ראשית הקבוצה והעליה לקרקע
בארי הוא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של התנועה הקיבוצית בנגב המערבי, שמגולל בתוכו חלוציות, התיישבות, עבודת כפיים ובניה של יישוב לתפארת ערכי הקיבוץ המאוחד.
ראשונת הקבוצות הורכבה מיוצאי הכשרת הנוער העובד במעוז חיים. ראשוני חבריה, יוצאי סניפי הנוער העובד בנשר ובשכונת בורוכוב, החלו להתקבץ במעוז חיים, בקיץ 1942. אליהם הצטרפו חברים וחברות נוספים, מסניפים שונים בארץ ומספר עולים מפולין, סוריה ועיראק. לאחר כשנה הצטרפה להכשרה קבוצה גדולה של בנות מהחווה החקלאית בפתח–תקוה (כ–20 בנות). בקיץ 1944 מנתה קבוצת ההכשרה כ–50 חברים. מרבית קבוצות ההכשרה באותה שנה גוייסו לפלמ"ח. הכשרת מעוז חיים הוגדרה כגרעין המיועד להתיישבות ונשלחה לעזרת קיבוץ כפר סולד. עיקר העבודה בכפר סולד היתה סיקול האדמות ומשום כך אימצה הקבוצה לעצמה את השם - "הסוקלים". לאחר כחצי שנה עברה הקבוצה למחנה הסוכנות ליד גדרה והקימה את קבוצת "בארות".
ב–9 באוקטובר 1945 הוחלט על איחוד בין קבוצת "הצופים ב'", שהייתה מורכבת בעיקרה מבני ערים, וקבוצת "בארות", תחת השם "הצופים ב'–בארות". קבוצת הצופים ב' עברה לגדרה והקבוצה המאוחדת המשיכה במשימותיה - בכיבוש העבודה, בבניית משק עצמי לקראת התיישבות ובהחזקת פלוגת עבודה נוספת בסדום. לאחר האיחוד מנתה הקבוצה המאוחדת 111 חברים.
ביולי 1946 משבר פורץ בארץ, כאשר מתפרסמת תוכנית מוריסון-גריידי: תכנית בריטית-אמריקאית שקבעה כי מדינה יהודית תקום על 17% משטחי ארץ ישראל המערבית, מדינה ערבית על 40% מן השטח ו-43% אחוז (כולל ירושלים) יישארו תחת המנדט הבריטי. הנגב הצפוני יועד להיות חלק מהמדינה הערבית והנגב הדרומי יועד להישאר בשטח הבריטי.
אל מול התכנית הזאת, נערך הישוב במלוא כוחו ליישב את הנגב המערבי. כך כתב יוסף ויץ, מראשי קק"ל, ביומנו:
”אותה שעה, נולד אצלנו הרעיון על חיזוק עמדתנו באותם אזורים שמתנכלים לנתקם מאתנו. הקמת עמדות – זו הייתה התגובה ובעמדות בזק הכתוב מדבר, שיהפכו במרוצת זמן קרוב ביותר לנקודות יישוב מבוססות.”
ביישוב היהודי בארץ התקבלה החלטה לצאת למבצע, שייקרא י"א הנקודות - הקמת 11 נקודות התיישבות בנגב, שישמרו רצף לוגיסטי וביטחוני, על מנת לאחוז בנגב כחלק משטח המדינה היהודית שתבוא. התאריך שנבחר לאירוע היה מוצאי יום כיפור תש"ז, 6 באוקטובר 1946 - מתוך הנחה שהבריטים לא יצפו פעולה של יהודים לאחר הצום. גם קבוצת "הצופים ב' - בארות" הצטרפה למבצע, ובמוצאי יום כיפור עלתה על אדמות נחאביר.
בעלון הקבוצה שדיווח על העליה לקרקע, נכתב: "לאדמה זו מביאים אנו ברכה, אך מביאים אותה במחשך. כי יש מי שחי בחבל ארץ זה ונוח לו בשממה, ויש מי שאיננו חי כאן אך מעוניין גם מעוניין במדבר - ואלו עלולים להפריע. על כן צועדים אנחנו במחשך, ובמסתורין מביאים תשועה לשממה.
"על גבעה זו תקום הנקודה", כך נכתב בעלון, "כאן יפכו חיים חדשים, חיים אשר המדבר לא הכירם. מתחילים למתוח את גדר התיל, מוקם הצריף הראשון והצריף השני. נבנו עמדות המגן. החיים החדשים מתחילים, והכל עמלים בשמחה".
כך דיווח העיתון "דבר" בבוקר שאחרי העליה לקרקע:
ארץ-ישראל נתברכה אתמול באחד-עשר ישובים עברים חדשים בשממות הנגב. עם שחר פשטו בערבות הנגב אחד-עשר מחנות מתיישבים, ופניהם מועדות להאחז בקרקע עברית של הקרן הקימת לישראל. המחנות נערכו והוכנו לכל הפרטים להיאחזות מהירה ואיתנה בקרקע, לבנין אחד-עשר ישובים עברים אשר יחיו את השממה, ירחיבו את הישוב ויהוו מקלט לאחים בתפוצות. התנופה ההתישבותית הזו היתה מלווה מתיחות מיוחדת בשעה שהמפעל הציוני עומד בפני מדיניות המתאמצת להקפיא את הישוב העברי. המתישבים עשו דרכם ללא הפרעות, הם נפגשו ברצון ע"י ערביי הסביבה. המתישבים נשאו עמהם את המטען ההכרחי הראשון. המקומות המיועדים לנקודות הישוב היו מסומנים מראש והוחל מיד בהקמת הנקודות. הוצבו גדרות, אהלים והוחל בהקמת צריפי-מגורים. המתישבים הביאו עמהם כלי עבודה להתחיל מיד בהכשרת הקרקע לעיבוד."
ממשלט לישוב - מלחמת העצמאות, העליה לוואחידת ובחירת השם
במלחמת העצמאות רבים מחברי הקבוצה נלחמים - והקבוצה סופגת אבידות כבדות: שישה חברי קבוצה ועוד חברה אחת נופלים בקרבו. ב-18 במאי נחאביר מופגזת לראשונה על ידי המצרים, והנגב נמצא במצור מיוני ועד ה-15 באוקטובר. לאחר שוך הקרבות מתקבצת הקבוצה, שבשנות המלחמה והקמת המדינה פעלה במפוצל בגדרה, בסדום ובנחאביר, על אדמות וואחידאת - מספר קילומטרים מדרום לנחאביר, ושם יוקם הקיבוץ. אל הקבוצה מצטרף הגרעין הבבלי - בני תנועת החלוץ שעלו לארץ בדרכים לא דרכים מעיראק, יחד עם קבוצה נוספת - חברת הנוער מרומניה.
ההתחלה החדשה במקום החדש היתה כרוכה באתגרים, כמו החלטה סופית על שם הקיבוץ. פרוטוקולים מוקדמים של ועדת השמות של הקבוצה מתייחסים בעקיפין לכך ש"בארות" דומה מדי ל"בארות יצחק", אולם חברים אחרים התנגדו לעניין הדמיון בתקיפות. עם זאת, ייתכן איפוא כי "בארי" נבחר על–מנת להדגיש את ההבדל בין "בארות" ל"בארות יצחק". זהו גם שמו העברי של ברל כצנלסון, שהקיבוץ ביקש להנציח (נפטר ב-1944). הוא גבר בתוך–כך על שמות מתחרים, כגון "ערוצים", "נווה גיל", ו"עדריים".
שנות החמישים - דפוס בארי, משפטי פראג ומבצע קדש
במאי 1950 מגיעה מכונת הדפוס והסדריה הראשונות לקיבוץ, במה שמניח את היסודות לאחד המפעלים המפוארים של הקיבוץ - "דפוס בארי". בראשית 1945 לזר זורע נשלח לקבל הכשרה בדפוס "אמנות" בחיפה (בית הדפוס של אביו), וכעבור חמש שנים, עם התייצבותו של הקיבוץ, מגיעות המכונות הראשונות - שמוצבות בבית משפחת וואחידאת. בדפוס החלו לבצע עבודות הדפסה עבור "תנובה", קופת חולים, הסוכנות היהודית ועוד. ביולי 1956 אושרה לבארי הלוואה מכספי השילומים, לרכישת מכונות הדפסה וחיתוך ולבניית מבנה חדש וביולי 1958 נחנך מבנה חדש לדפוס. המפעל הופך להיות מהמרכזים הכלכליים המשמעותיים של המשק והופך לשם דבר בכלכלה הישראלית, וסיפורו ילווה את הקיבוץ לאורך כל שנותיו.
שני פיצולים מתרחשים במהלך שנות החמישים בבארי, כמו בקיבוצים אחרים: הראשון עם הפילוג בקיבוץ המאוחד במאי 1952, שהביא לעזיבת חברי מפא"י, והשני ביולי-אוגוסט 1954, עת נתגלה "תא מחתרתי" של תומכי סנה בבארי, סביב התסיסה במפ"ם בענייני ברית המועצות, ומספר חברי מפ"ם עוזבים את המשק ועוברים לעין חרוד.
באמצע העשור מופיע לראשונה יומון בארי: דף המידע המתפרסם יום יום בקיבוץ ומספר על אודותיו לחברי וחברות הקיבוץ. הדפסתו של היומון, שהתלווה לאורך השנים לחיי היומיום הקיבוציים, התאפשרה רבות הודות לבית הדפוס שמוסיף ומתפתח. היומון הראשון מספר על בחירתו של איציק לרכז; מבט אל היומונים שהתפרסמו לאורך השנים מגלה תיעוד רגעים משמעותיים ודרמטיים רבים בחיי הקיבוץ.
שנות החמישים עוברות על הקיבוץ, הסמוך לגבול עם רצועת עזה והגבול המצרי, בחשש ביטחוני לקראת מלחמת ההתשה. ב-1 במאי 1956 מגיעים 200 מתנדבים מהעיר לעזרה בחפירת הביצורים והמקלטים לקיבוץ. ב-10 לאוקטובר, מספר ימים לאחר חג הקיבוץ, מספר היומון על המצב הביטחוני המתוח, וקובע: "השואף לשלום - ייכון למלחמה".
במבצע קדש צה"ל כובש את הרצועה וחברי הקיבוץ, לראשונה, מרגישים ביטחון מסוים - עם תקווה להמשך השקט, ואף מטיילים בסיני; אך מצב זה לא נמשך זמן רב ונסיגת צה"ל ב-8 במרץ 1957 מרצועת עזה ומסיני הופכת את בארי, שוב, ליישוב ספר. עם זאת, צמיחת הקיבוץ לא מפסיקה: ננטע פרדס, נפתחת בריכת שחיה, מגיע גנרטור חדש לקיבוץ, ונחנך מכון חליבה שישפר את משק החלב של הקיבוץ. במקביל, קידוחי נפט בסמוך לקיבוץ על יד גבעת שולה, בית הקברות הזמני שהוקם בשוליו, מייצרים תקווה חדשה. בסוף העשור מתגוררים בקיבוץ 160 בני אדם.
שנות השישים - מלחמת ששת הימים
בתחילת שנות השישים רואים חברי הקיבוץ ברכה בעמלם: ארגזי פרי ראשונים של תפוזים ואשכוליות מגיעים מן הפרדס, ושדות הכותנה מניבים את תבואתם גם הם. בשנת 1963 גם יבול הילדים נושא עימו ברכה, ומחזור ראשון של בני ובנות הקיבוץ מתקבלים לחברות.
חג העשרים לקיבוץ מגיע בתוך ימי ההמתנה. את חג ה-20 חוגגים חברי וחברות הקיבוץ בביצוע טקס האסיף באומר, צליל ומחול, בניצוחם של דוד זהבי וחבר הקיבוץ אנדד אלדן. מספר חודשים לאחר מכן, ביום העצמאות התשעה עשר למדינת ישראל, מציינת המדינה כולה 20 שנה למבצע 11 הנקודות. בטקס המשואות בהר הרצל, מדליק שמואליק אבני את משואת בארי, בהשתתפות המקהלה הקיבוצית.
כשלושה שבועות לאחר מכן פורצת מלחמת ששת הימים. גם הקיבוץ מותקף: החברים שלא גויסו שוהים כ-60 שעות רצופות בעמדות ובחפירות. מספר מבנים בישוב נפגעו מפגזים, וחללי חזית הדרום מובאים, לקבורה זמנית, בגבעת שולה בפאתי הקיבוץ.
המלחמה תמה, ומדינת ישראל גדולה פי כמה וכמה מגודלה לפניה. יחד עם ההודיה על הניצחון וההתרשמות מחבלי הארץ החדשים שנכבשו, בעיקר מחצי האי סיני, הדרישה החברתית ברורה: "כשם שעמדנו מלוכדים במלחמה עלינו להמשיך בליכודנו הלאומי, לפחות עד שתסתיים אותה מערכה של שיקום המתחילה היום ועד לניצחוננו במערכה המדינית". את יום העצמאות תשכ"ח חוגג הקיבוץ בסימן "הארץ השלמה מגולן ועד סיני".
לקראת סוף העשור מונחים היסודות לבית העם החדש - בניה שתתמשך לאורך שנים ותחזיק את ציפייתם של חברי וחברות הקיבוץ לחלל ראוי לאירועים קיבוציים ומופעי תרבות.
שנות השבעים
עם פתיחת העשור החדש, שינוי משמעותי מתרחש בקיבוץ: הגשה עצמית. עד אז, חלוקת המנות והאוכל הכללי נעשתה ע"י עובדי חדר–האכילה, באמצעות עגלות, והקפידו על החובה "למלא שולחנות". החברים והחברות חוגגים את המאורע וההתפתחות, בארי ממשיך להיות קיבוץ חי, דינמי ומתפתח.
בחמישה עשר ליוני 1972 מבקרת ראשת הממשלה, גולדה מאיר, בבארי. לאחר ביקור בבית הספר היא נושאת דברים בבית העם - שעודנו בנוי למחצה - ולאחר מכן חברים שואלים אותה שאלות רבות, והיא משיבה.
ביום הכיפורים תשל"ג, 6 באוקטובר 1973, 27 שנים לאחר מבצע י"א הנקודות, מדינת ישראל מותקפת שנית, במלחמה רב-חזיתית. עם פרוץ המלחמה, רבים מחברי בארי נקראים לחזית. הקיבוץ נערך לשעת חירום - בהכנת המקלטים ובעזרה ללוחמים, תוך ניסיון לשימור ותפעול המשק. במהלך הקרבות נפצעו עשרה מחברי הקיבוץ, שני חברים - דרור מנור וגיורא עוז - נפלו בשבי, ושלושה חברים נהרגו בקרבות: אייל עברי, אורי חוטר-ישי ודובי עופר, והובאו למנוחות בבית העלמין בבארי.
על אף האבל הכבד והמשבר שהביאה עימו המלחמה לכל בית ישראל, קיבוץ בארי צומח מתוך הקושי: השבויים חוזרים לאחר ארבעים וחמישה ימים, וחזרתם מלווה בחגיגות. כבישים חדשים נסללים בתוככי הקיבוץ, בית העם נחנך לאחר שמונה שנות בניה בטקס חגיגי, וחג ה-30 לבארי נחגג ברוב עם.
לקראת סוף שנות השבעים התקווה חוזרת לפעם בישראל כולה ובישובי הנגב המערבי בפרט, עם ביקור סאדאת והסכם השלום עם מצרים. תושבי הקיבוץ - כמו חבל הארץ כולו, סבלו לאורך השנים מההתקפות מהגבול המצרי, ולא הפסיקו לעולם לקוות לשלום - והנה הוא הגיע.
שנות השמונים
שנות השמונים רוויות שינויים. אתגרים כלכליים, בעקבות מדיניות הממשלה, פוגשים את הקיבוץ. בשורה של החלטות, מנסה המשק להתמודד עם הקשיים באמצעות צמצום בצריכה והגברת הייצור - זאת במקביל להמשך היומיום השוטף.
העשור מתאפיין בשיפור איכות חיי הפרט של החבר והחברה בקיבוץ: לאורך העשור מחולקות טלוויזיות לחברי הקיבוץ, כמו גם מכשירי טלפון. ב-1981 עוברת החלטה דרמטית על מעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית, ובמהירות פעולה נינוחה משהו ההחלטה מתבצעת - וב-1985 עובר הקיבוץ ללינה משפחתית, בחגיגה שלמה, המלווה בהצגות והפנינג המוני של פיג'מות באיזור בית הספר.
יובל הארבעים לקיבוץ נחגג כשאת גולת הכותרת תופס ביצוע מחודש ל"גבירתי הנאווה", שנקרא בשם הקליט ""ליזה הנקלטת בקיבוץ ולומדת מה זה שיויון ושיתוף". המחזה מבוצע על ידי חברי וחברות הקיבוץ.
חג ה-40 מלווה בפוסטר שנקרא "פרופיל בארי", שצילם את רוב חברי הקיבוץ - 492 באותה עת.
בחדר האכילה שנחנך זה מכבר נפתחת הגלריה החדשה לאמנות - וכפי שנאמר במגילת היסוד שלה, מטרתה הייתה "להוסיף לצריכת הלחם את צריכת הרוח, ליצירת המעשה את יצירת האמנות, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם… להביא אמנות ישראלית עכשווית במיטבה אל הפריפריה שלנו ולחשוף את הציבור לתרבות ולאמנות המתרחשת בארץ". עד 2023, הוצגו בגלריה מעל ל-400 תערוכות.
בשבעה באוקטובר, הגלריה נשרפה עד היסוד, ואחת האוצרות הראשונות שלה - אורית סבירסקי - נרצחה. במאמץ משותף של גורמים רבים, היא נפתחה מחדש בתל אביב, בבית רומנו, עם תערוכת יחיד של האמן מתי אלמליח - ותתארח שם למשך השנים שייקח לשקם את הקיבוץ. בדצמבר 2023 בהודעה משותפת מטעם נשיא ישראל יצחק הרצוג ונשיא גרמניה, הוצהר שממשלת גרמניה תתרום את עלות הקמת משכן האמנות החדש בקיבוץ, כחלק משיקום הנגב המערבי והאמונה בכוחה של תרבות ואמנות להיות מגדלור לרוח האנושית.
עם הכניסה למילניום החדש, המשיך הקיבוץ בתנופת הצמיחה והופך להיות מהגדולים והמובילים בישראל. דפוס בארי הולך וגדל והפך לחברה בעלת שם עולמי המדפיסה עבור רוב החברות הגדולות במשק. מוקמת מחלבת בארי, שמפסטרת חלב ומייצרת מוצרי חלב לכל, כשהיא עוברת לייצר לאורך השנים גבינות איכותיות בעבודת יד. הקיבוץ הלך וגדל מבחינת כמות התושבים - . בשנת השישים וחמש למשק, 2011, יוצא "בארי בפרופיל 2", המציג באופן עדכני, עשרים וחמש שנה אחרי הגרסה הראשונה, את כל חברי הקיבוץ.
בשישה באוקטובר 2023 חגגו חברי הקיבוץ יחד על הדשא את חג העליה ה-77. דבר לא הכין אותם למה שיקרה שעות ספורות לאחר מכן, בבוקר השבעה באוקטובר, עם פלישתם של אלפי מחבלי חמאס לעוטף עזה. במהלך הטבח נרצחו מאה ואחד אזרחים, כולל חמישה חברי כיתת הכוננות, ונחטפו 31 אנשים. בקרב כוחות הביטחון נפלו 26 – מהם 19 חיילים ושבעה שוטרים. חלק מהנופלים נהרגו באירוע בני הערובה שרוכזו בביתה של פסי כהן, שם התרכזו מחבלים רבים. כיתת הכוננות ניסתה להילחם בגבורה אך לא יכלה למאות המחבלים. מבצעים רבים יצאו לדרך בתוך הקיבוץ במהלך הטבח בידי כוחות הביטחון, חלקם נכשלו. תחקיר צה"ל על הטבח בבארי, שהיה הראשון להתפרסם על אירועי השבעה באוקטובר, קבע כי הכוחות הקבועים משני המוצבים הסמוכים, שהיו אמורים להגן על הקיבוץ, לא עשו זאת כי היו עסוקים בהגנה על עצמם מהסתערות מאות מחבלים גם על בסיסיהם, וכי חלק גדול מכוחות התגבור שזרמו בשעות הצהריים המוקדמות השתהו במשך מספר שעות לסירוגין בכניסה לקיבוץ מבלי להיכנס לתוכו - כדי לחכות למפקדיהם או להבין את תמונת המצב, שלא הייתה קיימת עד שעות אחר הצהריים. הקרב נמשך שעות רבות ואף מעבר ליום הטבח עצמו. במהלך הטבח, חולצו מעל למאה תושבים בידי צוות אלחנן, שהובל על ידי האחים אלחנן ומנחם קלמנזון, שחילצו את התושבים בג'יפ הממוגן שלהם.
חברי הקיבוץ שניצלו פונו למלונות בים המלח. הם נקלטו ביישוב זמני בקיבוץ חצרים, עד לשיקום הקיבוץ שחלקים גדולים ממנו חרבו בטבח. רבים מחללי הטבח הובאו לקבורה זמנית בקיבוץ רביבים.
כשבוע לאחר הטבח, תושבי הקיבוץ הפעילו מחדש את מפעל דפוס בארי. כחודש וחצי לאחר הטבח, החלו חקלאי הקיבוץ לזרוע חיטה בכ-3,000 דונם משדות הקיבוץ. רבים מבתי הקיבוץ שנשרפו והושחתו מיועדים להריסה ולשיקום, בתקווה שחברי בארי יוכלו לשוב אליו במהרה, ולקיים את מה שהבטיחו עוד בהקמתו: "כאן יפכו חיים חדשים, חיים אשר המדבר לא הכירם... החיים החדשים מתחילים, והכל עמלים בשמחה".
Yorumlar