סיפורו של קיבוץ יפתח

לא בכל יום מתאפשרת לנו ההזדמנות להיחשף לעדות אישית של לוחם פלמ"ח על אירועים מימי הקמתה של המדינה שרובנו קראנו עליהם בספרי ההיסטוריה או שלא ידענו על קיומם כלל. חבר קיבוץ יפתח גרשון קסטלנובו, לוחם פלמ"ח לשעבר, סיפר לנו בריאיון שקיימנו עימו בחודש מאי 2025 על תולדות יפתח מנקודת מבטו האישית. מפאת קוצר היריעה, בחרנו להציג כאן רק קומץ מסיפוריו שהותירו בו את חותמם. הוא סיפר לנו עליהם בגילוי לב ומבלי לייפות את העבר וחלק עימנו את תובנותיו בראי הזמן שחלף. הינה דבריו כלשונם בליווי תמונות ומסמכי ארכיון של הקיבוץ ודברי הסבר של חבר הקיבוץ עידו גביש, בן הדור השני של המייסדים ומורה דרך.

דור המייסדים של יפתח

"שמי גרשון קסטלנובו, הכינוי שלי בקיבוץ הוא קסטל. אני בן תשעים וחמש, מהגרעין הראשון שייסד את הקיבוץ. נותרנו רק חמישה מדור המייסדים. נולדתי ב-1930 ברומא. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוסתרתי ונדדתי ברחבי איטליה. במרץ 1945, כמה חודשים לאחר שחרורה של רומא, עליתי לפלשתינה בתעודת עולה יחד עם אימי, עם אחי ועם שלוש אחיותיי. אבי שהסתתר במלחמה באפריקה יצא ברכבת מסודן למצרים ומשם הצטרף אלינו כעבור תשעה חודשים. הייתי בן חמש עשרה כשעליתי לארץ. הגעתי ישירות לקיבוץ גבעת ברנר במסגרת עליית הנוער עם שורדי שואה מאיטליה, מצרפת וממדינות נוספות ושם קיבלו אותי קרובי משפחתי, ביניהם משפחתו של אנצו סֶרֶני.

ב-1947, לאחר כשנתיים בגבעת ברנר, החלטנו קבוצה מצומצמת להקים קיבוץ חדש אבל תוכניותינו נדחו כי התגייסנו לפלמ"ח. הצטרפנו ליחידה שבה היה גרעין של צעירים ילידי הארץ, בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד שהתחנכו במקווה ישראל. עברנו איתם את כל מלחמת השחרור בלחימה. השתתפתי בקרבות קשים שבהם נהרגו חבריי לקרב.

באוגוסט 1948, במהלך ההפוגה בקרבות, הודיעו לנו מהתנועה הקיבוצית שיש לנו אפשרות להקים יישוב משלט באחד משני האזורים שנלחמנו בהם במלחמה. בחרנו באזור שנראה לנו הקשה ביותר להקמת יישוב. זה היה בהרי נפתלי, המקום שבו קיבוץ יפתח נמצא כיום.

היינו קבוצה קטנה של עולים לשעבר. הצטרפנו להכשרת קיבוץ גבת שהייתה מורכבת מבוגרי מקווה ישראל ששירתו איתנו בפלמ"ח. הם היו אומנם מלוכדים אך רכים באופיים ולכן התנועה שלחה לנו הכשרה נוספת מקיבוץ אשדות יעקב שאנשיה התחנכו בבית הספר כדורי והיו בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד. התאחדנו איתם לקבוצה אחת ויחד הקמנו את יפתח."

צו תנועה של הפלמ"ח לחיילי הכשרת גבת ליום העלייה על הקרקע, חלקם היו מגויסים עד 1949. יפתח נועד להיות יישוב משלט שמטרתו לאבטח את הדרך מרמות נפתלי למנרה. מלכייה הצופה מעל הייתה עדיין בידיים ערביות

מדוע קראו לקיבוץ יפתח?

"כשעלינו על הקרקע באוגוסט 1948 נקראנו בְּלידא על שם הכפר הלבנוני ששכן מול אדמות יפתח וזאת הייתה הכתובת שלנו למשך זמן מה. במכתב שקיבלתי מסבי מאיטליה הייתה הכתובת בלידא כתובה על המעטפה."

ברכת אברהם הרצפלד מהסתדרות הפועלים החקלאים לרגל העלייה לבלידא. הם יקראו ליישובם יפתח רק כעבור כשנה

במכתבים שקיבל גרשון מסבו באיטליה נרשמה הכתובת בלידא לצד הכתובות יפתח, ראש פינה, איילת השחר, פלסטינה,

  במכתבים שקיבל גרשון מסבו באיטליה, נרשמה הכתובת בלידא לצד הכתובות יפתח, ראש פינה, איילת השחר, פלשתינה, ישראל

"בהמשך קראנו ליישוב יפתח על שם חטיבת יפתח בפלמ"ח שכללה את הגדוד הראשון שהשתייכנו אליו ואת הגדוד השלישי שאליו השתייכה הכשרת אשדות יעקב. השם יפתח היה גם ראשי התיבות של הכינוי בסתר של מפקד חטיבת יפתח, לימים מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, שהיה באותה עת מפקד גזרת תל חי. ראשי התיבות היו: יגאל פייקוביץ' (שם נעוריו לפני שעוברת) תל חי."

היום שבו הגיעו המייסדים לראשונה לאדמות הקיבוץ

"כשעלינו על הקרקע באוגוסט 1948 עוד הייתה מלחמת תש"ח ורק לאחר כחודשיים נערך מבצע חירם שעם סיומו שוחרר הגליל. אני זוכר את היום הראשון לעלייה על הקרקע וגם את ארוחת הבוקר הראשונה. שני האירועים האלה חקוקים בליבי עד היום והם היו עבורי חוויה מכוננת. נסענו באוטו עד נבי יושע שבו הייתה מצודה שבנו הבריטים על הצוק מעל עמק החולה."

עידו גביש הסביר שהמצודה בנבי יושע הייתה אחת מעשרות מצודות שהקימו שלטונות המנדט הבריטי בפלשתינה כלקח מהמרד הערבי הגדול. הן נבנו בהתאם לאסטרטגיית שליטה ייחודית שגיבש סר צ'ארלס טיגארט כדי לבסס את המנדט הבריטי בארץ ולהגן עליו מפני חדירת כנופיות ערביות מצפון, מאזורי השליטה של הצרפתים בסוריה ובלבנון.

גרשון המשיך בתיאור אותו היום: "מהמצודה הלכנו ברגל ובסתר כי ממול היו כפרים לבנוניים שהיו עדיין בשליטת האויב. הגענו לאדמות המיועדות להקמת הקיבוץ עם הזריחה. זה היה יום שישי קיצי וחם מאוד. בגבעה לא היו עצים, פה ושם היו בה עץ אלה או אלון. אכלנו את ארוחת הבוקר הראשונה המשותפת תחת עץ גדול שקראנו לו עץ הקיטבגים. זה היה אירוע מרגש. היינו כמאה איש באותה ארוחה בוקר. למוחרת, החליטו כמה עשרות מתוכנו לעזוב בחזרה לערים הגדולות שמהן באו, לתל אביב ולחיפה, כי הם הבינו שהחיים ביישוב יהיו קשים מנשוא. נותרנו כשמונים איש לאחר שהם עזבו."

פריקת הקיטבגים ליד עץ האלה הגדול ביום העלייה על הקרקע, 18 באוגוסט 1948. עץ הקיטבגים לא קיים עוד ומיקומו מסומן כיום בשלט

ארוחת הבוקר המשותפת הראשונה, 18 באוגוסט 1948

החיים בקיבוץ בשנתו הראשונה

"היו לנו חיים קשים. כבר באותו יום שבו עלינו על הקרקע התחלנו להקים אוהלים למגורים ולבצע חפירות. עסקנו בסיקול האדמה במהלך כל השנתיים הראשונות כי היא הייתה סלעית והיינו צריכים להכין אותה לחקלאות ולבנייה. נחלקנו לשתי קבוצות, קבוצה של חופרים וקבוצה ששברה אבנים לחצץ, בקבוצה זאת היו רוב הבנות. יצאנו גם לעבודות חוץ בתורנויות כדי שיהיו לנו הכנסות למחייתנו."

החפירות ביומיים הראשונים לעלייה על הקרקע נועדו לבניית תעלות קשר ועמדות הגנה מפני מתקפות צפויות על הקיבוץ. בתמונה - אספו אבנים בשדות, גרסו אותן ומכרו את החצץ לסלילת הכביש למנרה

"האויב נהג להפגיז אותנו והנזק העיקרי מההפגזות היו שרפות שפרצו בעקבותיהן. היינו צריכים לדאוג שהשרפות לא יגיעו לאוהלים. זאת הייתה חוויה מיוחדת לכבות את השרפות בשקים ובחבטות. הובלנו את המים ואת האוכל בטנדר קטן טרנטה מראש פינה שנמצאת במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהיישוב. לאחר שהגליל שוחרר במבצע חירם היו היישובים הלבנוניים שמעבר לגבול ריקים מאדם. ניצלנו את ההזדמנות והלכנו לשם. מצאנו פרות וכבשים משוטטים ומכונית טרנטה. לקחנו אותם אלינו וזה העשיר את היישוב שלנו ברכוש. גניבת הפרות הייתה הבסיס להקמת ענף הבקר לבשר בקיבוץ."

עידו גביש הסביר את הרקע לגניבות מהיישובים הנטושים בלבנון: במהלך מבצע חירם לשחרור הגליל שנערך באוקטובר 1948 וארך שלושה ימים בלבד נכבשו גם ארבעה עשר כפרים ברכס רמים בלבנון. ישראל החזירה את הכפרים האלה לצד הלבנוני רק כמה חודשים לאחר מכן בתחילת 1949, לאחר הסכמי שביתת הנשק ובתמורה לחילופי שבויים. היישובים הישראלים ניצלו את ההזדמנות להצטייד בציוד מהכפרים הנטושים באותה תקופת ביניים. תופעה זאת הייתה חלק מרוח התקופה ונפוצה ברבים מיישובי הגבול.

"השמייקה" – הכינוי שנתנו לצריף השירותים. ביום העלייה על הקרקע הקימו אוהלים וחמישה צריפי עץ ששימשו למחסן בגדים וציוד, למטבח, לחדר נשק ולחדר חולים. 

אוהל חדר האוכל שהוקם ביום העלייה על הקרקע היה מורכב משני אוהלים מחוברים זה לזה. בימי גשם הוא דלף.

הפילוג בתנועה הקיבוצית והשלכותיו על קיבוץ יפתח

בספר על תולדות יפתח שהוציא הקיבוץ ב-2016 תיארו את תהליך הפילוג שחל בתנועה הקיבוצית וחלחל ליפתח בכותרת "המשבר החברתי המיותר והקשה ביותר שידע הקיבוץ בכל שנותיו". גרשון סיפר את גרסתו על אירועי הפילוג וחלק עימנו את תחושותיו מאותם ימים: "ב-1951 חל פילוג היסטורי בתנועה הקיבוצית על רקע אידיאולוגי. זאת הייתה טרגדיה כללית. לדאבוני סטאלין עוד חי אז ורוסיה נחשבה לשמש העמים בעיני חלק מהחברה הקיבוצית. אנו ביפתח החלטנו בהתחלה לא להשתתף בפילוג אבל זה לא היה פשוט. הפילוג הגיע אלינו ב-1953 במלוא העוצמה. זה הגיע למצבים של אלימות כואבת בתוך הקיבוץ. היו על יפתח אפילו כתבות בעיתונות בנושא. חברים שלי, עולים חדשים מצרפת, מגרמניה ומליטא, ביניהם שותפים שלי בקרב שהצילו את חיי במלחמה, עזבו את הקיבוץ בכאב רב. במשך שנים הם ניתקו כל קשר איתי ועם מי שנשאר ביפתח. חלקם עזבו לערים הגדולות וחלקם חזרו לקיבוץ גבעת ברנר, המקום הראשון שקלט אותם עם עלייתם לארץ והם ראו בו בית. בתקופת הפילוג החלטתי להישאר ביפתח שהיה לי בית לאחר שנות הנדודים שלי בתקופת השואה שבהן ברחתי מעיר לעיר, מארץ לארץ, מיבשת ליבשת. בימי הפילוג ב-1951 הגיע גרעין אמריקאי לקיבוץ שהיו בו הרבה זוגות משכילים ללא ילדים. הם היו בוגרים מאיתנו בכשנתיים וחצי. הם הופתעו מהפילוג ולא הבינו איך ישראלים שנלחמו יחד רבים ביניהם באלימות. היום אפשר להגיד שנושא המריבות בפילוג היה שטויות. המשבר הזה ששינה את פני הקיבוץ מצער אותי עד היום והוא מלווה אותי למרות שעברו כבר שבעים שנה מאז."

עידו גביש: "מדינת ישראל הצעירה התלבטה בתחילת שנות החמישים האם לפנות למזרח או למערב והתנועה הקיבוצית התלבטה בנושא גם היא. מפלגת מפא"י דגלה בפרו-מערביות מתונה ומפ"ם הזדהתה עם הקומוניזם המובהק. אירועי הפילוג והאלימות שהתרחשו ביפתח היו משיאי המאבק של המתיחות בנושא זה. באותו יום שבו פרצו אירועי האלימות, הגיעו לקיבוץ עשרות חברים מקיבוצי עמק הירדן שהיו שייכים לתנועת האיחוד. הם הגיעו ליפתח במשאיות להובלת בננות במטרה 'ללכת מכות' עם אנשי הקיבוץ המאוחד. כשנפוצה השמועה על הגעתם ליישוב, הגיעה תגבורת נגדית של אנשי הקיבוצים מצפון עמק החולה שהשתייכו לקיבוץ המאוחד. כל צד ניסה באותו יום לכבוש את חדר האוכל. השוטרים שהגיעו – לא ברור אם אכן הגיעו אלף – הפרידו בין הניצים וסילקו מיפתח את התגבורות של שני הצדדים." בספר הקיבוץ סופר שכל קבוצת חברים תפסה מבנים בקיבוץ באותה תקופה וניהלה משק משלה, כולל הוצאת עלונים נפרדים. ניסיונות הפשרה בין הצדדים נכשלו ובמאי 1953 קבעה ועדה מיוחדת של ההסתדרות בעקבות הצבעה שקיימו חברי יפתח שהקיבוץ יצטרף לתנועת האיחוד והחברים המתנגדים יעזבו בעיקר לחיזוק קיבוץ גדות.

אמבולנס הוזעק ליפתח בעקבות קטטות אלימות סביב הפילוג בליווי ניידת משטרה

עידו גביש סיפר שבקיבוץ הפיקו לקחים מאירועים קשים אלה: "מאז הטראומה ההיא ולאורך כל השנים נזהרים ביפתח מפלגנות בכלל ומפוליטיקה בפרט ועושים מאמצים גדולים להגיע להסכמות רחבות. כך היה בדיונים על המעבר ללינה המשפחתית בשנות השבעים וכך היה בדיונים שעסקו בשינוי אורחות החיים הקיבוץ ובהפרטה לקראת שנת אלפיים."

כנס פלמ"ח ביפתח בהשתתפות אנשי הקיבוץ המאוחד בלבד, ימי הפילוג 

כתובת של תומכי הקיבוץ המאוחד על גג הדיר של יפתח, ימי הפילוג

כותרת מרעישה על אירועי הפילוג האלימים ביפתח, עיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) קול העם, 1 ביוני 1953

היחסים עם השכנים מלבנון

גרשון: "כשקם הקיבוץ חי מולנו בלבנון שבט החמדונים. זה היה שבט בדואי שהתפרנס מהברחות לסוריה ולפלשתינה. בני השבט נהגו לרדת לעמק החולה ובדרכם היו עוברים במרחק של כקילומטר מהקיבוץ. הם היו שוהים בחולה יום שלם, קוטפים קני סוף וכשחזרו ללבנון מכרו אותם או השתמשו בהם לבנייה עצמית. בני השבט עשו פעולות לא נחמדות כלפי קיבוץ יפתח. היינו מאוימים מהם והחלטנו להפסיק את התופעה. יום אחד במהלך השנה הראשונה להקמת הקיבוץ עשינו להם מארב. רובם ברחו אבל תפסנו חלק מהם. הבאנו אותם ליפתח למקלט בריטי ושם נתנו להם שיעור בציונות. מטלון שידע ערבית כיבד אותם באוכל והסביר להם שמדינת ישראל כבר קמה ושהם לא יכולים להסתנן עוד מעבר לגבול כמו פעם. אחרי זה שלחנו אותם בחזרה ללבנון עם ציוד. זאת חוויה שמלווה אותי עד היום. אני היחיד שנותרתי מהמבצע הזה שהתרחש מייד לאחר מבצע חירם."

דמותו של משה מטלון שעשה שיעור ציונות לבני שבט חמדון מתנוססת על ברכת שנה טובה של הקיבוץ, כנראה שנת 1950-1949 

"בהתחלה, אחרי השיעור הזה, הם סירבו לוותר על קני הסוף. הם המשיכו להסתנן וגם לגנוב מאיתנו ואנו המשכנו לעשות עליהם מארבים. זכור לי יום אחד שבו הם התגנבו לרפת ביפתח. השומר שהיה מ"מ בפלמ"ח נמנם על חבילת קש, התעורר מהרעש ומייד ירה לעברם. התעוזה שלהם הלכה וגברה. יום אחד הסתנן אחד מהם וגנב לנו את נעלי העבודה שהנחנו מחוץ לחדרים. בשנה הראשונה היינו דלים בציוד וברכוש. לאחר מבצע חירם נסענו בטרקטור ללבנון ועקרנו מהכפרים הנטושים שלהם את כל עמודי הטלפון והבאנו משם גם מכונית טרנטה. זאת חוויה שחורה שמלווה אותי עד היום כי גנבנו מהם."

עידו גביש הסביר שבני שבט חמדון גורשו מהאזור בתום מלחמת העצמאות בגלל מעורבותם בקרבות נבי יושע. מהלך זה היה חלק מהמדיניות שגיבש יגאל אלון לגרש מקומיים ערביים ששיתפו פעולה עם צבאות ערב שפלשו לארץ ישראל ערב הקמת המדינה. בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים התמקמו ארגוני מחבלים פלסטינים בכפרים הלבנונים שלאורך הגבול במקומם של בני חמדון שגורשו והטרידו את יישובי הצפון בפעילות טרור. אחד הפיגועים הראשונים שהוציאו לפועל הפלסטינים התרחש בקיבוץ יפתח בשנת 1964. גרשון סיפר על פיגוע זה: "הם הניחו מטען נפץ מתחת לאחד החדרים בקיבוץ. הבחור בחדר שמע את הפיצוץ, חשב שהדלת נפתחה והמשיך לישון. למוחרת התברר לו שביתו נפגע. למזלו הוא עצמו לא נפצע."

בשנות השבעים גברה פעילות הטרור מגבול לבנון ונבנו לאורכו גדר וכביש עם דרכי טשטוש לגילוי עקבות של מחבלים. בתמונה – חלוקת מזון לכלבי השמירה לאורך גדר הקיבוץ בשנות השבעים

גרשון: "לצד העוינות היו תקופות של שיתופי פעולה ויחסי שכנות טובה עם שכנינו." עידו גביש הסביר: "בשנת 1975 גיבשה ישראל את מדיניות הגדר הטובה שעודדה שיתופי פעולה עם התושבים הנוצרים והשיעים בדרום לבנון שגם הם סבלו מגורמי הטרור הפלסטינים. כדי למגר את הטרור הפלסטיני מהצפון פלשה ישראל ללבנון ב-1978 לראשונה לא כפעולת תגמול אלא כפעולה צבאית בפני עצמה וכוחות צה"ל הגיעו עד נהר הליטני. לאחר מבצע ליטני התאפשר ליישובי הסביבה לקיים קשרי גומלין עם הכפרים השכנים מעבר לגבול במשך כמה שנים. שיפור נוסף ביחסים חל לאחר מבצע שלום הגליל. ב-1985 הוקמה רצועת הביטחון בדרום לבנון ואזרחים לבנונים היו מגיעים לעבודה בישראל וביפתח כל יום. כך היה עד יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000".

התמונות בהמשך הן דוגמאות למימוש היחסים הטובים שהתפתחו באותן שנים משני צידי הגבול:

מפגש בין ילדי בלידא לבין ילדי יפתח ליד גדר הגבול, 1978. מפגש ילדים נוסף התקיים בקייטנה משותפת ב-1999

ישעיהו גביש מיפתח ומוח'תאר הכפר בלידא במפגש ותיקים בלבנון. השניים משקיפים לעבר קיבוץ יפתח, 1982

להקת אִתי מלבנון – להקת נוער ישראלית לבנונית שהקים המוזיקאי עופר גביש מיפתח לילדי הגליל העליון ולילדי הכפרים הלבנוניים בתקופת רצועת הביטחון אחרי מבצע שלום הגליל. במרכז התמונה הזמר והמלחין יוני רועה שעבד עם הלהקה

ימי חרבות ברזל והפינוי מהקיבוץ

סיפר גרשון: "כל תושבי יפתח התפנו מהיישוב בשבעה באוקטובר. באותו יום הייתי ברומא עם הנכדים וכשחזרתי ארצה, הגעתי ישירות לגנוסר. בינתיים חזרו חברי קיבוץ רבים ליפתח אך לא כולם. חלק מבני גילי בחרו להישאר לגור ליד ילדיהם ולא לחזור. עבורי זה אינו הפינוי הראשון שחוויתי. עזבתי את ביתי הראשון ברומא בגיל שמונה ונדדתי במשך עשר שנים עד שהקמתי מחדש את ביתי ביפתח. החזרה ליפתח מהפינוי היא עבורי חוויה קשה. חזרתי לשכונה ריקה כי המשפחות עם הילדים טרם חזרו. אבל אני אופטימי. האופטימיות החזיקה אותי עד היום".

עד כאן הבאנו מדבריו של גרשון. גישתו האופטימית מרגשת על רקע ההיסטוריה האישית שלו ושל קיבוצו. ביקשנו מעידו גביש להציג את תפיסת עולמו לגבי עתידו של קיבוץ יפתח בראי הפינוי בחרבות ברזל וכך אמר: "המאפיינים של קיבוץ יפתח מיומו הראשון הם חדשנות ופתיחות לשינויים. לאורך השנים הייתה הקהילה ביפתח חזקה. זה ה-DNA שלנו. בעקבות מלחמת לבנון השנייה ב-2006 הבנו שאנו עלולים להידרש ולפנות תושבים על רקע הסלמה ביטחונית. נערכנו למהלך הזה ולמצבי חירום פוטנציאליים במשך שבע עשרה השנים האחרונות. עסקנו בנושא, גיבשנו תוכניות ותרגלנו את הפינוי בתוכנו ומול היישובים שהיו צריכים לקלוט אותנו. בד בבד, פיתחנו כאן קהילה מגובשת, הקמנו שכונת הרחבה קהילתית מוצלחת וערב המלחמה נרשמו עשרות משפחות לשכונות ההרחבה ב' וג' המתוכננות. כל זה מקרין חוסן וחוזק.

כשפרצה המלחמה, עברה הקהילה מייד למלון נוף גנוסר בקיבוץ גנוסר באופן סדור ולפי התוכניות. גם בהמשך, כשחלק מהמשפחות עזבו את המלון, הן נשארו בסביבה קרוב למלון. כאשר תושבי הצפון הורשו לחזור לגליל בסוף פברואר 2025 היינו בין היישובים הראשונים שחזרו בהיקף של שמונים וחמישה אחוזים. נכון לסוף יוני 2025 כבר חזרו יותר מתשעים אחוזים. גם אם עשרת האחוזים הנותרים לא ישובו זה יהיה לגיטימי ומובן אבל להערכתי, אם יישמר כאן השקט, תוך שנה שנתיים יגיעו תושבים חדשים ויימשך השגשוג שהיה באזור וביפתח ערב המלחמה. זה המסר שלי. קיבוץ יפתח יגדל ויצמח ועימו יתאוששו וישגשגו כל היישובים ברכס רמים ובגבול הצפון בכלל."

תודה לגרשון קסטלנובו, איש דור הנפילים, מעמודי התווך של יפתח. בשנות השישים היה גרשון ממקימי קבוצת הנוער ביפתח שקלטה וטיפחה צעירים מעוטי יכולת. גרשון כיהן פעמיים בתפקיד מזכיר הקיבוץ וכיהן בתפקיד מנהל מחלקת הקליטה של הקיבוץ הארצי. בתפקידו זה עסק בקליטת גלי העלייה מברית המועצות בשנות השבעים, השמונים והתשעים.

תודה לארכיונאית הקיבוץ נלי בן צבי שהעשירה את המאמר בהסברים ובדיוק הנתונים, בתמונות ובמסמכי ארכיון. החומרים המוצגים בו לקוחים מתוך הספר "קיבוץ יפתח ימים ראשונים – יישוב נולד מאין. תמונות, תעודות ומסמכים" בהוצאת קיבוץ יפתח, 2016.

תודה לחבר יפתח עידו גביש על הליווי והייעוץ, על ההערות מאירות העיניים ועל הסברי הרקע ההיסטוריים ודברי הסיכום. עידו הוא מורה דרך בצפון הארץ, בן ללוחם פלמ"ח ולהורים מייסדי יפתח, פעיל מרכזי בקהילת יפתח ושותף לתהליכי ההיערכות לחירום בקיבוץ. עידו מתנדב בשירות מילואים פעיל מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. 

כתיבה ועריכת לשון: דפנה גרינשפן, hidagn@gmail.com