סיפורו של קיבוץ שניר
- דפנה גרינשפן
- 30 ביולי
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 4 באוג׳
לאורך השנים קידם קיבוץ שניר תהליכים קהילתיים משני אורחות חיים שנחשבו חלוציים וחדשניים בתנועה הקיבוצית. הם בוצעו בשקיפות ולפי העיקרון: "לא משנה כמה שנתווכח, אנחנו נישאר חברים". כך סיפרה לנו יונית קורן, מוותיקות הקיבוץ שהשתתפה בכל צומתי ההחלטות בתולדותיו. נסקור כאן בקצרה אבני דרך בתולדות קהילת שניר שביססה את דרכה על מחויבות ללכידות ולאחדות חברתית.
רקע על הקיבוץ שעבר מהגולן לגליל מבלי לזוז סנטימטר
תחילתו של קיבוץ שניר בהיאחזות נח"ל שצעירים וצעירות מקיבוצי השומר הצעיר בשנת שירות שלישית אזרחו אותו. הגרעין הראשון גביש היה מורכב מבני ומבנות קיבוצים של השומר הצעיר שהתקבצו יחד לפני הגיוס לצבא. אחריו הגיע גרעין שחק העירוני ובהמשך הגיעו גרעינים נוספים של השומר הצעיר מדי שנתיים.
עם הקמתו, ביסס הקיבוץ את כלכלתו על חקלאות. לצורך זה הוא קיבל מהמדינה שטחי מרעה למרגלות הגולן לגידול עדר בקר לבשר, שטחי פלחה בעמק החולה, שטחי אדמה צמודים לקיבוץ לנטיעת מטעים ולהקמת לול תרנגולות.
הקיבוץ הוקם לאחר מלחמת ששת הימים ברמת הבניאס על השטח המפורז בין ישראל לסוריה. בנובמבר 1968 התאזרח הקיבוץ, הפך ליישוב קבע והוכפף למועצה האזורית גולן. לימים, כשבדקו את המפות לעומק, התברר שאבני הגבול עוברות בערוץ הבניאס מזרחית לקיבוץ ומערבית לקו הירוק שנקבע בגבולות החלוקה בשנת 1947. כתוצאה מתובנה זאת הועבר הקיבוץ לאחריות המועצה האזורית הגליל העליון. בשנות התשעים, כשיצחק רבין היה ראש הממשלה, עלה נושא השלום עם סוריה תמורת החזרת רמת הגולן. חברי שניר החליטו בשיחת הקיבוץ שאם יכונן הסכם שלום עם סוריה, שניר לא יהיה מכשול לשלום.
המהפכה החברתית הראשונה: לינה משפחתית בניגוד לאידיאולוגיה הקיבוצית
הקיבוץ יזם מעבר ללינה משפחתית כבר בסוף שנות השבעים, שנים רבות לפני שעסקו בכך שאר הקיבוצים של השומר הצעיר. סיפרה יונית: "דווקא בני הגרעין הראשון של שניר, אלה שגדלו בחינוך המשותף הקיבוצי, הם אלה שבאו ואמרו שהלינה המשותפת לא מתאימה לנו. לאחר דיונים רבים, אימצנו כולנו את גישתם והחלטנו שאנחנו רוצים להביא את הילדים ללינה בבית. זאת הייתה החלטה אידיאולוגית. היינו הראשונים בתנועת השומר הצעיר שהתחלנו לדבר על זה בכלל. ניהלנו דיונים בנושא עם הנהלת התנועה והצפנו את הסוגיה בכל דיון ובכל ועידה בגבעת חביבה. העיתונות הקיבוצית מתחה עלינו ביקורת – איך קיבוץ צעיר כזה מעז להפר את דין התנועה. שלחנו משלחות להנהלה כדי להסביר להם שגידול הילדים עם המשפחות נכון לנו יותר, שזה מתאים לעידן שבו אנו חיים. הסברנו שכבר אין מחסור כלכלי ושאין עוד צורך בהפרדה הזאת של המשפחות."
השיח בנושא עם התנועה הקיבוצית הגיע למבוי סתום ובשניר נערכו לשינוי ללא ברכת התנועה. היה עליהם להכין מראש את בתיהם ללינה המשפחתית ולשם כך הם הקדישו חצי שנה לשינוי מבנה "בתי הרכבות". כל בית בן ארבע דירות חולק לשתי יחידות ללינה משפחתית והיחידה האמצעית ניתנה למשפחות ללא ילדים. לאחר שריהטו את החדרים החדשים עברו כל הילדים בקיבוץ לישון במגורי ההורים בו־זמנית ב-1981. בתי הילדים המשיכו לפעול כרגיל למעט השכבות הערב ולינת הלילה.
הקיבוץ הארצי הגיב בחריפות לביטול הלינה המשותפת. "קראו לנו לבירור בתנועה ואמרו לנו: חברים יקרים, זה לא עובר. אם כך החלטתם אז אתם מוּצאים מהתנועה." בסופו של דבר שניר לא סולק מהקיבוץ הארצי אך הסטטוס שלו שונה למעמד של חבר נלווה והוטלו עליו סנקציות קשות – מנעו ממנו תקציבים והפסיקו לשלוח אליו גרעינים שמטרתם הייתה להגדיל את הקיבוץ דמוגרפית.
בקיבוץ לא נכנעו ללחצים אלה וסירבו לקבל על עצמם תכתיבים חיצוניים לגבי אורחות חייהם. הם היו משוכנעים בצדקת דרכם והאמינו שהמעבר ללינה המשפחתית שהקדישו לו מחשבה רבה ותכנון קפדני הוא הדבר הנכון עבור חוסן הקהילה. "החלטנו שנסתדר עם זה. עברנו ללינה המשפחתית בצורה מסודרת ומאורגנת. לאחר שהתחלנו בלינה המשפחתית, דאגנו שחיי הקהילה כפי שהכרנו לא יינזקו. חילקנו למשל לכל בית אב מכשיר קשר מסוג ווקי-טוקי כדי שההורים יוכלו להמשיך להשתתף בוועדות השונות שנהגו להתכנס בחדר האוכל בשעות הערב. כך הם יכלו לשמוע מרחוק את בכי הילדים אם התעוררו."
בתחילת שנות השמונים, בימי המשבר הכלכלי שפקד את הקיבוצים, ולאחר שבשניר כבר יושם מזה זמן המעבר ללינה המשפחתית, החלו קיבוצים נוספים לעסוק בנושא זה. קיבוץ שניר קיבל לגיטימציה לשינוי רק לאחר שהצטרף לתהליך מרחביה, קיבוצו של מאיר יערי, ממנהיגי השומר הצעיר. בשלב זה הוחזר הקיבוץ המרדן לחיק התנועה ובוטלו הסנקציות הקשות עליו.
המהפכה החברתית השנייה: ההפרטה, ביחד ולחוד
בשנות השמונים היו בשניר כארבעים משפחות בלבד והוא נחשב לקיבוץ קטן. הפרנסה בקיבוץ המשיכה להתבסס בעיקרה על ענף החקלאות. בשנת 1985 רכש הקיבוץ מפעל נייר מקיבוץ עמיר בהתאם להמלצת התנועה. רכישה זאת נעשתה בתקופת האינפלציה הדוהרת, הריבית על ההלוואות שלקחו למימון הרכישה זינקה והמצב הכלכלי הלך והחמיר. בקיבוץ הבינו שהפתרון הטוב ביותר עבורם להתייעלות הוא לעבור הפרטה. יונית: "זה היה רעיון פורץ דרך באותם ימים שכן רוב הקיבוצים בארץ החלו בתהליכי ההפרטה רק בשלב הרבה יותר מאוחר. לא היה לנו ממי ללמוד את הנושא כי כל הקיבוצים של התנועה הקיבוצית עדיין היו שיתופיים למעט עין זיוון שנכנס גם הוא לתהליך הזה. הלכנו ללמוד ממושב בני דרור שהיה מושב שיתופי ועבר את התהליך. כמו במעבר ללינה המשפחתית, גם כאן עשינו תהליך יסודי וארוך בכוחות עצמנו כשלנגד עינינו העקרון שהנחה אותנו תמיד: אנחנו נשארים חברים. היינו אומרים את המשפט הזה בקול רם בתחילת כל דיון שקיימנו בנושא ההפרטה. זה עבד."
לקראת ההפרטה, הם גיבשו שתי הנחות יסוד: לא כולם יוכלו למצוא עבודה בגלל מצב התעסוקה בפריפריה, ולא כולם יוכלו ללמוד לימודים גבוהים. בהתאם לנקודת מוצא זאת הם פיתחו מודל כפול שקיים עד היום: מי שרוצה יחיה בקיבוץ עם תקציב שיתופי. בד בבד, מי שמסוגל ומעוניין יתפרנס בכוחות עצמו. עוד קבעו שמי שמעוניין לרכוש מקצוע יוכל ללמוד על חשבון הקיבוץ. יונית הסבירה שמודל זה היה קריטי: "זה עשה לכולנו שקט כי הבנו שהתהליך יהיה הומני וחברי."
תהליך ההפרטה יצא לדרך בסוף שנות התשעים והוא התבטא בכמה מהלכים מרכזיים: הם חישבו אומדן שכר לכל החברים והחברות שעבדו בסידור עבודה בקיבוץ, כל בית אב נדרש לשלם מס זהה עבור שירותים משותפים (נוי, בריכה, מועדון, ספרייה, הנהלה), סכום הנטו מהמשכורות נכנס לחשבונות הבנק הפרטיים של החברים והחברות. נוסף על כך, הם דאגו למימוש הגיבוי הקהילתי שעליו הצהירו מראש. לשם כך הקצו תקציב מיוחד שמקורותיו היו ההכנסות מהשכרת הדירות בקיבוץ לטובת מי שהחליט להישאר במסלול השיתופי.
הקיבוץ הקים גם קרן ערבות הדדית כדי שזו תוכל לשרת את כל החברים והחברות ולוודא שאף אחד לא ייפול כלכלית בתהליך ההפרטה. מקורות הקרן היו מיסוי שוטף והשלמה שנתית של הקיבוץ. עוד הקים הקיבוץ קרן מילואים שמטרתה להשלים את כספי הפנסייה לחברים ולחברות שהצבירה האישית שלהם לא הגיעה לגובה הפנסייה שהגדיר הקיבוץ.
מחוץ לקיבוץ לא בירכו כלל על תהליך ההפרטה והוא גרר ביקורת חריפה. "כל העיתונות הקיבוצית מתחה עלינו ביקורת. אמרו עלינו: איפה האידיאולוגיה? איפה הסוציאליזם? אבל אנחנו עמדנו על שלנו. ניסינו להסביר שאנחנו מרגישים דווקא עכשיו קיבוץ הרבה יותר קיבוצי, הרבה יותר מתאים לעידן הזה, הרבה יותר שלם עם עצמו."
המהפכה החברתית השלישית: גיוון בסגנון המגורים – מפתח לצמיחה
בסוף שנות התשעים פקד משבר דמוגרפי את הקיבוץ. אומנם, לאחר ביטול הסנקציות עליו חזרה התנועה הקיבוצית לשלוח אליו גרעינים מדי שנתיים אך הקיבוץ לא הצליח לגדול. בתי התינוקות החלו להתרוקן ודור המייסדים הלך והתבגר. "חששנו שנהפוך לבית אבות פה בקצה המדינה אז קיבלנו החלטה פורצת דרך – לעשות שכונת הרחבה קהילתית. זה לא היה מקובל בקיבוצים באותה תקופה, היינו בין הקיבוצים הראשונים שבנו שכונת הרחבה."
מנהל מקרקעי ישראל פעל באותן שנים להרחיב שכונות מגורים קיימות ברחבי הארץ כדי לאכלס את גלי העלייה הרבים מברית המועצות. בקיבוץ הציעו למנהל להשתלב במגמה הזאת לטובת הגדלת אוכלוסיית הקיבוץ. המנהל הסכים ותמורת אדמות שהחזיר הקיבוץ, אישר המנהל להסב למגורים שטח חקלאי שהיה צמוד לקיבוץ בחלקו הצפוני. ההיענות לאכלוסה של שכונת ההרחבה הייתה מהירה והצטרפו אליה משפחות מהקיבוצים השכנים כמו דן, דפנה, הגושרים, כפר סולד, מחניים. רובם ככולם היו בני ובנות קיבוצים שרצו לחיות בעצמאות כלכלית בתוך קהילה קיבוצית. ראשוני המשתכנים נכנסו לביתם החדש בשכונה בשנת 2000. "קיבלנו אותם בזרועות פתוחות וגם הכנו את עצמנו לקראתם. עד אז הייתה לנו רק אגודה חקלאית של חברי הקיבוץ. לקראת המצטרפים החדשים שלא היו אמורים להיקלט במעמד של חברים, הקמנו אגודה קהילתית שגבתה מכולנו מיסי קהילה שווים, מהתושבים הוותיקים והחדשים כאחד. רצינו להימנע ממלחמות יהודים בין סוגי האוכלוסיות וזה עבד. הצטרפה אלינו אוכלוסייה נהדרת, צעירה, בתי הילדים והחצרות התמלאו פתאום. התושבים החדשים רצו להשתתף בוועדות, לעשות תרבות. בשביל זה הם באו. הפכנו לקהילה מאוחדת שעובדת יפה ביחד."
הם המשיכו בחיזוק הלכידות של הקהילה ובתחילת שנות האלפיים קידמו בקיבוץ מגוון תהליכים עם זיקה לפרט, למשל שיוך דירות לחברים ולחברות ורישומם בטאבו ושיוך נכסים כלכליים. המטרה הייתה לחזק עוד יותר את תחושת השייכות לקיבוץ ואת תחושת הביטחון הכלכלי: "עשינו את זה בגובה העיניים. עם בניית הבתים בשכונת ההרחבה ומתוך מחשבה על חזות הקיבוץ, בנינו בתים חדשים לחברים ולחברות, עשינו הגרלה על מגרשים ללא קשר לוותק, לגיל או למעמד ובלי התחשבנויות על גודל המגרש. גם כאן נשארנו חברים." נוסף על כך נתנו זכאות לכל משפחה לקבל עבור אחד מילדיה מגרש מבונה בקיבוץ כדי למנוע עזיבה של דור ההמשך וכדי לאפשר להורים להתבגר לצד אחד מילדיהם.
מלחמות חרבות ברזל ועם כלביא – המבחן לחוסנה של קהילת שניר
מייד לאחר מתקפת השבעה באוקטובר התפנו אנשי שניר עצמאית מהקיבוץ. בהמשך הם עברו כולם יחד למלון רמדה בנוף הגליל ומשם למלון איילה באיילת השחר. לקראת אביב וקיץ 2025 החלו לחזור בהדרגה לקיבוץ. במהלך מלחמת עם כלביא נחשב שניר למקום בטוח יחסית והדבר הניע תושבים רבים להקדים את שובם. ביוני 2025 כבר היו בקיבוץ כשבעים אחוזים מתוכם.
בקיבוץ משתדלים לשמור על קשר עם בני הקהילה שטרם חזרו מתוך הבנה שחוסן הקהילה תלוי בכך: "החינוך הבלתי פורמלי וגני הילדים בשניר מחבקים את הילדים ואת הילדות שמגיעים לבקר בשניר בסופי השבוע. חגגנו בשניר כולנו יחד את חג השבועות כמיטב המסורת בסימן השיבה הביתה. כולם היו לבושים בלבן ושמו זרים על הראש. עשינו טקס של תהלוכה חקלאית, ביכורי התינוקות שנולדו השנה, רקדנו ריקודים כולנו יחד – ילדים, נוער ומבוגרים. הייתה אווירה חגיגית של יחד ותחושת תקומה."
יונית ביקשה לסיים את דבריה במסר להנהגת הקיבוץ ולדור ההמשך: "במבט לאחור, כמעט כל חמש שנים התנענו פרויקט חדש שייצב את הקיבוץ. אומנם אנחנו לא קיבוץ חזק כלכלית, המפעל שבנינו לא היה סיפור הצלחה ומכרנו אותו. הוא עדיין עובד פה בחצר הקיבוץ, משלם שכר דירה והחברים שלנו מנהלים אותו אבל אין לנו מפעל תעשייתי שמכניס לנו הכנסות רציניות. ובכל זאת, השגנו את מה שרצינו. אנחנו ממשיכים לחיות גם כיום על חקלאות, יש רווחה כי כל החברים והחברות מתפרנסים, הקיבוץ מתנהל כלכלית בצורה סבירה, ודאגנו לפנסייה. הצלחנו לבנות כאן קהילה חזקה מאוד ואנחנו עשירים ברוח. הסתכלנו קדימה תמיד ושאלנו את עצמנו: מה מתאים לנו? איך נמשיך יחד? אם יש לי מסר לדור הבא, זה המסר תמשיכו להוביל. תעשו את זה בדרככם אבל תזכרו – הכול מתחיל ונגמר בקהילה."
הריאיון עם יונית היה מעורר השראה. בדבריה סיפרה על כוחה של קהילה לצלוח את האתגרים הניצבים בפניה בזכות תעוזה ויוזמה, עצמאות המחשבה וחזון. נאחל לקהילת שניר חזרה לשגרה ושיקום מוצלח.
תודה לחברת שניר יונית קורן על הריאיון. יונית שימשה לאורך השנים בתפקידי הנהגה והובלה בקיבוץ שניר וכיהנה בתפקיד מנכ"לית המועצה האזורית הגליל העליון. יונית משמשת כיום ארכיונאית שניר והיא העמידה לרשותנו את המסמכים ואת התמונות המוצגים במאמר זה.
כתיבה ועריכת לשון: דפנה גרינשפן, hidagn@gmail.com
