חלום אמריקאי בלב הגליל
- תומר לב
- 14 ביולי
- זמן קריאה 9 דקות
סיפורו של קיבוץ סאסא הוא אחד מפרקי ההתיישבות המיוחדים והמרתקים ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית בכלל, ובתנועת השומר הצעיר בפרט. שורשיו של סאסא נבטו לא בארץ ישראל - אלא דווקא מעבר לים, בצפון אמריקה. בראשון בינואר 1943, בחדר חוות ההכשרה בניו ג'רזי, התאספו כ-90 צעירים וצעירות נחושים מארצות הברית ומקנדה. שם, הרחק מאדמת ארץ ישראל ותחת רוחות מלחמת העולם השנייה, הם ייסדו את מה שייקרא לימים "גרעין עלייה ה'". רבים מחברי הקבוצה התגייסו לצבא האמריקאי והקנדי, לחמו בשדות הקרב הבוערים של אירופה, ולאחר סיום המלחמה לקחו חלק פעיל ומסוכן במפעל העלייה הבלתי לגאלית (עלייה ב') ובהובלת ספינות מעפילים לחופי הארץ.
בשנת 1949, לאחר שהגשימו את חלום העלייה ועברו תקופת הכשרה במשקיהם של קיבוצי עין השופט ושער הגולן, הגיעה שעת המבחן ההיסטורית שלהם. הגורמים המיישבים ומוסדות התנועה קבעו את נקודת התיישבותם בכפר המרוני הנטוש סעסע, השוכן על פסגת הר גבוהה במרום הגליל, קרוב מאוד לגבול הלבנוני.
בסאסא, ככל הנראה, התקיים בעת העתיקה - תקופות המשנה והתלמוד - יישוב יהודי ער, שבימי פריחת הגליל בתקופות אלו מנה כאלף תושבים. שנים לאחר העליה, חשף חבר הקיבוץ, אברמיק רשקס שנפל במלחמת ששת הימים, שרידים עתיקים של המקום, וכן נחשפו מאוחר יותר שרידי בית כנסת עתיק. ההחלטה על המיקום נבעה בראש ובראשונה משיקולים אסטרטגיים וביטחוניים מובהקים, שכן הנקודה חלשה על צירי תנועה מרכזיים והיוותה חסם מפני חדירות. הכפר, שתושביו נטשו אותו בעקבות מלחמת העצמאות ומבצע חירם, הפך לביתם של חברי קיבוץ ה'. חברי סאסא הבינו ששם, על חורבות הכפר, ייכון ביתם.
חברי הגרעין האמריקאי נקראו למשימה בחופזה, מבלי שניתן להם זמן רב לעכל את גודל המאורע. כך נכתב ביומן הקיבוץ מימיו הראשונים: "כל התהליך לקראת ההתיישבות חל במהירות כזאת שלרובנו לא היה סיפק לעכל את חשיבות המאורע. הודיעו לנו להתכונן להתיישבות בקרוב, אחר כך מיד הודיעונו לקחת בחשבון את סעסע בגליל הרחוק, כפר לא מוכר לאיש מאיתנו. בום! הודיעונו להיות מוכנים לעזוב את עין השופט בחמישה ימים, בום! ארזנו את החפצים, עלינו על שלושה אוטומובילים, נסענו צפונה, פרקנו והתחלנו להכין חדר אוכל, ותוך 24 שעות קדחתניות התחלנו להקים ישוב חדש בלב הישימון. במשך הבוקר הגיעו 200 איש, עיתונאים וצלמים התרוממו לכל עבר - הרי זה הקיבוץ האמריקאי הטהור הראשון!".
אחד החברים כותב ביומן הקיבוץ, יום לאחר העליה: "התעוררתי בחמש וחצי בבוקר, ותוך כדי זחילה, כשאני מטפס על איזה ארבע מיטות בדרך, הצלחתי לקרטע ולהגיע למטבח כדי להתחיל ביום עבודתי למחייתי. מזג האוויר היה נורא בהחלט, ובמרכז חדרי יש שלולית מים, כשסביבה מיטותיהם של שנים עשר אנשים. בזה הרגע אני מנסה להתחמם קצת מול האח המעשנת יותר משהיא מחממת, ויש לי כחמישה אנשים מכל צד. לא מותירים לי מקום אפילו להחזיק עפרון באצבעותיי הקפואות. ברכי חמות, שאר גופי קר - אבל מה לכל הרוחות זה משנה? היה זה יום נהדר, אנחנו מתנחלים על אדמתנו, וההתרגשות לא תוכל להיכבות על ידי הקור הברד והקרח, אפילו אם היו אלו של גרינלנד".
החודשים הראשונים על ההר הפגישו את הצעירים מצפון אמריקה עם מציאות פיזית ונפשית מטלטלת. המראה של משלט צבאי מבודד, המוקף בהרים קירחים, טרסות מוזנחות זרועות אבנים ושרידים של כפר ערבי שזה עתה ננטש, הקשה עליהם מאוד. תנאי האקלים בהרי מרום הגליל, בגובה של כ-856 מטרים מעל פני הים, היו קשים מנשוא והתאפיינו ברוחות עזות, כפור ואף שלגים, שניתקו לעיתים את היישוב מקשר אל שאר יישובי האיזור. במשך כארבע שנים היה הקיבוץ "אי של דוברי אנגלית" בלב הגליל, דבר שגזר עליהם בדידות חברתית ותרבותית מסוימת. קשיי השפה העברית, המחלות, והגעגועים העזים למשפחות שנשארו מאחור באמריקה הכריעו חלק מהחברים שהחליטו לעזוב, אך הגרעין הקשה המשיך להיאחז מתוך אמונה עמוקה בערכי הקיבוץ וביכולתם להצליח.
ההתמודדות עם עברו של המקום הציפה גם שאלות חברתיות ומוסריות מורכבות בקרב חברי הקיבוץ, שהיו בעלי תפיסת עולם הומניסטית. אודות שאלת השימוש במסגד שהותירו תושבי הכפר הקודמים מאחור ובמבני האבן של הכפר הנטוש, התנהלו דיונים סוערים בשיחות הקיבוץ. כשהגיעו החברים לסאסא, הכפר עמד על תילו, ובמרכזו מסגד גדול. נדמה היה, כך כתב אחד החברים, כאילו הוא עמד שם עוד לפני הקמת הכפר, והמבנים האחרים נתווספו מסביבו כדי להגן עליו. המסגד שימש גם כבית ספר - במה שהעצים עבור החברים את הדילמה: "תארו לעצמכם", כתב החבר, "מגיעים לכאן חלוצים יהודים אמריקאיים לעזור בבנית מולדת חדשה וחברה אחרת, אשר חונכו על ערכי הפייר פליי האמריקני, הדו לאומיות של השומר הצעיר, שהטיף לדו קיום בשלום עם אחינו הערבים. והנה התיישבנו בכפר שבו עדיין חשנו בנוכחותם של התושבים שנטשו אותו. חלק מרכושם נשאר במקומו, המחסנים היו מלאים ביבול האחרון, ואם לא היה די בכל זה - ניצבנו מול בעיית המסגד וגורלו". חברי הקיבוץ התכנסו לשיחה ודנו ארוכות אם להרוס את המסגד או לא, בשיחה טעונה ביותר. חלק מחברי הקיבוץ טענו שיש למכור את כל הרכשו הערבי שמצאו, ואת הכסף להעביר לקרן לפליט הערבי - אך להמשיך הלאה בהקמת הקיבוץ. חברים אחרים טענו שאסור לגעת ברכוש, ויש לנטוש ולעקור למקום אחר - כי הרי לא ניתן להקים קיבוץ שבליבו ניצב מסגד. חברי הקיבוץ התחבטו עמוקות בשאלה, האם הקמת היישוב חייבת לחכות עד שייפתר הסכסוך?
צה"ל, שלו כנראה היו קריטריונים אחרים בשאלת המסגד, לא המתין להחלטת החברים - ופוצץ את המסגד בלי לעדכן אף אחד. במהלך הפיצוץ, כיפת המסגד התרוממה אל על ונחתה, בשלמותה, על האדמה. עד היום, מגדל המים של הקיבוץ שהוקם על אדמות המסגד נושא בראשו כיפה כמעין תזכורת למאורע.
ראשוני הקיבוץ עסקו בנטיעת עצים ביער סאסא. לאור הקשיים בעיצוב המשק, התפתחה השקפה חדשה - לבסס יישוב על היתרונות הטבעיים של המקום ולהתאים את החקלאות ליכולת המקום. בסאסא החליטו על טיפוח המטע הנטוש, והקיבוץ התבסס בשנים הראשונות על מטעי תפוחים, אפרסקים, שזיפים, אגסים, תאנים, ענבים ודובדבנים, שלחין בעמק החולה, בריכות דגים, לול לביצי רבייה ועדר לבקר ולחלב. עוד היו מפעל לייבוש תאנים, שמאוחר יותר ייבש גם בצל, גזר וצימוקים, דיר ומוסך אזורי. בהמשך ניטעו עצי צפצפות בעמק החולה, שמהם ייצרו מקלות לארטיקים.
הבניה בסאסא הייתה ייחודית לאיזור, ונסמכה בשנותיה הראשונות על בניה באבן - הודות למאבק עיקש של דודי, מרכז הבניה. כאשר החלו לבנות את בתיו הראשונים של הקיבוץ, היה זה די טבעי שחומר הבניה יהיה האבנים משרידי בתי הכפר הערבי. הלול, המבנה הראשון שנבנה בקיבוץ, נבנה באבן ועורר מחלוקת: האם להמשיך בבניה זו שהייתה יקרה או להחליף שיטה?
לדודי היה חלום גדול: לבנות ישוב כפרי שיהיה בגוון הסלע המקומי. הוא שכנע את חברי הקיבוץ לעשות כך בטענה לשכיחותה של האבן המקומית בשרידי הכפר, ואין טעם שלא לנצל אותה. לאחר שנתיים של בניה אזלו האבנים הטובות בגבעה, ושוב התלהט הוויכוח האם להביא אבנים מבחוץ, וכעת, בלחץ אנשי הכלכלה ויודעי החשבון של הקיבוץ, הוחלט שחוזרים לבניה רגילה בלבנים. דודי לא אמר נואש, ויחד עם קבוצה של חברי קיבוץ נחושים במיוחד, הם המשיכו ואספו אבנים מבתים נטושים אחרים. לאחר שסיים דודי את תפקידו כרכז בניה, הרכז החדש החליט - לאחר שיחוץ קיבוץ סוערות - שאת בית הילדים החדש שייבנה יבנו בלבנים. חלק מחברי הקיבוץ שמחו בכך שהקיבוץ יעבור לשיטת הבניה בה נוקטים בכל הארץ, אך מיעוט חברים התעצבו אל ליבם כשחששו שבתי הקיבוץ יהפכו ללבנים, חיוורים וחלקים. כשעמד בית הילדים על תילו כולם שמחו, אך לצערם כבר בגשם הראשון הוא החל לנזול ולדלוף. מהר מאוד הוא הפך לפיל לבן ונטוש, ועל כן נקרא לאורך שנים הבית הלבן. לאחר מאורע זה, החליטו חברי הקיבוץ לחזור, במידת האפשר, לבנות מחדש בתים באבן - מה שיצר אופי ייחודי לקיבוץ.
כדי להתגבר על בעיית מיעוט החברים והמחסור בידיים עובדות, פתח הקיבוץ את שעריו לאורך שנות החמישים והשישים לשורה של גרעיני השלמה, שיצרו יחד פסיפס אנושי רב-תרבותי יוצא דופן. הגרעין המשמעותי הראשון שהצטרף למייסדים האמריקאים בשנת 1952 היה גרעין "להבות", שהורכב מבוגרי התנועה בארץ. למרות פערי השפה והבדלי המנטליות בין הישראלים הצברים ליוצאי אמריקה הצפונית, החיבור עלה יפה והפיח רוח חלוצית חדשה במשק. בעקבותיהם הגיעו גרעינים רבים נוספים שגוונו את הקהילה: גרעין "אלניר", גרעין "ארז, גרעין "פסגות", גרעין "אדיר", וגרעין "ארבל". נקודת מפנה תרבותית נוספת התרחשה עם הגעתו של גרעין "גודרים", שהביא עמו חברים ממדינות שונות באירופה - איטליה, שווייץ, צרפת, בלגיה ואוסטריה - לצד חברים שהגיעו מאוסטרליה הרחוקה. השילוב הייחודי הזה מנע מסאסא להפוך לקיבוץ סגור או אליטיסטי, ופיתח קהילה פתוחה, רב-לשונית וחמה.
הקיבוץ לא זנח גם את הפן התרבותי. לאחת הבנות בגרעין קיבוץ ה' היה ידיד טוב - אייזיק שטרן, אחד מגדולי הכנרים של המאה ה-20. ב-1952 הוא הוזמן לסאסא. במהלך הביקור הוא עמד לתת קונצרט, אך חדר המוזיקה, בו עמד הפסנתר, היה צר מלהכיל את כולם. היה חורף קר, וכדי לפתור את הבעיה הקימו החברים בתוך החדר פיגומים מקרשים, כולם טיפסו והצטופפו עליהם, וכך האזינו לנגינתו של הכנר המפורסם, שלא היה האמן היחיד שבחר להגיע לסאסא: שבע שנים מאוחר יותר, הזמר והחצוצרן המפורסם לואי ארמסטרונג ביקר בקיבוץ והופיע בליל הסדר בסאסא. גם חברי הקיבוץ תרמו לתרבות בעצמם: זכורים לטוב רביעיית הגולדן גייט, בחורי הקיבוץ ששרו את שיריי רביעיית הגולדן גייט המקורית. שניים מחברי הלהקה היו רפתנים, ומאחר שהיה קשה לאסוף את כולם לשעה מסויימת בזמן מקובל, התקיימו חזרות רבות בזמן החליבה ברפת.
במקביל לצמיחה הדמוגרפית, עמד הקיבוץ על זכותו לנהל את מערכת החינוך שלו בעצמו. בשל מיעוט הילדים בשנים הראשונות, נאלצו החברים לנהל מאבק עיקש מול מוסדות התנועה שביקשו לשלוח את הילדים ללמוד בקיבוצים מבוססים יותר. הקיבוץ סירב לוותר על נוכחותם של הילדים בהר, ובשנת 1960, מתוך שיתוף פעולה הדוק עם מפעל עליית הנוער, הוקם בקיבוץ בית הספר התיכון והפנימייה "פינת אנה פרנק" - כשלאחר שנת התאקלמות של ילדי עליית הנוער ב"קליטה", הם מתאחדים עם בני הקיבוץ והופכים לקבוצה אחת. מוסד חינוכי מפואר זה לא שימש רק את בני הקיבוץ, אלא קלט לתוכו לאורך השנים מאות חברות נוער וילדי חוץ, רבים מהם בעלי רקע סוציו-אקונומי מורכב ומכל קצוות החברה הישראלית. החינוך המשותף והמפגש היומיומי בפנימייה יצרו קשרים בל ינתקו; מפעל זה הפך ברבות הימים לאחד מעמודי התווך הדמוגרפיים המרכזיים של סאסא, כאשר רבים מבוגרי בית הספר החליטו לקשור את גורלם במקום, נקלטו כחברים מן המניין והיוו את דור ההמשך היציב של הקיבוץ.
התנאים הגיאוגרפיים הייחודיים של מרום הגליל עיצבו לא רק את ענפי המשק, אלא גם את פני התרבות והיומיום של חברי סאסא. במשך חודשי החורף הארוכים והקרים, נמנעה מהחברים האפשרות הקיבוצית הקלאסית לשבת בצורה ספונטנית על הדשאים המרכזיים ולשוחח. מציאות זו אילצה את הקהילה לחיות חודשים ארוכים "בין הקירות", והולידה צורך ביצירת מרקם חברתי אינטימי וקרוב. מרכז החיים החברתיים והתרבותיים הפך להיות המועדון לחבר, ששכן ב"בית ראשונים". שם, סביב כוס תה חם ותנור פועל, נפגשו החברים מדי ערב. חיי התרבות היו עשירים ויוצאי דופן באיכותם; המייסדים האמריקאים הביאו עמם רקע מוזיקלי קלאסי ותרבותי עמוק, ובקיבוץ קמו הרכבים מוזיקליים מקומיים, ובראשם, כאמור, גולדן גייט. הקיבוץ השקיע משאבים רבים בבניית תשתיות תרבות, ובהן ספרייה עשירה, אולם אירועים גדול, ומוזיאון שהנציח את זכרו של חבר המשק אברמיק רשקס, שנפל במלחמת ששת הימים.
דאגתם של החברים מפני אובדן חיי הקהילה והשבירה של התרבות המשותפת הגיעה לשיאה בתחילת שנות השמונים, במה שנודע בארכיון כ"וויכוח הטלוויזיות" הגדול. הפולמוס הסוער, שהצית אמוציות רבות ואף תועד בביטאון "השבוע בקיבוץ הארצי", נסב סביב הדרישה להכניס את מכשירי הטלוויזיה לתוך החדרים הפרטיים של החברים. ותיקי הקיבוץ ורבים מההנהגה החברתית התנגדו למהלך זה בנחישות, מתוך פחד אמיתי שהטלוויזיה תגרום להסתגרות של המשפחות בבתיהן במהלך ערבי החורף הקרים, ובכך תמיט כליה על חיי היחד המפוארים ועל האווירה התוססת של המועדון לחבר. באותה תקופה, לקראת סוף שנות השמונים, החל הקיבוץ להתמודד גם עם משברים מבניים וכלכליים שליוו את התנועה הקיבוצית כולה, אשר התבטאו בעזיבת בנים ובצורך לשנות את שיטות הניהול המיושנות. מתוך המשבר הזה, בשנת 1989, הושלם גם המעבר ההיסטורי והרגיש מהלינה המשותפת של הילדים בבתי הילדים אל הלינה המשפחתית בבתי ההורים - מהלך שחייב הרחבה פיזית של בתי המגורים.
ההבראה הכלכלית והפיכתה של סאסא לאחד הסיפורים המוצלחים ביותר במשק הישראלי הגיעה בזכות פריצת הדרך של התעשייה הקיבוצית באמצע שנות השמונים. בשנת 1985 הוקם מפעל "פלסן סאסא", אשר החל את דרכו בצורה צנועה וייצר מכלי פלסטיק פשוטים לתעשייה ולחקלאות. בתחילת שנות התשעים, בזכות חזון ותושייה של מנהלי המשק והעובדים, עבר המפעל הסבה והחל להתמחות בפיתוח ובייצור של מיגון בליסטי מתקדם לכלי רכב, מסוקים ומיגון אישי. המפעל הפך להצלחה בקנה מידה בינלאומי וחתם על חוזי ענק עם צבאות זרים ובראשם צבא ארצות הברית. ב-1997 המליצו אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה וחיל החימוש להעניק לחברה את פרס ביטחון ישראל על פיתוח מיגון לרכב בט"ש לשימוש צה"ל, בנימוק ש"רמת העבודה מצביעה על חשיבה מקורית ויצירתית מאד השקעה יומיומית ומוטיבציה גבוהה".
הפריצה הגדולה של החברה החלה עם ההידרדרות במצב הביטחוני בישראל ובעולם בתחילת המאה ה-21. בזכות שיתופי פעולה עם ספקי מערכות נשק למשרד ההגנה האמריקאי, צמחו משמעותית הכנסות החברה, היא זכתה להזמנות בעשרות ומאות מיליוני דולרים, הגדילה משמעותית את מצבת העובדים, פתחה ורכשה מפעלים בצרפת ובארצות הברית. ההכנסות העצומות של המפעל, שהגיעו בשיאן למאות מיליוני דולרים בשנה, שיפרו משמעותית את מצבו הכלכלי של הקיבוץ - הכל הודות לחוש היוזמה והעבודה הקשה של חבריו. ההצלחה הובילה אותם גם לפתח ענפי תעשיה נוספים בהמשך ביניהם "סופטוור", חברת סטארט-אפ לסייבר, ו"בוזה", מפעל לגלידה - שהלך והתפתח בעשור האחרון לכמה וכמה סניפים ברחבי הארץ.
למרות העושר הכלכלי שיכול היה להוביל לתהליכי הפרטה מהירים כפי שקרה בקיבוצים רבים בישראל, בחרה קהילת סאסא בנתיב ייחודי. הקיבוץ נותר עד היום אחד השרידים האחרונים לתפיסה הקיבוצית המסורתית, כשהוא שומר באדיקות על מודל שיתופי ושוויוני מלא, ללא הפרטה של השירותים או של תקציבי החברים. כיום, מונה הקיבוץ קהילה משגשגת ויציבה של מאות חברים ותושבים הנהנים מרמת חיים גבוהה וממערכות רווחה, בריאות וחינוך מהמתקדמות בארץ. הכלכלה המקומית מבוססת על תמהיל מאוזן ומגוון: חקלאות הררית מפוארת הכוללת מטעי נשירים, שותפויות ברפתות חלב ובלולים בעמק החולה, לצד חברות הייטק וסייבר מודרניות כגון "סאסא סופטוור" ו"סאסא דע". המנטליות הליברלית והאמריקאית של דור המייסדים, בשילוב החוסן ועקשנותם של יושבי ההר, יצרו בסאסא שמורת טבע אנושית נדירה; מקום שבו גם בימי סערה ומלחמה בצפון, גם בשנים הקשות ביותר שידע עם מתקפות בלתי פוסקות, תחת פינויים למלונות ברחבי הארץ וסכנת פיזור של הקהילה, יודעים החברים להפיג את צינת החורף של הגליל בעזרת הנחישות והערבות ההדדית של אנשיו - מהקמתו ועד היום.
