"קיבוץ דפנה יושב על שלושה מפלגי הדן, והדפנאים, בעיקר הצעירים והצעירות שטיילו מעבר לים, אומרים שזהו המקום היפה בעולם." כך סיכמה תמר שאקי, מנהלת ארכיון דפנה, את הריאיון עימה. בחרנו לפתוח את דברינו במילים אלה המביעות אהבה ופטריוטיות מקומית. ברוח זאת נספר כאן על זיכרונות רחוקים שגיבשו את מורשת הקיבוץ ואת אהבת חבריו למקום, רובם מימי דור המייסדים של דפנה.
סיפורו של קיבוץ דפנה התחיל הרחק מהגליל העליון במקום שנקרא גבעת מיכאל במושבה נס ציונה. במקום זה התקבצו ראשוני הקיבוץ בראשית 1932 והקימו את "פלוגת הקיבוץ המאוחד בגבעת מיכאל". פלוגה היה הכינוי שניתן באותם ימים לגרעינים עירוניים של תנועת הקיבוץ המאוחד, אחת משלוש התנועות העיקריות שהקימו את הקיבוצים בארץ. החיים בפלוגה נועדו להכשיר את העולים והעולות החדשים לחיי שיתוף ולעבודת כפיים.
חיי היום יום בגבעת מיכאל היו קשים. אנשי הפלוגה גרו יחד בצפיפות בצריף מגורים שכלל גם חדר אוכל ומטבח וחלקו במשותף את שכרם המועט. רובם לא ידעו עברית ולא היו מיומנים בעבודת כפיים ובחקלאות. הם עלו לארץ מתוך אידיאל ולהפתעתם נתקלו ביחס מזלזל של האיכרים המקומיים. המעטים מקרבם שהצליחו להתקבל לעבודה אצל האיכרים חשו בנחיתות מעמדם כאילו היו אריסים. איש הפלוגה פולקה קבלרצ'יק, לימים קציר, אביו של דודיק קציר שהתראיין למאמר זה, סיפר כיצד אחד האיכרים ביטא את סלידתו מהם באמירה ש"אליו לפרדס לא נכנסים פועל עברי ולא זבל כימי..."
חברות הפלוגה המעטות עסקו בכביסה ובבישול לחברים בעת שהם כיתתו את רגליהם בחיפוש עבודה. העבודות שהצליחו להשיג ביישובי הסביבה היו מפרכות ומזדמנות. אברהם בנאי ושלמה גורביץ' למשל הלכו מרחק של כחמישה קילומטרים לבאר יעקב כדי לחפור בטורייה בורות עמוקים לצורך נטיעות. בהיעדר דמי כיס הם נהגו ללכת ברגל בחולות בכל מזג אוויר לעבודה או לבילוי, לעיתים עד תל אביב. בשל מחסור חמור בתקציב להוצאות הקיום הבסיסיות הם הצטיידו לעיתים בחתיכת בצל ובחצי כיכר לחם בלבד לעבודת יומם. באחד הערבים, כשהרעב הציק להם במיוחד, הם רתמו את הפרדות ונסעו עד גבעת ברנר כדי לאכול לחם וריבה.
קשיים כאלה גרמו לעזיבות רבות מהפלוגה. עד סוף 1934 פחת מספרם מ-50 ל-27 והפלוגה עמדה על סף פירוק. ב-18 באוקטובר 1934 נערכה אספת חברים כדי לדון בגורלה של הפלוגה.
מנהיג התנועה יצחק טבנקין שלח לאספה שלושה מחברי מזכירות הקיבוץ המאוחד, ללמדנו עד כמה חשש לחוסנה ולקיומה של הפלוגה. אחרון הדוברים באספה היה החבר אייזיק לוין שהפציר לא לפרק את הפלוגה, וכך אמר: "... אני לא מאשים את הפלוגה על עזיבת חברים... אני חוזר על דעתי הקודמת לקיים את הפלוגה בגרעין הרוצה להמשיך ולהוסיף חברים מהעלייה..." עמדתו של אייזיק התקבלה ובסיכום האספה נאמר: "לקיים את הפלוגה ולהוסיף במשך החצי השנה הקרובה עד 100 חבר."
שנת 1935 הייתה שנת מפנה בתולדות הפלוגה. מזכירות הקיבוץ המאוחד עמדה בהבטחתה לחזקה ולהגדיל את מספר חבריה ותוך שנה תגברה את הפלוגה במאה חברים וחברות, יוצאי הכשרות "החלוץ" מפולין ומליטא. לראשונה נוצר איזון בין מספר הגברים והנשים בפלוגה, מהפך דמוגרפי של ממש שסימן את מה שיקרה תוך שנים ספורות – הולדת הילדות והילדים, ראשונות וראשוני דור ההמשך של דפנה. הראשון מהם היה דודיק קציר שיחגוג השנה תשעים שנה!
גידול נוסף של הפלוגה חל ב-1937 עם הצטרפותם של עולים ועולות חדשים מגרמניה, בוגרי מחנות ההכשרה בשבדיה ובדנמרק. חלקם כבר היו נשואים ומיומנים בעבודה חקלאית ובחיי שיתוף. בד בבד השתפר המצב הכלכלי ורבים מחברי הפלוגה יצאו לעבודות חוץ מתגמלות יותר בסדום, בתל אביב ובפרדסי המושבים בסביבה. בגבעה הקימו חברי הפלוגה משק עזר שכלל רפת, לול, מכוורת וגן ירק.
ב-1939 הסתיימו פעולות רכש האדמות בצפון עמק החולה בהובלת איש קק"ל יוסף נחמני והנהגת הקיבוץ המאוחד בחרה ליישב את הפלוגה באזור. החלטה זאת שכה חיכו לה התקבלה ברגשות מעורבים בפלוגה לאור אי־הודאות והקשיים הצפויים בחבל ארץ זה. המזכיר יעקב זילברשייד התייחס לכך באספה לאישור העלייה להתיישבות. מעניין לראות שבפרוטוקול שבו תועדו דבריו נכתב שם היישוב בצורתו הארמית, עם סיומת האות אלף – דפנא. וכך אמר: "... בליל חמישי החליט המרכז החקלאי בישיבתו לעלות לדפנא... הדיון בענייני התיישבות אינו יכול להצטמצם מתוך ראיית המסגרת המצומצמת שלנו. הדיון צריך להיות מתוך ראיית צורכי היישוב, הציונות והעם... לנו ידוע שהנקודה הזאת נמצאת בחלקה הצפוני קיצוני של הארץ. מקום לא קל מבחינת הביטחון. הקדחת שוררת שם. אולם אנו צריכים לקבל את המקום כמות שהוא. זוהי הארץ ואותה עלינו לקבל. נתבעים אנו לעלות ועלינו להיענות..." (שורשים, מספר 119, ה' באד"ר תצ"ט, 24 בפברואר 1939)
על אף הלבטים והחששות, קיבלה הפלוגה את דין התנועה ובשבוע השלישי של מרץ 1939 יצאה לגליל העליון קבוצת חלוץ שמנתה שמונה עשר חברים ושלוש חברות. הם מיקמו את מגוריהם הזמניים בחצר תל חי וחלקו אותם עם חלוצי קיבוץ דן שאף הם התכוננו לעלייתם על הקרקע בשכנות למקום שיועד לקבוצה הדפנאית. חבר הפלוגה זליג טנקל תיאר את ימי ההתארגנות במכתב ששלח ב-28 במרץ 1939 מתל חי לחברים שנותרו בנס ציונה: "... מקום מגורינו הוא בעליית הרפת בתל חי. עלייה ארוכה ומרווחת. שני הקיבוצים התחלקו: אנחנו לימין והם לשמאל... החברים שבעי רצון ונהנים כהוגן... הייתה חרדה ופחד מפני הקדחת (החיילים שהיו פה כולם חלו) אבל כעת תשמורנה הכילות עלינו. כמה ערבים ישבנו בחושך אבל כעת יש לנו כבר חשמל..." (שורשים, 7 באפריל 1939, י"ח תרצ"ט, מספר 122)
החברות בפלוגת החלוץ סייעו לקבוצה בעבודות המטבח, המכבסה והניקיון. אחת מהן הייתה נחמה סמבורסקי מירון ולימים היא סיפרה: "... בנוסף לשקי הבגדים לחברים, קניתי עוד שלושה שקים מלאים כילות ויצאתי לבדי באוטובוס לטבריה. זה עורר תשומת לב רבה, בחורה שיורדת מהאוטובוס עם אחד עשר שקים ומחכה על הכביש לטרמפ... לתל חי הגעתי באוטו משא של כפר גלעדי. את המחסן מיקמנו בחדר העלייה של תל חי. קראנו לו "החדר של טרומפלדור". את סדר הפסח עשינו בכפר גלעדי. הרגשנו שם כמו זרים. בלילה, בשביל חזרה לתל חי, דיברנו בינינו על חסרונם של החברים והמשפחות שלנו שנשארו בנס ציונה..."
העלייה הרשמית על הקרקע התקיימה ב-3 במאי 1939 ונערכה במתכונת של חומה ומגדל. כבר בערבו של אותו יום יכלו החברים מדפנה לאותת לכפר גלעדי המרוחק מהמגדל שהקימו.
בניגוד למה שמלמדים בשיעורי ההיסטוריה, הקמת החומה והמגדל נעשתה לאור היום, בחסות המשטרה הבריטית שפיקחה על האירוע מקרוב ובהשתתפות אורחים רבים מכל הארץ ומכפרי הערבים מהסביבה.
הקיבוץ נקרא דפנה מיומו הראשון על שם הכפר הערבי שממנו נקנו האדמות ושנשא את שם היישוב הקדום דפני שהיה ממוקם בחבל ארץ זה. דפנה היה היישוב הראשון מתוך ארבעה יישובים בצפון עמק החולה שמנחם אוסישקין, יו"ר קק"ל דאז, פעל להקמתם. יישובים אלה כונו "מצודות אוסישקין" והם מוספרו באותיות א"ב לפי סדר הקמתם. בקיץ 1939 הגיע לבקר בדפנה דוד בן גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דאז, התלוו אליו רעייתו פולה ואיש הסוכנות היהודית דב יוסף ורעייתו. במיתולוגיה של הקיבוץ מספרים שבתום הביקור נפרד בן גוריון מחברי הקיבוץ בבדיחות הדעת במילים: "שלום לכם חברי מצודאס מנחם אוסישקין אלף".
הנשים והילדים עזבו את גבעת מיכאל לקיבוץ רק בסוף 1940. אז כבר היו עשרים וחמישה ילדים ותינוקות. קבוצת הילדים הבוגרת מנתה שבעה בנים, בתוכם דודיק קציר, ובת אחת בלבד, תלמה כנעני לבית לוין. בן כיתתם משהלה רווה סיפר שתלמה השובבה הייתה מנצחת את הבנים בריצה ובתעלולים.
כשהגיעו לגיל כיתה א' בנובמבר 1942 הוקם בית ספר עבור הקבוצה הבוגרת בצריף בפאתי הקיבוץ שבו הייתה כיתה אחת בלבד, הכיתה שלהם, שבה למדו יחד. תלמה תיארה את בית הספר מקום קסום, כאילו לקוח מהאגדות. היה זה צריף בודד שהוקם על גדות נחל הדן. כדי להגיע אליו היה עליהם לחצות שדה תירס. ההליכה בסבך בין שורות גבעולי התירס הגבוהים הייתה מפחידה ותלמה זוכרת איך נהגה לאחוז בידו של אחד מחבריה כדי לסייע לו לחצות את השדה. בהפסקות שיחקו במגרש משחקים קטן ומכוסה חצץ סמוך לכיתה. בימי הקיץ החמים השתכשכו במי הדן.
כמו שאר היישובים בגליל העליון סבל קיבוץ דפנה לאורך השנים מעוינות וממעשי איבה מצד התושבים הערבים שחיו מעבר לגבול. על רקע זה, מעניין לדעת שבעשור הראשון לקיומו נהנה הקיבוץ מקשרים ידידותיים עם הכפרים הערבים השכנים לו.
דודיק ותלמה סיפרו על אירוע בלתי נשכח שקשור לשכניהם הערבים: כשהיו בני תשע, החליטו ילדי הכיתה לבקר יום אחד אחר הצוהריים את ידידם אבראהים שגר בארמון האמיר אל־פאעור שבכפר השכן אל־חצאץ, כיום במקום שבו נמצא מלון הגושרים. עם הגיעם לכפר הם הוזמנו לביתו של שיח' הכפר ושם הגישו להם "קהווה סאדה" – קפה מר שאותו שתו בכוסות קטנות. בינתיים החלו הוריהם לדאוג שכן אף אחד מהם לא הגיע לביקור היומי בחדרי ההורים. אייזיק לוין, אביה של תלמה, יצא לחפשם מחוץ לקיבוץ כשהוא רכוב על סוסו. רק לאחר שעות של חיפושים הוא פגש אותם כשהיו בדרכם הביתה. דודיק ותלמה לא זוכרים אם הענישו אותם על יציאתם מחוץ לקיבוץ ללא רשות אך ניכר שאירועי אותו יום וההרפתקה שארגנו לעצמם נצרבו בתודעתם כזיכרון מתוק של עולם שהיה ונעלם.
תמר סיפרה על החשיבות העצומה שייחסו המייסדים לתרבות הגוף והספורט. כבר בשנת 1946, שבע שנים לאחר העלייה על הקרקע, הם הניחו אבן פינה לבניית בריכה ואולם לתרבות ולספורט. מיזם זה נקרא אז "מפעל הזיכרון לתרבות הגוף" לזכרם של שלושה מחברי הקיבוץ שנפלו. בריכת השחייה הייתה הראשונה בגליל העליון לרווחת הדפנאים ויישובי האזור. היא נחנכה באחד במאי 1947 בהשתתפות אלפים מהאזור ומהארץ שבאו לצפות בתחרויות שחייה וכדור עף של נבחרות מיישובי הסביבה.
לצד תחרויות הספורט היה מופע של מאתיים מתעמלים מגיל עשר עד ארבעים בהדרכתה של נחמה רוזנטל מכפר גלעדי, "עושי פירמידות" שהלהיבו את הקהל וריקודי עם.
לאורך השנים שימש האולם מקום כינוס לחגיגות משותפות בימי חג ומועד, להקרנות סרטי קולנוע, לשיעורי ספורט ולמשחקי כדור סל. בתחילת שנות השישים שופץ האולם והותאם לאולם הצגות, לקונצרטים ולמופעים. הוא שימש את תושבי דפנה והאזור עוד שנים רבות.
אולם ספורט נוסף הוקם בקיבוץ ב-1960 וניתן לו השם "בית עם לספורט ולמסיבות". האדריכל שמואל מיסטצ'קין תכנן את האולם בצורה ייחודית של אוהל ענק. בנייתו מומנה מכספי השילומים שקיבלו חברי הקיבוץ יוצאי גרמניה. האולם נחנך במשחק כדור סל ידידותי בין הפועל משמר העמק והפועל חיפה שהיו שתיים מקבוצות העל של הכדור סל הישראלי באותן שנים. אולם ספורט נוסף המשמש את בית הספר "הר וגיא" השוכן בקיבוץ נפגע מירי חזבאללה במהלך מלחמת חרבות ברזל.
ככל יישובי הגליל העליון גם חברי דפנה פונו במהלך מלחמת חרבות ברזל מהקיבוץ. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נעזב הקיבוץ כמעט על כל יושביו – מעל אלף תושבים, משפחות שלמות, יחידים, צעירים וזקנים. חברי כיתת הכוננות נשארו להגן על היישוב ועובדי החקלאות והרפת המשיכו להגיע יום יום לדפנה לעבודתם. דודיק קציר סיפר שזה לא היה הפינוי הראשון. ב-1942, כשדודיק וחבריו לכיתה היו בני שבע, הם פונו יחד עם כל ילדי דפנה והמטפלות לקיבוץ גבעת חיים בגלל החשש מפני פלישת הצבא הגרמני לארץ מצפון. כשש שנים לאחר מכן, במלחמת השחרור, פונו שוב כל 209 ילדי הקיבוץ, התינוקות והפעוטות, הפעם לרחוב הגפן בחיפה. התלוו אליהם 75 מבוגרים: אימהות לתינוקות, מטפלות, מחנכים ומחנכות. תמר סיפרה ששתי אחיותיה הגדולות ואחיה הפעוט שהיה רק בן שלוש היו גם הם בין הילדים המפונים. הוריה נשארו בדפנה יחד עם שאר החברים והחברות כדי להמשיך ולקיים את המשק ולעסוק בעבודות ביטחון ובכלל זה בשמירה ובבניית ביצורים. אחרוני המפונים שבו לקיבוץ רק לאחר כחצי שנה.
תם ולא נשלם. סיפרנו כאן על פרקים שונים מתולדותיו של קיבוץ דפנה. יותר מתשעים שנה של היסטוריה מקומית שהם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היישובית שלנו כאן במדינת ישראל. יד יערי ויד טבנקין מאחלים לחברי ולחברות קיבוץ דפנה שישובו במהרה לקיבוצם עם תום מלחמת חרבות ברזל, ושיזכו להכות שורשים מחדש ביישובם הוותיק והאהוב.
יד יערי ויד טבנקין מודים למרואיינות ולמרואיינים שהקדישו מזמנם לספר לנו על דפנה: לחבר הקיבוץ דודיק קציר, הבן הבכור של דפנה, לבת כיתתו תלמה כנעני, הילדה הרביעית של הקיבוץ, כיום חברת קיבוץ גבת, ולחברת הקיבוץ ומנהלת הארכיון תמר שאקי. הוריהם של השלושה היו מדור המייסדים של הקיבוץ.
תודה מיוחדת לארכיון דפנה ולתמר שאקי על הערות העריכה והבקרה לצורך דיוק הנתונים ההיסטוריים במאמר ועל החומרים הארכיוניים שאיתרה ומסרה ליד יערי לצורך שילובם בו.
כתיבה ועריכת לשון: דפנה גרינשפן, hidagn@gmail.com