top of page

ברעם: סיפורו של קיבוץ

סיפורו של קיבוץ ברעם, הקיבוץ הארבעה-עשר שקם במסגרת גרעיני ההתיישבות הארץ-ישראליים של תנועת השומר הצעיר, הוא בראש ובראשונה מופת של מוסר עבודה והיאחזות בלתי מתפשרת על קו הגבול. שורשיו של הקיבוץ נבטו מתוך חיבור מורכב, כששלוש חברות נוער והכשרות שונות נקשרו זו בזו. הגרעין המרכזי הראשון הורכב מחניכי התנועה בארץ, שהגיעו מהקנים העירוניים של רחובות, פתח תקווה ותל אביב, ועברו את פרק הכשרתם המעשית והרעיונית בשדותיו של קיבוץ נגבה. אליהם הצטרפו חברי חברת הנוער מצ'כיה, אשר עלו ארצה בין השנים 1946-1948, התגבשו בתל עמל והתחנכו בהכשרת חצור. הצלע השלישית שהשלימה את כור ההיתוך הייתה חברת הנוער מרומניה, חניכי השומר הצעיר שהיו פליטי מלחמת העולם השנייה, שהתחנכו במסגרת הכשרת מסילות.


עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, עזבו חברי שלוש ההכשרות את חיי השגרה והתגייסו לשורות הפלמ"ח. הם לחמו בחזיתות השונות וחוו על בשרם את מחיר המלחמה: ארבעה עשר חברי הקבוצות נפלו. עם שוך הקרבות שלושת הגופים התחברו. עד השחרור עצמו המגע בין הקבוצות היה רופף, שתי פגישות, שלושה ימי עיון וזה הכל. לאחר חודש הכשרה קצר ומרוכז שנועד להחזירם למסלול החיים המשקיים בקיבוץ שמיר, החלו החברים בהכנות קדחתניות לקראת היום הגדול של העלייה להתיישבות בנקודת הגבול הגלילית.



ביום ראשון, 5 ביוני 1949, יצאה קבוצת עבודה ראשונה בת עשרים וחמישה חברים כדי להכין את השטח שיועד להתיישבות: הכפר הנטוש בירעם על כביש הצפון. הכפר, ששכן על גבעה נמוכה ובפסגתו כנסיה, הוקף במטעי זיתים ותאנים, עצי אגוזים ומשמש, כמו גם בחלקות יער לא מפותחות. הכפר, שתושביו הפכו לפליטים במהלך המלחמה, ישב - כך נטען - על אדמותיו של ישוב יהודי עתיק בשם דומה. כעבור שבוע הצטרפו שאר החברים והחלו ההכנות הסופיות לעליה. 


במעמד טקס העלייה החגיגי והמרגש, תחת הנפת הדגל של השומר הצעיר, הוקראה "מגילת העלייה וההתנחלות": "די! לא עוד שממה, לא עוד טרשים על חורבותייך ברעם. היום אנו תוקעים יתד בפרא נופך. גורו לכם סלעי העד כי נזעקנו עליכם - ונוכל. עוד יהיה העצמון שמנגד. אנו חברי הקיבוץ השומר הצעיר י"ד ברעם נשבעים: קום יקום כאן ישוב פורה, עמל ויצירה יסאנו בכל עבר חיים יפרצו ושמחת נעורים בכל. אתמול חזרנו ממערכה למיגור צר אויב ומתנכלים למולדת, אתמול השבנו החרב לנדנה והיום נפריח שיבולים שנותרו עוד בסמל. האמנים היינו בנתיב הקרבי ונוטים אנו שכם ונרתמים בעולו של קימום הבניין. חוליה נוספת אנו בשלשלת החלוציות של ישובי המשלט - מבטיחי המולדת ומפריחי השממה. ועתה, בפלח המחרשת תלם ראשון, מתנחלים אנו באדמה הזאת וכורתים את בריתנו איתה". 


החברים החלו לעבוד במלוא המרץ. האדמה, שכללה כ-800 דונם מטעים תאנים וזיתים, קיבלה טיפול מיטבי מצד החברים. הקרן הקיימת מסרה לקיבוץ את עיבוד יער ברעם, ומדי יום יצאו חמישה חברים לעבד את האדמה. החברים החלו להכין את השטחים באמצעות הטרקטור גם לאדמת פלחה. המחנה החל לעבוד במרץ, להעביר מים למטבח ולמקלחת, להקים מרפאה, מחסנים, חדר תרבות וחדר אוכל. פני הקיבוץ, כך נטען בדיווח מהקמתו, לעתיד - והחברים דנו על מקום הקבע של הנקודה, כקילומטר וחצי מהכפר. תוך חודש ימים קם הדבר ונהיה: נוסד קיבוץ ברעם.

 




שנותיו הראשונות של הקיבוץ, שרבים מחבריו היו חברי פלמ"ח, התרחשו כשברקע החיכוכים בין הפלמ"ח לצה"ל המתהווה, וחיכוכים אלו השפיעו גם על מסלול חייו של הקיבוץ הצעיר. כאשר הגיעו ראשוני הקיבוץ לכפר האיזור עדיין לא היה שקט. הצבא הצעיר שמר על הגבול מהמסתננים. בצומת סאסא, סמוך לקיבוץ, היה מחסום של הצבא, וכל מכונית שנכנסה לכביש הצפון ועברה במחסום, נעצרה ונבדקה. לקיבוץ הפלמ"חניקי (הסיסמא "פלמ"ח קיבוץ ברעם" פתחה דלתות במשרדי השלטון לאורך שנים ארוכות עבור ענייני הקיבוץ) היה טנדר אפור, שנלקח שלל מן הצבא המצרי. נהג הטנדר היה יוסי שוורץ, ועל אף שלא היה לטנדר רשיון, הוא שירת את הקיבוץ בנסיעות להביא מצרכים מחיפה ונהריה. יום אחד חזר הטנדר עמוס במוצרי חלב מנהריה. הוא הגיע לצומת סאסא ונעצר לבידוק. כשנשאל יוסי לדמותו, הוא התרגש. "מה זה מי אני? אני מברעם וכבר עברתי פה עשרות פעמים, מה אתה עוצר אותי?". החייל, בתגובה, מנע מיוסי לעבור. יוסי העצבני ירד מן הטנדר, הזיז את המחסום בעצמו והחל לנסוע. החייל הנזעם שראה את הטנדר חומק הכניס כדור לקנה וירה לעבר הטנדר, אך יוסי לחץ על דוושת הגז, הגיע לקיבוץ וסיפר לחברים את המעשה. הקיבוץ נסער, וחבריו החליטו לעשות מעשה.


עשרה חברים מהקיבוץ ירדו למחסום. כשמצאו את החייל היורה, הכו אותו. מפקדו, שהיה שם, פקד על חייליו: "נשק טען!". איציק זיו, שהיה אז מפקד בפלמ"ח בעצמו, פקד מנגד: "נשק פרוק!". בן רגע הוציאו חברי הקיבוץ את הכיתה מכלל שימוש וחזרו לקיבוץ מרוצים, באמירה שצה"ל לא יגיד להם מה לעשות. מיד לאחר מכן הגיע מ"פ היחידה לקיבוץ, ולאור סירובם של חבריו להסגיר את החבר המכה - נסע המ"פ למשטרת נבי יושע. בדרך נתקל בחבר ברעם אחר על רכב והחרים את מכוניתו. בנימין, החבר לו הוחרמה המכונית, חזר לקיבוץ נרעש - והתקבלה ההחלטה: יוצאים לקרב נגד צה"ל. לקחו החברים את הטנדר עם הנשק ויצאו לכיוון המחסום. שאר החברה התבצרו על הגג, וחבר נוסף חיכה עם מכונת ירייה במטע התאנים. 


החברים תפסו ג'יפ צה"לי שהגיע לאיזור, ניקבו את גלגליו, פרקו את החיילים מנשקם והעמידו אותם בצד. המ"פ הצה"לי מגיע לאיזור, והנהג שלו במהרה פלט צרור שבדרך נס לא פגע באיש, ומיד החלה קטטה בין הצדדים. בחצות הלילה הופיעו בכפר מפקדים בכירים מהמשטרה והצבא והזעיקו את הקיבוץ לשיחה. אחרי דין ודברים קשה סוכם שהפרשה נסגרת, הצבא החזיר לברעם ארבעה צמיגים חדשים והגדוד ששירת באיזור הוזז למקום אחר. כך אולי ניצח הפלמ"ח את צה"ל - אך יותר מכל מעיד הסיפור על אופיו ורוחו של קיבוץ ברעם: עקשנות ללא חת ודבקות בדרך.




במשך כשנה וחצי ישב הקיבוץ בתוך מבני הכפר המרוני, וניהל אורח חיים של קיבוץ-משלט בתנאים חלוציים וקשים מנשוא. באותם ימי בראשית, התמודדו הצעירים עם בידוד גאוגרפי, מחסור חמור במי שתייה יציבים ודרכי עפר משובשות שהפכו לבוץ טובעני מדי חורף, אך המשיכו לבנות את יסודות הקהילה. שנים מאוחר יותר, סיפר החבר יענקל'ה זוהר: "יום אחד עבדתי עם חבר נוסף בתיקון מיכל המים שדלף ולא הצלחנו. אותו חבר לא הפסיק לקלל, ואמר שנמאס לו. לבסוף," אמר יענקל'ה, "שאלתי אותו: "תשמע, אם הכל כל כך גרוע אולי כדאי לא להישאר פה?". תשובתו הייתה: 'תן לי לקלל בזמני החופשי - החלטתי שפה אני מקים קיבוץ'". 


בחודש מאי 1951, לאחר השלמת התוכניות המשקיות, החל המעבר המורכב וההדרגתי אל גבעת הקבע, הממוקמת מספר קילומטרים מצפון-מזרח לכפר הפלסטיני, מהלך שהושלם סופית בקיץ של שנת 1952. הגבעה החדשה שנבחרה הייתה טרשית, עירומה לחלוטין מצמחייה, סלעית וסחופת רוחות עזות. כך כתבו החברים מעט לפני העליה לנקודה: "מחרתיים אנו עוברים סוף כל סוף לנקודה החדשה. חלום ישן מתגשם. נצא מהחורבות הערביות למקום שהוא כולו שלנו. על גבעה חשופה, במבט צפור מן הכפר, נראים שני צריפים אובדים בישימון הסלעים, הדבר היחיד שבולט זהו טנק המים המשקיף בגאווה על פני השטח. זוהי כל הנקודה שלנו. בלילה חגגנו את חג הפרידה מהכפר. החברים השתטו והשתוללו, צרורות פלחו את חשכת הליל, מסיבה שכמוה עוד לא היתה, כיבוד כיד המלך, ולאחר מכן ריקודים עד אור הבוקר. אכן, תקופה חדשה באתנו". 


בשלוש השנים הראשונות לא יכול היה הקיבוץ לבסס חקלאות עצמאית ומניבה על הקרקע הקשה, וחבריו התפרנסו בעיקר מעבודות כפיים מפרכות עבור הקרן הקיימת לישראל בהכשרת הקרקע ובייעור ההרים. באותה תקופה נולד גם בכור הקיבוץ והוקם המבנה הקבוע הראשון. בשנת 1953 הגיעה לקיבוץ השלמת "שלהבת" ממגן שמואל, אשר הידקה את הקשרים בין חברי התנועה הוותיקים לחדשים.


העבודה המשקית המוקדמת התמקדה בטיפוח ובצמצום של המטעים הנטושים, לצד הקמת ענפים קטנים ומגוונים ובהם גן ירק שהחזיק מעמד עד שנות השישים, לול זעיר, רפת קטנה, מכוורת, חזירייה שחוסלה בהמשך, וענף צאן שהתקיים במשך עשרים שנה. בשנת 1954 העלה הקיבוץ את הצגת התאטרון המקומית "טיל אולנשפיגל" בבימויו של גיורא מנור, אירוע תרבותי יוצא דופן שהשחקנים הראשיים בו היו החברים בונה, לילי, נחקה ורבקה. 


המהפך הכלכלי הגדול של המשק החל עם נטיעת מטעי הנשירים המודרניים על צלע ההר, וירידתם של החברים לעיבוד שטחי פלחה ושלחין רחוקים בעמק החולה, במרחק של כ-35 קילומטרים מהקיבוץ. בשנת 1955 נחגג בהתרגשות קטיף הפירות הראשון, והצטרף גרעין "משעולים" שחיזק את כוח האדם. בעקבות הצלחת המטעים, הוקם בתחילת שנות החמישים בית האריזה "פירות ברעם", אשר לימים שודרג, קלט, מיין וקירר את תוצרת מטעי ברעם והסביבה כולה. 


בחוברת העשור לברעם נכתב: "רק שאו סביב עיניכם וראו את ההישגים מדברים בעד עצמם. ראו איך קם וצמח בית מתוך הסלע... לגלות איך היה המקום הזה שראשיתו גבעה אחת מיני רבות, טרשית, נשובת רוח, חשופה מצמח ועזובה מכל חי – איך היה לבית חם, מוגן, יציב ובלתי מעורער. אחרי עשר שנים רשאים אנו לומר בביטחון – גברנו עליכם הסלעים. עכשיו נוכל לומר: את אשר חלמנו יצרנו. לא קלים החיים אצלנו, ואולי קצת קשים יותר מאשר בקיבוצים אחרים בגילנו. היו עזיבות רבות, אך קיבלנו שלוש השלמות תנועתיות אשר עזרו לנו להתגבר ולהמשיך. צעדנו קדימה, הקמנו ענפים חדשים, ביססנו ענפים קיימים, ארגנו לנו את החיים החברתיים, קבענו לעצמנו משטר עבודה ומשטר חיים קפדני. לא פעם נאמר לנו כי אנו מפריזים בחומרתנו, אולם רואים אנו עתה כי צדקנו בדרך זו, ויכולים אנו לציין בסיפוק את היש". 


תושבי בירעם, הכפר המרוני שעל חורבותיו קמה נקודתו הראשונה של קיבוץ ברעם ואדמותיו הן אדמות הכפר עד היום הזה, ניהלו לאורך עשורים רבים קרבות משפטיים ובינלאומיים על מנת לשוב לכפרם - סוגיה שהעסיקה את חברי הקיבוץ. במהלך השנים היו מספר דיונים בברעם, על עמדת הקיבוץ בסוגיית החזרת העקורים לכפרם. יש חברים המעדיפים לשמור על ניטרליות מלאה ואי הבעת כל עמדה פומבית בנושא, ויש חברים התומכים בפומבי בתיקון העוול שנעשה לתושבי הכפר ובהסדר להחזרת העקורים לכפרם.


בסיכומו של דבר עמדת הקיבוץ כפי שהתבטאה בדיונים הנ"ל הוכרזה: "קיבוץ ברעם מכיר בעוול שנעשה לתושבי כפר בירעם (ואיקרית); קיבוץ ברעם אינו מתנגד להחזרת עקורי בירעם לכפרם; קיבוץ ברעם מצפה שיישובי האזור יהיו שותפים לגיבוש הסדר החזרה". אל מול הסוגיה הסבוכה הזו, שמעסיקה לאורך שנים את חברי הקיבוץ ואת מפוני בירעם ואיקרית, עדיין לא הצליחו להגיע לפתרון.





עיקר גאוותו של קיבוץ ברעם עוד מראשיתו ועד היום - הם התפוחים. "זהוב, סטרקלינג, אורליאנס, יונתן, גליה וגראן-סמית' נשמעים אולי כמו שמות של סוסים", דווח במעריב בשנת 1979, "אבל בברעם כל תינוק יודע כי אלו הם זני תפוחים וכי בחודשים אוגוסט-ספטמבר הקיבוץ כולו קודש לקטיף". מרכז המשק יצחק אדלר סיפר באותן שנים על יבול של כשלושת אלפים טונות של תפוחים בשנה, כ-40 אחוזים מהכנסות המשק. 



תנאי החיים המחמירים, החורף הגלילי הקר וימי העבודה הארוכים והמפרכים גרמו לעזיבות לא מעטות של חברים, אך אלו שנותרו שילבו ידיים וחיזקו את הערבות ההדדית ביניהם. מלחמת ששת הימים בשנת 1967 הביאה עמה מתח ביטחוני רב לאזור הגבול, ובשנת 1968 חווה האזור זעזוע עמוק עם אסון אוטובוס ילדי אביבים, שבו נפגעו ילדים מירי מחבלים ממש בסמוך לקיבוץ. 


לאורך השנים התעצב בברעם סגנון חיים ייחודי, בהתאם לרוח הברעמית. היה זה אורח חיים פוריטני לעיתים, קשוח ובלתי מתפשר, שנשען על התפיסה האידאולוגית העמוקה לפיה צורכי הכלל קודמים תמיד לצורכי הפרט. החברים גזרו על עצמם משטר עבודה קפדני והידוק חגורה תקציבי, ונמנעו מהוצאת כספים שלא היו ברשותם, דבר שהעניק להם יציבות כלכלית ומבנית איתנה. 


בשל הריחוק הגיאוגרפי ממרכזי התרבות העירוניים, פיתח הקיבוץ תרבות עצמאית עשירה שנשענה על "מפעל ההתנדבות". במסגרת מפעל זה, התארגנו החברים בקבוצות עבודה מיוחדות ובמו ידיהם הקימו את תשתיות הכלל: המועדון לחבר, חדר האוכל החדש, בריכת השחייה, בית העם ואולם הספורט - כל אלו קמו כפרוייקטים קבוצתיים של חברי הקיבוץ, שהחליטו לעשות - ועשו. הקיבוץ אף הקים בתחומו את "מוזיאון בר-דוד לאמנות יהודית", המבוסס על אוסף חפצי קודש ואמנות פלסטית יקר ערך.


הקמת מפעל "אלכם פלסטיק" בישרה על מעברה של ברעם ממשק חקלאי מסורתי למשק המשלב ענף תעשייתי מתקדם. מפעל זה, שהחל את דרכו הצנועה כמפעל מתכת קטן, עבר לאורך השנים תהליכי הסבה ושדרוג דרמטיים, והפך לחברה בינלאומית מצליחה המייצרת מוצרים חד-פעמיים לעולם הרפואה.

בעוד התנועה הקיבוצית כולה חוותה משברים כלכליים ומבניים עמוקים שהובילו לגלי הפרטה מהירים, קהילת ברעם בחרה בנתיב אידאולוגי משלה. ברעם היה הקיבוץ האחרון בתנועה הקיבוצית כולה שעבר ללינה משפחתית, החלטה רגישה שהתקבלה לאחר שנים ארוכות של דיונים מיוסרים רק בשנת 1996. השינוי חילחל גם לשפה המקומית; בעוד שבעבר המונח "בית" היה מיוחס אך ורק למבני הכלל - כמו בית הילדים או בית התרבות - בעוד דירת המגורים האישית כונתה "חדר", המעבר ללינה משפחתית איחד את המושגים והצעירים החלו לקרוא לדירתם בית. גם לאחר מכן, בעקבות מהלך הדיון המבני, שמר הקיבוץ באדיקות על אופיו השיתופי והשוויוני המלא.


כיום, קיבוץ ברעם הוא כמעט שמורת טבע קיבוצית. הקיבוץ לא הופרט. חדר האוכל, המכבסה, הרכבים, ממשיכים לפעול כמעט כמו פעם. עם קהילה משגשגת, חקלאות הררית, מפעל רפואי גלובלי ומכינה קדם-צבאית, ברעם ממשיך להוכיח כי הרוח הברעמית העקשנית מסוגלת לנצח את פגעי הזמן, ולשמור על הבית החם והיציב שנחצב מתוך הסלע החשוף - גם אל מול אתגרי השנים האחרונות, שהציבו אותו פעם אחר פעם בנקודות משבר, תוך צורך בפינויים. חברי הקיבוץ לא שקלו מעולם לעזוב את האדמה, וממשיכים לעמוד בהבטחתם להיות מבטיחי המולדת ומפריחי השממה. 





 
 
bottom of page