא רק עם ההתקפות אלא גם עם הניסיון לבסס חיים משותפים, וכשאמר לנציגי הכפרים והבדואים באזור "לא אנשי נקם אנחנו. דור עבודה אנחנו", הוא ניסה להתוות דרך של שלום למרות שניצל בעצמו מניסיון התנקשות במארב יריות. במקביל למשא ומתן עם השכנים, פיין הבין את הסכנה האורבת בראש ההר. כאשר הגיעו ידיעות כי אריסים ערבים מתכננים להשתלט על בית האבן באתר הקבע של "חניתה עילית" כדי לדרוש פיצויים, הוא ישב בלילה על סלע בודד בחשיכה והגיע להחלטה אסטרטגית: "כל עוד לא עלינו למעלה, לא השלמנו את כיבוש חניתה". באישון לילה, באפריל 1938, הורה להעלות שלושים איש שתפסו את בית האבן, וב־13 במאי הועתק היישוב סופית לראש ההר, במה שיכונה מעתה והלאה "חניתה עילית", בעוד חניתה תחתית נותרת כמחנה אימונים של ההגנה.

השנים הראשונות בהר, בין העלייה לקרקע ועד למלחמת העצמאות, היו רצופות במאבק סיזיפי בסלע, באדמה ובאש, תוך התגבשות חברתית וקבוצתית. סלילת כביש הגישה לוותה בהתקפות בלתי פוסקות, שאילצו את מחצית האנשים לעסוק באבטחה בעוד המחצית השנייה סוללת. הקצין הבריטי אורד וינגייט הגיע למקום, הדריך את המגינים ויצא בראשם למארבי לילה. למרות הסכנה, זרם של מבקרים פקד את ההר, ביניהם חיים ויצמן, שהופיע בין החלוצים המאובקים כשהוא לבוש בחליפת שלושה חלקים מהודרת.

בנובמבר 1938 נמסר המקום על ידי "קבוצת הכיבוש" של ההגנה לידי גרעין קבע אזרחי - קבוצת שמרון, אליהם הצטרפו עולים מרומניה ואוסטריה. חניתה הפכה ממשלט צבאי לקיבוץ מן המניין. החיים על ההר היו רצופים בקשיים אדירים: המחסור החמור במים, הפיצול של החלקות החקלאיות ותנאי השטח הסלעיים הקשו על התפתחות המשק החקלאי המסורתי, שהתבסס בתחילה על רפת, לול, עיזים ומטעים. יחד עם זאת, תושבי חניתה סירבו להישאר רק "מוצב מחופר". כך החל להתגבש אותו די.אן.איי ייחודי של המקום: קהילה של אנשי הר עצמאיים ודעתנים, שמשלבים רוח חלוצית קשוחה עם איכות חיים, תרבות ויזמות. יחד עם הקיבוצים מצובה ואילון שקמו מעט אחריהם, יצרו אנשי חניתה גוש התיישבותי וביטחוני יציב שקבע עובדות בשטח הגליל המערבי.

קבוצת שמרון הופכת לחניתה, 1938

על השנים הללו כתב דוד רמז: "חניתה זו נתקעה בלב העם. עוד טרם יספרו עליה רבות. רק משהו נלחש מפה לאוזן, על גדולת אדמתה, על נכונות מעפיליה… סטרנו לשטן הדמים על אפו! הר ושממה וצפון וגבול - חניתה! נס לעזות בשיבת ציון, לחידוש ברית גבורות קדם. כאן נדלקו מחדש ונתלהטו יחד על ניצוצות מפעלנו הישובי. ועוד שמורים וחתומים בהר עקבות אבות - מנורה חקוקה באבן משקוף וציורי שער: אשכול ויונה - סימן לבנים מטפסים ועולים".

המבחן הגדול של עמידתם בפרץ, בקשיי הטבע והסביבה העוינת, הגיע בסוף שנת 1947, כאשר עצרת האו"ם אישרה את תכנית החלוקה. על פי התכנית, חניתה ושאר יישובי הגליל המערבי נועדו להיכלל בשטח המדינה הערבית, והאזור הפך למעשה, החל מפרוץ הלחימה, לנצור. באסיפה דרמטית שהתקיימה בחדר האוכל החשוך האווירה הייתה קשה, אך איש לא העלה על דל שפתיו את המילה נטישה. החברים החליטו פה אחד: לא זזים. החברים אף תכננו את "המצדה שלנו" במערת הסולם הסמוכה, למקרה שיכלו כל הקצים.

ב-10 לדצמבר 1947, שבועיים אחרי כ"ט בנובמבר, החברים אפילו נערכים למקרה הקיצון בו חניתה אכן תישאר בתוך מדינה הערבית. בעלון המשק הם כותבים, לאחר פגישה של משקי הסביבה עם בן גוריון,  כי "אמנם, ניצבת בפנינו תקופה קשה. אבל אנחנו נמלא את הצו הפנימי של עצמנו ונחזיק בנקודה שלנו בכל התנאים. כולנו תקווה שחניתה וכל יתר הנקודות העבריות שתישארנה במדינה הערבית אשר בארץ ישראל תשמשנה קשר חי בין העם היושב במדינה העברית ובין כל יתר פינות הארץ. אנחנו נהווה גם גשר חי ליצירת יחסי שכנים ידידותיים בין שתי המדינות".

חניתה, ערב הקמת המדינה

במאי 1948, ימים ספורים לפני הכרזת המדינה, הגיע מידע מודיעיני על כוונת צבא לבנון לפלוש מכיוון ראש הנקרה ולהתקיף את חניתה. ההנהגה הבינה שיש להעביר את הילדים למקום מבטחים. פינוי ילדי חניתה, שהפך למיתוס מכונן בתולדות הקיבוץ, בוצע בחשכה מוחלטת. הילדים המבוהלים רוכזו בחצר, הולבשו בבגדים חגיגיים ולצווארם הונחו דיסקיות למקרה שילכו לאיבוד. הם הוסעו במשוריינים תחת אש לחוף נהריה, שם עלו על רפסודה גדולה שנגררה על ידי סירת מנוע לכיוון חיפה. הים סער, הקרשים קפאו, והחבל שקשר את הרפסודה לסירה נקרע, מה שעורר אימה בקרב הילדים שחששו שייסחפו. בתוך החושך והבהלה, נשמעה פתאום זעקה: "שכחנו את מירל'ה!"; התברר כי התינוקת הושארה בטעות על החוף, והרפסודה נאלצה לחזור על עקבותיה אל החוף המסוכן כדי לאסוף אותה. בסופו של אותו לילה טראומטי שמעולם לא נמחה מזיכרונם של הילדים, הם הגיעו לנמל חיפה החשוך, שם המתין להם איש חניתה איתמר בן ברק, שלקח אותם למקום מבטחים ודאג להם לבית. בעוד הילדים פונו, המבוגרים נשארו בהר כדי להגן על הבית בקצה המדינה, ושמרו על חניתה שנותרה ישראלית.

בן גוריון בחניתה, ערב הקמת המדינה

חניתה - ממשלט לקיבוץ

בשנות החמישים והשישים, לאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות, נדרשה חניתה להפוך ממשלט צבאי מבוצר ליישוב קבע המפרנס את עצמו. התושבים הגיעו ממגוון גלויות ישראל, כשהבולטות בהן היו רומניה, מרוקו, צרפת ואלג'יר. הניסיונות החקלאיים הראשונים של חניתה על ההר היו קשים. החלוצים ניסו לפתח משק חקלאי מסורתי שכלל רפת, לול, עיזים, מטעים וגידולי ירקות, אך הטופוגרפיה הקשתה עליהם מאוד. תנאי השטח ההרריים והסלעיים, המחסור החמור במים והפיצול של החלקות החקלאיות בין אזורים שונים, מנעו מהחקלאות ההררית מלהפוך להצלחה כלכלית מסחררת בשנים אלו. עם זאת, חברי חניתה מעולם לא זנחו את החקלאות, אלא למדו להתאים אותה למרחב; עם השנים הם ירדו לעבד את השטחים שבעמקים למרגלות ההר שם פיתחו בהצלחה מטעי אבוקדו, בננות, מנגו וחממות לגידולים הידרופוניים, ואף הפכו לשותפים מרכזיים ברפת "הקורן" הענקית.

דווקא הקושי החקלאי הראשוני על ההר הוא זה שעיצב את פניה הכלכליים והאדריכליים של חניתה באותן שנים, ודחף אותה ליזמות יוצאת דופן. החברים הבינו שהנכס הגדול ביותר שלהם הוא המיקום: האוויר הצלול והנוף עוצר הנשימה. כך נולד "בית המרגוע חניתה", שהפך בשנות הצנע למוסד פופולרי ונחשק בכל רחבי הארץ, ואף זכה לכרזה מרהיבה שעיצב האמן המפורסם אוטו וליש. מבחינה אדריכלית וחזותית, הקיבוץ נבנה כהמשך ישיר לדרמה של המרחב: בתים אדומי רעפים שניצבו בגאון על רכס ההר, צופים אל נוף הים התיכון מחד, ואל רכס הגבול הלבנוני מאידך. המבנה המרכזי של בית המרגוע (שלימים, כשישתנו הצרכים הכלכליים, יוסב למפעל המצליח "עדשות חניתה") הוקם ממש בחזית הקיבוץ מול הגבול, כשהוא חולש על כל המרחב. בלב היישוב, כעוגן אדריכלי והיסטורי, נשמר "בית האבן" העתיק מימי העלייה לקרקע של חומה ומגדל, שהוסב ברבות השנים למוזיאון המציג את תולדות המקום. לצד בית המרגוע, הוקם באותן שנים גם מפעל מתכת, שסימן את חדירת התעשייה לקיבוץ במטרה לבסס עצמאות כלכלית.

לוגו "בית מרגוע חניתה", אוסף ערי וילש. הספריה הלאומית 

השנים הללו היו גם שנות העיצוב של החברה המקומית. לגרעיני ההגנה והפלמ"ח המייסדים הצטרפו עולים וניצולי שואה מאירופה, קבוצות מצפון אפריקה וגרעין ייחודי של יוצאי שווייץ. מיזוג הגלויות הזה לא יצר כור היתוך אחיד, אלא הצמיח קהילה קשוחה של "אנשי הר" בעלי אופי דעתני, אינדיבידואליסטי ועצמאי במיוחד. החוסן החברתי הזה הביא לכך ששנות השישים נזכרו בקיבוץ כתקופת זוהר: חיי התרבות פרחו, הקיבוץ היה מהראשונים בתנועה שהעז לסיים את הלינה המשותפת ולעבור ללינה משפחתית, עוד בשנות השישים, וקבוצת הכדורעף המקומית אף הביאה גאווה אדירה כשזכתה באליפות המדינה בשנת 1975.

עדיין בן קיבוץ, אחרי הכל

באותן שנים גדל והתפתח בחניתה אחד מהמוכרים שבבניה: הזמר והיוצר מתי כספי. כספי, שגדל והתחנך בקיבוץ, סיפר שתחילת הקריירה המוזיקלית שלו התרחשה למעשה בבית המרגוע, כשבגיל שמונה נהג לבוא ולראות את הופעותיו של שמואל גוגול שהופיע על הבמה. כספי, שהתלהב מהמפוחית של גוגול, נשלח על ידי גוגול עצמו ללמוד פסנתר, דבר מאוד לא שכיח בקיבוץ באותן שנים. לאחר שנבחן על ידי מורה והומלץ שילמד פסנתר, הוא למד בקונסרבטריון בנהריה על חשבון המשק - דבר שמעולם לא קרה לפני כן. כספי התאמן במשך כחצי שנה על הפסנתר של בית המרגוע, ולאחר מכן קנה הקיבוץ פסנתר לחדר המוזיקה של הקיבוץ - החלטה שבבירור השתלמה, כשברבות השנים כספי הפך לאחד היוצרים המשמעותיים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, עד לפטירתו בראשית שנת 2026.

כספי, שבשנות השבעים היה ממעצבי דמותה של המוזיקה הישראלית, שזר את הקריירה שלו מספר פעמים בתנועה הקיבוצית. אחת מהפעמים הזכורות שבהן התרחשה בשנת 1992, עם חגיגות שמונים שנה לתנועה הקיבוצית: כספי, לבוש בחליפה לבנה מכף רגל ועד ראש, מגיע לרפת המיתולוגית של קיבוץ חניתה, שבליבה מוצב פסנתר כנף לבן. כספי מתיישב, ומנגן את אחד השירים היפים שהלחין: "לא טוב היות האדם לבדו", בהתכתבות מסויימת עם האתוס הקיבוצי; הפרות החניתאיות מלוות אותו בקולות רמים, בנגיסות ובליקוקים. בחירה זו של כספי הוכיחה את מה שהוא העיד על עצמו: "אני עדיין בן קיבוץ, אחרי כל השנים".

שנות השבעים והשמונים: אל מול התהפוכות

שנות השבעים סימנו קו פרשת מים דרמטי בחייה של חניתה. הקיבוץ, שהשכיל להבין כי כדי להמשיך לשגשג על הסלע ולשמור על עצמאותו הכלכלית הוא זקוק לשינוי כיוון, קיבל החלטות אמיצות. "בית המרגוע חניתה" המיתולוגי, אותו מוסד נופש שהביא אל הקיבוץ את הציבור הרחב והיה לסמל בימי הצנע, סגר את שעריו, אולם המבנה המרכזי והמרשים שלו, שחלש על קצה רכס הסולם והשקיף אל הים, לא ננטש. ממש בין קירותיו הוקם המפעל החדש "עדשות חניתה", שהחל לייצר עדשות מגע ועדשות להשתלה, בצעד חלוצי וחדשני לתקופתו שהפך את הקיבוץ לשחקן בעולם הרפואה והטכנולוגיה.

מפעל "עדשות חניתה", שנות השבעים

המהפכה התעשייתית לא עצרה שם. ברוח האידיאולוגיה הקיבוצית, שחיפשה אפיקי תעסוקה מתקדמים שיאפשרו רווחיות, החליטו החברים למכור את מפעל המתכת הישן של הקיבוץ. במקומו, הוקם מפעל "קוטלב", שהתמחה בציפויים מתכתיים מתקדמים לשלל תעשיות. את המעבר מחקלאות ליזמות תעשייתית הובילו בין היתר דמויות היסטוריות מימי "חומה ומגדל", כמו דן רם, איש הפלמ"ח לשעבר ששימש כסגנו של משה דיין, אשר החל משנות השבעים הקדיש את מרצו להקמה וניהול של מפעלים בחניתה ובגליל המערבי. הקרב על ההר, כך הבינו בחניתה, עבר מן השוחות וסיקול האבנים אל מפעלי הייצור והחדשנות.

שנות השמונים הביאו אתגר משמעותי לחניתה. לשני העסקים החדשים והמתוחכמים לקח מספר שנים כדי להתבסס ולהמריא, ובינתיים הכנסות המשק הידלדלו. החובות התופחים, האינפלציה החריפה בישראל והמדיניות הממשלתית הביאו קיבוצים רבים למצב שבו שקעה גם חניתה. כמו בקיבוצים אחרים באותה תקופה, גם בחניתה הייתה אז עזיבה גדולה. 

המשבר הכלכלי והדמוגרפי היה זרז עיקרי לתהליכי השינוי שעברו על חלק גדול מהקיבוצים, וגם על חניתה. הסדרי החוב שחתמו התנועות הקיבוציות עם הממשלה והבנקים בסוף שנות השמונים ובאמצע שנות התשעים אילצו את הקיבוצים לעבור התייעלות נוקשה מאוד, שפגעה בליבה האידיאולוגית וברקמה החברתית של חניתה, ובשיאם הליכי ההפרטה. תהליכי ההפרטה הללו קרעו את הקהילה מבפנים ולוו במחלוקות איומות, שכן הם פירקו את המשק לענפים נפרדים שנדרשו להוכיח כדאיות כלכלית. אך סמל השבר הכואב מכולם, זירת הקרב המרכזית של אותן שנים, היה המאבק על הפרטת חדר האוכל, ליבו הפועם של הקולקטיב וחיי החברה. העימות סביב שבירת הסמל השיתופי הזה היה כה רעיל וקוטבי, עד שמזכיר הקיבוץ דאז, דני שורק, שהוביל את מהלכי ההפרטה מתוך כורח המציאות הכלכלית, נאלץ בסופו של דבר לשלם מחיר אישי כבד ולעזוב את חניתה יחד עם משפחתו.

על סף האלף החדש: חניתה מתחדשת

בסוף שנות התשעים הגיעו אל ההר אורחים לא שגרתיים: צוות של הטלוויזיה הקנדית, שהרחיק עד לגבול הלבנוני כדי לתעד סיפור אהבה חוצה יבשות. במרכז הכתבה עמדו טוביה ליבנה, בן הקיבוץ שיצא לטיול הגדול שאחרי הצבא בקנדה, ולין, הצעירה הקנדית שפגש שם. האהבה ניצחה את המרחק: לין החליטה לעזוב את מולדתה, לנסוע בעקבות אהובה לישראל, להתגייר, ולבנות את ביתה ומשפחתה בקיבוץ חניתה.

צוות הצילום הקנדי הציב את המצלמות בקפיטריה של מפעל "עדשות חניתה", כשהחלונות הגדולים משקיפים היישר אל הגבול הלבנוני. המראיין הקנדי, שכנראה התקשה לעכל את הפסטורליה המתוחה, שאל את לין כיצד היא מסוגלת לחיות שם, כשהיא מביטה אל הגבול שמאחוריו יושבים אויבי ישראל. לין השיבה כי אין בה טיפה של פחד.

השלווה הזו הייתה הניגוד המוחלט לסערות הפנימיות שליוו את הקיבוץ באותו עשור. לין אהבה את חניתה אהבת נפש, ויצאה בכל בוקר מביתה בתחושת בטחון. באורח טראגי ומצמרר, תחושת הביטחון המוחלטת הזו נשברה לרסיסים כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 2002, כאשר מחבלים חדרו מלבנון ורצחו את לין ואת בתה בפיגוע ירי אכזרי על כביש שלומי-מצובה. אך באותן שנות 90 סוערות, הריאיון הזה שיקף את הרוח הבלתי מנוצחת של המקום: קהילה שגם כשהיא מתערערת מבפנים ונלחמת על זהותה, עדיין מצליחה להיות בית כה יפה ובטוח, עד שנערה מקנדה מוכנה לקשור בו את גורלה.

מתוך השבר הביטחוני הזה, שהצטרף לשפל הכלכלי והדמוגרפי של העשור הקודם, החלה חניתה להמציא את עצמה מחדש ולהזדקף. שנת 2004 הייתה שנת מפנה היסטורית, עת עבר הקיבוץ באופן רשמי וחוקי למודל של "קיבוץ מתחדש". צעד זה כלל את תהליך שיוך הבתים לחברים והנחת התשתית לשכונת ההרחבה שנועדה להזרים דם חדש אל ההר המזדקן. הצעדים הראשונים לוו בחוסר אמון כבד מצד הוותיקים שכבר התרגלו לראות את היישוב מידלדל. באותם ימים איש לא העלה על דעתו שמישהו ירצה לחזור אל המשק המתרוקן, והאפשרות בכלל להתקבל לחברות נראתה רחוקה ומופרכת. אולם, מהר מאוד צעירים נוספים ומשפחות החלו לגלות את ההזדמנות: גל של משפחות חדשות החל לשטוף את חניתה ולהחיות את השבילים.

המציאות הביטחונית שבה לאתגר את הקיבוץ המתעורר כשהגיעה מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. אך בניגוד לפינוי ההמוני והכפוי שיחוו התושבים שנים רבות לאחר מכן, באותם שבועות קשים שלאחר השבעה באוקטובר, רבים מוותיקי הקיבוץ סירבו בתוקף לעזוב את ביתם. משפחות רבות נאחזו בהר והתעקשו להישאר תחת אש ופחד, מתוך תחושת חוסן, גאווה מקומית וחיבור עמוק לאדמה שלא אפשרו להן לנטוש את המקום שעבורו הקריבו כל כך הרבה.

ככל שהעשור התקדם, ההתאוששות של חניתה הפכה לעובדה מוגמרת והקהילה למדה לשלב בין כלכלה מופרטת ותעשייה חזקה לבין יוזמות קהילתיות ותרבותיות שמשכו תיירים ומבקרים אל הצפון הרחוק. סמל מרתק לפריחה הזו ולרוח היזמית שהתעוררה בקיבוץ באותן שנים ניתן לראות בהקמתה של מזקקת האלכוהול הבוטיקית "יוליוס" בשנת 2008 על ידי חבר הקיבוץ יובל (ג'וב) הרגיל. ג'וב החליט לייצר אלכוהול משובח ותזקיקים מחומרי גלם גליליים מקומיים, בעבודת יד, ממש כפי שנהוג במחוזות המסורתיים בצרפת ובאיטליה, ולימים המזקקה הפכה לאבן שואבת ולמוקד עלייה לרגל.

המהלכים הללו, לצד הקהילה המתרחבת, סימנו את חניתה של שנות האלפיים: יישוב שעבר טלטלות כואבות אך מצא בתוכו את הכוחות לקום מחדש כקהילה תוססת, אטרקטיבית ופורחת בקצה המדינה. דבר לא הכין את תושבי הקיבוץ לאתגרים שיבואו בשבעה באוקטובר.

עלון היובל לחניתה, 1988

החוק חניתה: נשארים, למרות הכל

למרות שחזבאללה התבצר במרחק של מטרים ספורים מבתי היישוב, התושבים חיו בתחושת בטחון, שותים קפה מול עמדות האויב מתוך אמונה עיוורת שהמדינה והצבא עומדים כחומה בצורה בינם לבין הרכס הלבנוני. אולם עם הישמע האזעקות הראשונות והגעת התמונות המחרידות מיישובי הנגב המערבי, התנפצה הקונספציה לרסיסים, והמציאות טפחה על פני תושבי חניתא: הם הבינו שהם לבד.

הראשונים להבין את גודל השעה היו הרבש"צ ארז אדר וראש צוות החירום הישובי דביר שני. בעוד המדינה כולה בהלם, הם הקפיצו את חברי כיתת הכוננות, הוציאו את הנשקים מהכספות ונעלו את שערי היישוב. עצם העובדה שלחניתה היה נשק ארוך זמין נזקפת לזכותו של אדר, ששנים קודם לכן עמד בסירובו העיקש להחזיר את הנשקים לידי הצבא כפי שנדרשו יישובי ספר אחרים לעשות, תוך שהוא מטיח במפקדים: "אני לא נותן אפילו נשק אחד... אם אתם רוצים את הנשק, תביאו מחלקה שתחליף אותנו". נבואת הזעם שלו ושל שני, שהתריעו כי ביום פקודה ייקח זמן עד שהצבא יגיע לחניתה המבודדת, התממשה במלוא חומרתה. יומיים שלמים עמדו חברי כיתת הכוננות לבדם על ההר, כשהם מגינים על המרחב ומארגנים סיורים מסביב לשעון.

מול האיום הממשי של פלישת כוח רדואן מלבנון, הקהילה שניצבה על קצה ההר נאלצה לקבל, שוב, שבעים וחמש שנה לאחר אותה החלטה, החלטות גורליות. תכנית הפינוי הממשלתית "מרחק בטוח", שעליה התאמנו ביישובים, התבררה כחסרת תוקף ובוטלה למעשה מבלי שאיש עדכן אותם כראוי. בהיעדר מדינה, הבלגן חגג. התושבים החלו לארוז בבהילות ולהתפנות באופן עצמאי לקרובי משפחה, לדירות שכורות ולבתי מלון ברחבי הארץ. עבור ותיקי הקיבוץ, הפינוי הציף טראומות ישנות.

בעוד הקהילה מתפזרת לרסיסים ברחבי הארץ, הקיבוץ היפהפה הפך בן לילה למשלט צבאי ולשדה קרב קדמי. הצבא נכנס בכוחות גדולים, וטנקים כבדים רמסו את הכבישים, את המדרכות, את התשתיות ואת קווי הביוב. ההר הפך ליעד תקיפה מרכזי של חזבאללה. פגזים וטילי נ"ט נורו לעבר חניתה פעם אחר פעם.

כיתת הכוננות שהורכבה מאנשי המקום מצאה את עצמה מתמודדת לא רק מול איומי החדירה, אלא גם כלוחמי אש מול שריפות ענק שאיימו לכלות את הקיבוץ, המוקף ביער אורנים דליק. באחת ההתקפות, קפצה האש מעבר לגדר והחלה לטפס לעבר מפעל הקיבוץ, העמוס בחומרים דליקים; רק תושייתם של חברי כיתת הכוננות, שהשתמשו בטרקטורון הכיבוי ובקוביות המים שהכינו מבעוד מועד, הצילה את הקיבוץ מחורבן מוחלט.

עם שוך הקרבות והכרזת הפסקת האש בלבנון לקראת סוף שנת 2024 החלה העלייה השניה לחניתה. מול הנזק הפיזי האדיר שגרם הצבא ומול השבר החברתי שבחיים בגלות מהקיבוץ, חברי הקיבוץ הבינו כי השיקום לא יסתכם רק בתיקון מדרכות או במימון מהמדינה. שנת הנדודים הובילה לחשבון נפש עמוק בקהילה המופרטת. רבים הביעו כמיהה ברורה לחזור לאופיו הישן של הקיבוץ: פחות התמקדות ברווחים הפיננסיים והשקעות הנדל"ן, ויותר השקעה ב"יחד", בחינוך, בתרבות, ובסולידריות החברתית שאבדה עם השנים.

האופי המחוספס והאמונה בדרך, שצרובים עמוק בסלעי חניתה מימי יוסף פיין וקבוצת שמרון, הוכיחו שוב שההר לא יינטש. למרות ההזנחה השלטונית ואובדן האמון במערכות המדינה, תושבי חניתה שבו אל ההר מתוך הבנה שהם אלו שיצטרכו לקחת אחריות על גורלם, להפיח מחדש חיים בבית בקצה המדינה, ולחרוש בו שוב ושוב, עד שיאיר שוב, כפי שכתב יעקב אורלנד, יום הפלא על הרי הגליל.