top of page

"גבר הרצון לעלות להיאחזות על הכל": משגב עם - מהצהרת בלפור לקו הגבול


ב-2 בנובמבר 1917 כתב הלורד בלפור, אז שר החוץ הבריטי, מכתב שנמען להסתדרות הציונית. במכתב זה הכריז כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו". עשרים ושמונה שנים לאחר מכן, בתאריך סימבולי זה, מימשה חבורת צעירים יוצאי פלמ"ח את הצהרתו של בלפור. היה זה בעיצומו של יום זעם שקבע היישוב הציוני נגד מה שהוגדר אז כ"בגידתה של ממשלת הלייבור במפעל הציוני". החלוצים עלו על אדמותיה של עדייסה והקימו על קו הגבול קיבוץ חדש, אשר שירטט את עתידו של הגליל כולו לאורך שנים רבות: משגב עם.


אל קרקעות הכפר הלבנוני עדייסה, שנקנו על ידי הקרן הקיימת לישראל כשנה קודם לכן, עלו בוגרי הכשרת פלמ"ח של הנוער העובד מתל אביב. אלו גובשו לקבוצה התיישבותית במסגרת פלוגה ה' של הפלמ"ח בגבעת השלושה ובנגבה, ומאוחר יותר הצטרפו אליהם מספר עולים מטורקיה ומבולגריה.


ערב לפני העלייה התרכזה הקבוצה בחצר כפר גלעדי, ולשם הגיעו כל המסייעים מהאזור. מכפר סאלד הביאו פרדות, מנהלל הרחוקה הגיעו חמורים, ואנשים רבים מן ההתיישבות העובדת הגיעו כדי לעזור. חברת "סולל בונה" הגיעה עם מכוניות עמוסות בחומרי בנייה; אלה פורקו במהרה והועברו לארגזי נשיאה שנקשרו עם בוקר לגבן של הבהמות. בשעה 18:00 הגיע יוסף ויץ, איש הקרן הקיימת, לכפר גלעדי וראה את ההכנות בעיצומן. משם עלה ברכיבה למטולה, שבה לן.


 

בשעה 02:00 לפנות בוקר, ב-2 בנובמבר, יצאה השיירה מחצר כפר גלעדי ומנתה, לפי עדותו של נחמני, כמאה בחורים ובחורות. "פנינו לעבר ההרים", כתבו חברי הקיבוץ על העלייה, "חושך בכל, ועליך לשמור על הקשר עם הבהמה שלפניך ולשים לב לשביל שבו אתה צועד". בשעה 07:00 בבוקר הגיעה השיירה אל הגבעה, אליה הצטרף גם יוסף ויץ שהגיע ממטולה. הגבעה נישאה לגובה של 841 מטרים מעל פני הים, והייתה חשופה ומלאה באבני חצץ. בו ביום הוקמו שתי גדרות במרחק של חמישים מטרים מן הגבול: אחת נועדה לשמש חציצה בין פלשתינה המנדטורית ללבנון, והשנייה סימנה את גבולות ההיאחזות החדשה.


בעוד כולם עסוקים בעבודות על ראש הגבעה, הגיחו לפתע אבו רשיד ואחד מבניו - מבעלי האדמה המשותפת במקום. הבן החל לצעוק ברוגז: "לא נרשה לכם להקים קולוניה על הקרקע שלי!". מאחוריו הלכו והתקהלו עשרות כפריים נזעמים. המצב היה קריטי ועמד בפני פיצוץ. נחמני, איש הגליל הוותיק ורוכש הקרקעות באזור שהכיר היטב את הנכבדים הערבים, יצא לשוחח עמו והציע שיציגו את התמורה הכספית שהם מבקשים עבור הקרקע. הערבי הכריז בכוונה תחילה על סכום גבוה ומופקע, והודיע שהוא דורש 25 לירות ארץ-ישראליות לדונם, כפול 420 הדונמים שעליהם נסוב הוויכוח הסוער. נחמני הודיע בו במקום שהוא מסכים לסכום המבוקש. כאשר מסר זאת אבו רשיד לבנו ולשאר הנוכחים, שככו הרוחות בבת אחת והמתח ירד. חלק מבני המשפחה המשיכו להתגודד מסביב וטענו כי הסבא נפל קורבן לתכסיסיו של היהודי, אך נחמני סיכם עם אבו רשיד שיחזור לעדייסה להרגיע את תושבי הכפר ולאחר מכן יבוא להסדיר את התשלום. כך עלתה משגב עם אל הקרקע, תחילה כנקודה צבאית, ולאחר כחודשיים, עם שחרורם של החברים מהשירות, התאזרחה. באותה עת מנתה הנקודה 27 חברים, ומספר חודשים מאוחר יותר הצטרף הקיבוץ לתנועת הקיבוץ המאוחד.



שנה לאחר העלייה לקרקע, נכתב על הקיבוץ בעיתון "דבר": "מספר חברי הקבוצה חמישים נער ונערה, מחברי הנוער העובד והלומד שהיו שנתיים בהכשרה בגבעת השלושה ועלו למקום בשני לנובמבר 1945. מעטים היישובים שחבלי ההתיישבות שלהם כה מרובים כשל אנשי קבוצת משגב עם. הכל יש להעלות למקום על גבי פרדות וחמורים, כל זאת ממרחק של שני קילומטרים בערך, מכפר גלעדי. חורף ראשון עבר על הקבוצה בהרי שלג אלה, כשהם יושבים באוהלים הנעקרים ונהפכים בלילות סופה וגשמים, והם מנותקים מכל יישוב ונתונים לגורלם הם, גורל חלוצים צעירים המקימים בית להם ולבאים אחריהם מתוך הנוער בארץ ובגולה". בעיתון הוסיפו וסיפרו כי על אף שהוקם הקיבוץ כיישוב משלט שמטרתו ביטחונית, התקיימו יחסים מצוינים בינם לבין הכפריים הלבנונים, מאחר ש"מוכתר הקבוצה, בן תימן, ידע לקבוע יחסי שכנות טובים, אף כי גלי ההסתה הבאים מהארץ מקלקלים לפעמים את השורה".



עיתונאי "דבר" תיאר את התנאים הקשים שפגש במקום: "בדרך לא דרך זו המובילה לקבוצה", הוא כותב, "נתקלת העין במישורי אדמה שחורה שסוקלה על ידי חברי הקבוצה, ובהגיעך לגדר התיל מזהירים אותך שלא להתרחק מהגדר הנמצאת צעדים ספורים מגבול הלבנון". חברי הקיבוץ בשנתו הראשונה עמלו ככל יכולתם כדי להתמודד עם המציאות המורכבת. ברשות הקבוצה היו באותה שנה כ-1,500 דונם, מתוכם כ-1,000 ראויים לעיבוד. האדמה כולה שכנה במדרון ועובדה בשיטת הטראסות. חברי הקבוצה הקימו בשנה הראשונה שלושה צריפי מגורים, אך גם הם - כמו חדר האוכל - לא עמדו בגשמים העזים שממטירים על ההר. באורווה שוטטו שני זוגות פרדות, חמישה חמורים, שתי פרות ועגלה. חומרי הבניין הועלו בקושי רב מכפר גלעדי, ויחד עם פועלי סולל בונה ניסו בני המקום ליצור קיבוץ חדש בגבול הלבנון.


עם הקמת משגב עם לא הייתה דרך סלולה אל היישוב. הדרך היחידה אליו וממנו הייתה שביל תלול וטרשי שהחל בכפר גלעדי ועלה מערבה דרך ואדי עמוק עד לשער הקיבוץ. דרך זו אפשרה מעבר להולכי רגל, לחמורים ולסוסים, אך לא לרכב ממונע. במהלך השנתיים הראשונות לקיומו של משגב עם, סללו החברים בעצמם כביש שהוביל מהיישוב צפונה והתחבר לכביש לבנוני. השימוש בכביש זמני זה אפשר מעבר לכרכרות וסוסים, ולעיתים נדירות גם לכלי רכב ממונעים. השימוש בנתיב זה היה טעון קבלת אישורים מהשלטונות בלבנון, אשר חודשו מעת לעת עד נובמבר 1949. רק בשנים מאוחרות יותר נסללו כבישים פנימיים שחיברו את משגב עם ישירות לשאר חלקי הארץ.


בני הקיבוץ הדגישו באותה שנה את החיבור המוצלח בין הוותיקים לבין עולי עליית הנוער מטורקיה, שהצטרפו לקיבוץ כחצי שנה לאחר הקמתו, עם תום הכשרתם בתל יוסף. באותם ימים מנה היישוב כ-44 חברים. העיתונאי העיד כי העולים נראו כאילו גדלו יחד עם הקבוצה המקורית, וכי הם נקשרו בליבם ובנפשם לנוף ההררי - קשר עמוק שעליו נאלצו להישען ביתר שאת בשנותיהם הראשונות והקשות. זאכי, חבר הקיבוץ דאז, סיפר לעיתונאי אחר של "דבר" שבא לבקר: "פשוט אין כסף. אנו עשרים חברים, ובעבודה מכניסה עובדים רק שמונה. העלאת המים בחמורים, העלאת המזון ברכיבה על הפרדות, עניינים פנימיים במחנה - כל אלה גוזלים אנשים והדבר אינו משתלם כלכלית. אל תתלהב מהאווירה הביתית בחדר האוכל: אנחנו נזכרים ברעד בחורף המתקרב".




חמישה ימים בלבד לאחר הקמתו, הותקף חבר קיבוץ על ידי מספר לבנונים - במה שהפך לתקרית הביטחונית הראשונה של המשק, ולא האחרונה. הקיבוץ, שיועד לשמש כמשלט צבאי, שכן בבידוד מוחלט, ורק שביל פרדות קטן חיבר בינו לבין שאר היישובים בארץ.


למרות זאת, חברי הקיבוץ עשו כל שביכולתם כדי לשגשג. הם בנו אורווה, רפת ולול, נטעו ושתלו - בין היתר במה שהם כינו באותה עת "זריעה פוליטית", שהייתה זריעה שמטרתה המרכזית היא תפיסת אדמות וקביעת עובדות בשטח. לצד הקשיים הפיזיים, ניסו חברי הקיבוץ לקומם את עצמם גם ברמה התרבותית והתנועתית. כך כתב אחד החברים, כשנה לאחר העלייה: "ובבוא חבר הקבוצה לעשות את חשבון נפשו, ובהיזדקר לפניו השאלה: בעטיו של מי היה בן-אדם המודע לכלל תפקידו, שואף ועורג לעלות לאי-שם בגבולות הארץ, להקים יישוב גדול ופורח - לא יכול חבר הקבוצה שלא להשיב מיד: בעטיה של המסגרת בה חי. מסגרת זאת, המצליחה לבטא בכל זאת את היותה מסגרת של עם עני, לוחם לשחרורו ולקוממיותו - היא היא אשר הפיחה בו את הרצון החזק לקראת חיי כיבוש ויצירה, היא אשר גרמה לו שיטעם ויריח מריחה הנוטף של הארץ, מהריה וגאיותיה, ממעיינותיה וצוקיה, ויפגע מריח זה. מי ימוד את גודל ההשפעה וההפעלה על החבר שהביאוהו לטיולים הרבים, להעפלה אל מצדה ולשאר מקומות - בדרך צעידתו לקראת חיים חדשים?! על כן תיזכר באהבה ובחמימות - בכל אחד ואחת - מסגרת החיים הזאת שבעבורה היה לאיש קיבוץ, מעפיל וכובש. ובעטיו של החישול שספג במסגרת חיים הזאת, היה מוכן גם - לאחר שתי שנות הכשרה בגבעת השלושה - להיענות לקריאת המוסדות ולהעפיל על הרי נפתלי בצפון הארץ - לשמרם ולהיאחז בהם. בראשית הייתה ההיאחזות, ומי עוד כמונו ראויים לתפקיד זה. הן בא יום המבחן אשר לו ייחלנו והתכוננו במשך כל שנות הכשרתנו המסגרתית. אך כבר מן היום הראשון לעלייתנו לא ראינו ולא הרגשנו עצמנו כמתאחזים בלבד. עם כל יתד שהיינו תוקעים חשנו תחושה עמוקה ביותר: את ביתנו אנו מקימים. גם האדמה הפורייה שרמזה והבטיחה רבות חרתה בליבנו את ההחלטה: פה נהיה לעולם, וכל קשיים לא יוכלו לנו".



הבידוד היחסי, הקור העז, תנאי המחיה המורכבים והעבודה הפיזית המאומצת גרמו לתחלופה גבוהה באוכלוסיית הקיבוץ מראשית קיומו, ולאורך רוב שנותיו. לאורך השנים קלט הקיבוץ 31 מסגרות שונות של צעירים וצעירות: הכשרות פלמ"ח, חברות נוער וגרעיני נח"ל. רוב חברי וחברות הגרעינים לא נשארו במשק בתום מסלול שירותם, אולם רבים מאלו שבחרו להישאר קיבלו בהדרגה תפקידים מרכזיים בהנהגת המשק. האתגרים הביטחוניים, שליוו את הקיבוץ מיומו הראשון, היו תמיד משקולת משמעותית על התפתחות הקהילה.


כבר בשנת 1948 גבה מיקומו המבודד של הקיבוץ קורבן ראשון - שמואל קורי, מגרעין עליית הנוער בטורקיה. שבועיים לפני פרוץ מלחמת העצמאות, רכב שמואל על חמור לכיוון כפר גלעדי. בדרך התנפלו עליו ערבים וחטפו את הרובה שהיה מונח על ברכיו. מן הכפר הערבי הסמוך התפרץ המון חמוש באלות ובמוטות. שמואל נאבק בשלושה תוקפים ויצא מהמאבק כשהוא זב דם. "לא תיארתי לעצמי שאוכל להרביץ כך", כתב מאוחר יותר לחברתו, "יצאתי בריא, אך ימים מספר לא טעמתי אוכל. חשבתי על הרובה שנשדד". שמואל התמסר בהתלהבות וברצון עז לתפקידים השונים שהיו קשורים במצב הביטחוני המיוחד באזור. ביום כ"ח בשבט תש"ח (8 בפברואר 1948), יצא ללהבות הבשן כדי להביא תגבורת לאבטחת הדרך למשגב עם. בדרך נתקלה המכונית במחסומים ושמואל ירד ראשון כדי לפרקם. בינתיים פתחו הערבים בהתקפה על המכונית התקועה. הוא נפגע בגבו ובראשו ומת במקום. במהלך מלחמת העצמאות, מיקומה הגיאוגרפי של משגב עם הפך אותה ליישוב משלט שהיה נתון במצור מוחלט, עד אשר שוחרר האזור כולו במסגרת מבצע חירם בשלהי 1948.


לצד האתגרים הביטחוניים ידע הקיבוץ גם הצלחות ורגעים יפים. לאחר המלחמה קיבל הקיבוץ אדמות חקלאיות באזור חלסה (קריית שמונה של היום). חברי הקיבוץ עיבדו את הקרקעות הללו והפכו אותן לשטחים חקלאיים מניבים. החברים, שרצו להימנע מנסיעה יומית ארוכה ומפרכת בכביש המשובש והתלול, בחרו לגור בעמק במהלך ימות השבוע ועלו חזרה למשק שבהר רק בסופי שבוע ובחגים. הפיצול בין ענפי החקלאות שבעמק לבין אלו שבהר המשיך לאפיין את משק משגב עם גם בשנים הבאות. בשלב הראשון הוקמו בקיבוץ עצמו גן ירק, לול קטן לביצים ורפת. מעיין המים שהתגלה בשנת 1946 אפשר בהמשך הקמת מטע נשירים, חקלאות שלחין וכרם קטן בקרבת היישוב. מאפיין בולט נוסף של המשק היה הצורך התמידי בידיים עובדות, במיוחד בעונות בוערות כמו קטיף הפירות במטעים. החברים עבדו קשה מאוד כדי להחזיק את המשק ולהפכו לרווחי.

 


חברי הקיבוץ לא עסקו רק בחקלאות, אלא פיתחו גם חיי תרבות ייחודיים. בחוברת הזיכרון לשייעלה (ישעיהו יסוד), שנפטר בשנת 1993, מספרים החברים בגעגוע על "להקת הבולשוי של משגב עם". "בשנות השישים", כך נכתב, "הייתה פוקדת אותנו מדי שנה להקת מחול ברפרטואר קלאסי-אוניברסלי. רקדני הלהקה היו שמונה בחורים חטובי גוף, במשקל של שבעים עד למעלה ממאה קילוגרמים, שרקדו בין היתר לצלילי אדית פיאף, מטריות שרבורג ואגם הברבורים. את החצאיות תפרו חברי הלהקה מרשתות דייגים שנלקחו מענף המדגה. על כל ריקוד עבדו החברים כשבועיים ברצינות ובדייקנות עילאית".


את הופעת "אגם הברבורים" שביצעה להקת הבולשוי המקומית איש מחברי המשק לא ישכח. "פתחנו בישיבת הברבורים במעגל - כששייע, הברבור הלבן והסולן, עומד באמצע ועוטה לראשו כתר נוצץ. הבעיה המרכזית הייתה לשבת עם עקב רגל כפופה, כשהרגל השנייה ישרה ומתוחה, ולהניח עליה את הבטן. כדי להתרומם ממצב זה, תוך משק כנפיים רוטט, עבדנו כחודש ימים. בחלק שבו ארבעה ברבורונים רוקדים בתנועות רגליים קלילות ומדויקות, כשהראש של כולם פונה לכיוון הנגדי - הקהל כבר צעק שאי אפשר יותר והחזיק את הבטן מרוב צחוק. אך הברבורים המשיכו ורקדו בשיא הרצינות לצלילי צ'ייקובסקי, בעיניים ענוגות ושפם שחור ובולט".




בשנת 1973 רכש הקיבוץ מפעל לאריגה, שייצר סרטים שונים (סרטי רוכסנים, מזרנים, מנועים חשמליים, סרטים להרמת משאות ועוד. מפעל זה, שלימים נקרא "מפעל שיאון", הפך לאחד ממקורות ההכנסה המרכזיים והיציבים של הקיבוץ. עם הזמן התפתח המפעל והרחיב את קווי הייצור שלו, ובמקביל התפתח בו תחום מוצרי החבישה - תחילה תחבושות כותנה ובהמשך מגוון רחב של מוצרי חבישה וציוד רפואי מתקדם. המפעל סיפק תעסוקה לעשרות עובדים מכל רחבי האזור, ובתקופת "הגדר הטובה" אף הגיעו לעבוד בו פועלים לבנונים מהכפרים הסמוכים - ובהם תושבי עדייסה, שעל אדמותיה ההיסטוריות הוקם המפעל.


בליל ה-7 באפריל 1980, שביעי של פסח, השתנו חייו של הקיבוץ לעד. חוליית מחבלים בחרה בשטח הקיבוץ כיעד לפיגוע מיקוח רצחני, שמטרתו הייתה שחרור מחבלים הכלואים בישראל. בשל רוחות כבדות שנשבו באותו לילה, מערכת ההתראה האלקטרונית של הקיבוץ לא הופעלה. חמישה מחבלים פלסטינים מארגון "חזית השחרור הערבית" הנתמך על ידי עיראק, כשהם חמושים ברובי סער וברימוני יד, חתכו את גדר הגבול בין ישראל ללבנון בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר. החוליה חצתה את הגבול, עלתה להר והגיעה ללא פגע למרכז הקיבוץ. הם פנו ישירות לעבר חדר השינה של בית הילדים, שבו ישנו באותה עת פעוטות בגילאי שנה וחצי עד שלוש, תחת השגחתם של מספר הורים.


בכניסה לצריף נתקלה החוליה במזכיר הקיבוץ, סמי (שמואל) שני, שהזדמן למקום כדי לתקן את מערכת התאורה של המבנה. כשהוא מחזיק בידו מברג בלבד, ניסה סמי לחסום בגופו את כניסתם של המחבלים - ונורה למוות. המחבלים פרצו פנימה, הרגו את הפעוט איל גלוסקא בן השנתיים וחצי, וחטפו שני תינוקות מעריסותיהם - אחד מהם היה בנו בן החודשיים של סמי שני שנרצח בפתח. הם רצו לקומה העליונה של המבנה ושם התבצרו, כשהם מחזיקים בחמש פעוטות נוספות ובחבר הקיבוץ מאיר פרץ כבני ערובה. בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר כיתרו כוחות צבא רבים את הצריף והחלו לנהל משא ומתן עם המתבצרים. במהלך הלילה והבוקר נעשו שני ניסיונות חילוץ. הניסיון הראשון, שבוצע על ידי כוח של סיירת גולני, נכשל ובמהלכו נהרג החובש הקרבי בן ה-19, אלדד צפריר ז"ל. גופתו נותרה מוטלת בפתח המבנה מבלי שהיה ניתן לפנותה תחת אש.


לאחר כישלון הניסיון הראשון, החלו המחבלים להשתמש ברמקולים כדי להכריז על דרישותיהם. הם קראו בשמותיהם של אסירים ביטחוניים שדרשו לשחרר מהכלא הישראלי, תבעו מטוס שימלט אותם מן הארץ, ודרשו כי השגריר הרומני יהיה מעורב במשא ומתן. רק בסביבות השעה 10:00 בבוקר של 8 באפריל, פרץ כוח מיוחד של סיירת מטכ"ל בפיקודו של האלוף עוזי דיין, יחד עם כוח משלים של גולני, אל תוך המבנה דרך מספר פרצות. הפשיטה נמשכה שתי דקות בלבד, ובמהלכה חוסלו כל חמשת המחבלים וכל בני הערובה שנותרו בחיים שוחררו. אירועי אותו לילה נורא הונצחו לימים בסרט התיעודי "הלילה הארוך ביותר".

 

פניה, אמו של הפעוט איל גלוסקא, כתבה לזכרו במלאות שנה לפיגוע מילים קורעות לב:

 

"ילדי,

כל השבילים שלא עברת

זועקים ברגלי.

כל השירים שלא שוררת

חונקים את גרוני,

ילדי, בן אוני.

 

כל הפרחים שלא קטפת,

כל הזרים שלא אספת,

צורבים את עיני

בזרים אבלים וגדולים,

על תל קברך הקטן,

עוללי."

 

שנה לאחר האסון, סיכמו חברי הקיבוץ את הלכי הרוח בעלון המקומי, והציגו תמונה מורכבת של קהילה שנאבקת לקום מההריסות: "אם ניקח את הלכי הרוח בתקופה שלפני - קיבוץ המונה פחות מתשעים חברים, עמידה במקום מבחינה משקית וכלכלית במשך זמן רב, חברים שישבו על הגדר ולא נשאו באחריות, קליטה שלא הצליחה, חובות גדלים ומצטברים, חוסר כוח אדם בענפים השונים שלעיתים היה חמור, מזכירות שהיא מוסד עליון הלוקח על עצמו הכל כיוון שוועדות לא מתפקדות וחברים בורחים מאחריות ומנטילת חלק בעול מחוץ לשעות העבודה. היום, אם נסתכל על השנה שחלפה, אפשר בהחלט להסיר את המכשול של עמידה מבחינה משקית. מספר החברים עלה, מהלך קליטה גדול יחסית למה שהיינו רגילים, וישנו רצון להמשיך לקלוט למען הגידול על ידי גרעינים. ישנה פתיחות יתר מצד החברים, לקיחת אחריות בפעילויות שונות וועדות שעובדות במלוא המרץ. ילדינו, על אף המצב הביטחוני המתוח האופף אותנו יום ולילה, מרגישים בטוחים בעקבות הפעולות שלנו. המסר שנעביר להם - זה ביתנו. גם אנחנו המבוגרים מפחדים, אבל צריך לדעת את הפרופורציות הנכונות ולהמשיך הלאה".



השנים שלאחר מכן סימנו שינויים עמוקים באורחות חייו של הקיבוץ. בין היתר, הוחלט על מעבר הדרגתי ללינה משפחתית - החלטה היסטורית שנקשרה באופן ישיר ובלתי נמנע מטראומת הפיגוע בבית הילדים. במהלך שנות התשעים, ועל רקע המשבר הכלכלי העמוק שפקד את התנועה הקיבוצית כולה, עבר הקיבוץ תהליך של הפרטה מקיפה, במטרה לייצב את מצבו המשקי ולצאת לדרך כלכלית חדשה. כחלק ממהלכי הצמיחה שלאחר ההפרטה, הוקמה בשנת 2005 שכונה קהילתית חדשה בקיבוץ, אשר משכה משפחות רבות לפתחו. פיתוחה של מכללת תל חי הסמוכה הזרים אף הוא דם חדש לקיבוץ, כאשר סטודנטים וסטודנטיות רבים קבעו בו את ביתם לאורך השנים. בתחילת שנות העשרים של המאה הנוכחית, מנתה אוכלוסיית משגב עם למעלה משלוש מאות תושבים.



 

כיום, מלחמת "חרבות ברזל" מעמידה שוב את חברי הקיבוץ במבחן קיומי קשה על גבול הלבנון. בשל איומי התקיפה וירי הטילים והכטב"מים מצד ארגון חזבאללה, נאלצו התושבים לפנות את ביתם - מסכת פינויים וטלטלות המהדהדת את שחוו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה, ובסבבי הלחימה השונים לאורך העשורים. עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון בשנת 2000, מחו חברי הקיבוץ תחת הקריאה המהדהדת "כן ליציאה מלבנון - לא להפקרה!", וצעקתם זו מורגשת ומחלחלת בקרבם עד היום הזה.


לאורך כל חודשי הלחימה הנוכחית, המשיכו חקלאי הקיבוץ לעבד את השדות והמטעים הסמוכים לגבול תחת איום תמידי של ירי ישיר. חברי הקיבוץ, שפונו בתחילת המערכה, החלו לשוב אליו בהדרגה כדי להמשיך להיאחז בקרקע ולשמור על הבית חי וקיים. במרץ 2026, במהלך המלחמה מול איראן שגררה גם עימותים קשים מול חזבאללה בדרום לבנון, נהרג עופר (פושקו) מוסקוביץ' מירי כוחותינו באירוע טרגי. חברי הקיבוץ ההמומים שבו אל ההר עם הכרזת הפסקת האש, לאחר שנאלצו לעזוב אותו פעם נוספת - מתוך תקווה עמוקה ותפילה שלא ייאלצו לעשות זאת שוב לעולם. אל מול כל האתגרים הביטחוניים והקיומיים שפוקדים אותו מאז יום עלייתו להר הטרשים ב-1945 ועד היום, חברי הקיבוץ יודעים לומר בראש מורם: זהו ביתנו, והרצון להיאחזות בו גובר על הכל.

 

bottom of page