top of page

סיפורו של קיבוץ מנרה

עודכן: 6 במאי


"שלושה דברים מגדירים את מנרה, הטופוגרפיה, האקלים והביטחון, אבל כשבחרו למקם את הקיבוץ בפסגת הרכס של הרי נפתלי, ממש בצ'ופצ'יק של ההר, לא הבינו מה זה אומר לחיות בגובה 880 מטרים מעל פני הים..." כך פתח את הריאיון דן אילן המוכר בכינוי דנל'ה, מוותיקי הקיבוץ. במאמר זה נספר על אנקדוטות מתולדות הקיבוץ הממחישות את שלושת האתגרים שעליהם דיבר דן.

 



נוף צחיח ומושלג במנרה, 1943[1]
נוף צחיח ומושלג במנרה, 1943[1]

 

מגילת היסוד של מנרה שהוקראה בטקס הנחת אבן הפינה לבית האבן הראשון ב-1944 התייחסה במפורש למזג האוויר הקיצוני בפסגת ההר שבו שוכן הקיבוץ, ללמדנו עד כמה הדבר אִתְגר את דור המייסדים: "ביום כ"ט תשרי, ה' תש"ד, בשנה הראשונה לשבתנו במקום הזה, ירינו את אבן הפינה לביתנו הראשון במנרה. מלחמה איומה משתוללת בעולם זה ארבע שנים. עמנו, המון בית ישראל, הולך ונשמד, הולך וכלה בארצות שנכבשו בידי הצורר. בימים אלה הנחנו יסוד לביתנו על ראש ההר הזה, אשר אליו עלינו ליישבו, להפרותו, לגאלו משוממותו. פתוח לרוחות השמיים יקום ביתנו; סופה תסעירנו, אך לא תטלטלהו, כי חזק ייכון. על הרים ועמקים ישקיף ביתנו, אֱלֵי ים יצפה, לקבל פני גאולים, כי בשבילם נבנה, כי להם הוא. עֲלֵי גבולות ניצב ביתנו להרחיב, להגדיל את המעט אשר רכשנו בארץ הזאת."[2]

טקס הנחת אבן הפינה לבית הקבע הראשון, 1944[3]
טקס הנחת אבן הפינה לבית הקבע הראשון, 1944[3]

תנאי האקלים והטופוגרפיה הקשים השפיעו על אורח החיים בקיבוץ ועל הרגלי התושבים. חוקר תולדות מנרה בנקו אדר תיאר זאת כך: "לצד מציאות מתמשכת של חיים על גבול בעייתי, חיים חברי מנרה בתוך טבע עוין. בבתים אין מרפסות כי אין בהן צורך. כאן לא יושבים על המרפסת ואין כמעט חיי דשא בשעות אחר הצוהריים כמו בקיבוצים אחרים. אפילו בקיץ נושבת על הפסגה בשעות אחר הצוהריים רוח חזקה, קרה. לא נעים בחוץ. בחורף, כך מספרים החברים, מוטב למלא את הכיסים באבנים, אחרת עשויה הרוח החזקה להעיף אותך לכל אשר תאבה. ליד חדר האוכל אינך רואה טורי טורים של אופניים, כשם שקשה לראות ילדים משחקים בכדור. ההר מכתיב את אורח החיים ואת אופן הבילוי. לאחר העבודה ספונים חברי מנרה בחדריהם, הם הולכים ממקום למקום לפי הצורך, אך אינם מבלים בחוץ..."[4] 

 

זרם מים קפואים לאחר שצינור מים במטע הקיבוץ התפוצץ מהקור, חורף 1961[5]
זרם מים קפואים לאחר שצינור מים במטע הקיבוץ התפוצץ מהקור, חורף 1961[5]

בפסגת ההר שבו קם הקיבוץ לא היו מקורות מים והמייסדים היו צריכים להוביל מים בחמור ובעגלה ובהמשך בכלי רכב. כמות המים הייתה זמינה ל-15 מתיישבים בלבד ולכן נאלצו להתפצל ושאר בני הגרעין נשארו בכפר גלעדי ובתל חי. כדי לשמר את תחושת הקהילה קיימו יום שהייה משותף פעם בשלושה שבועות.[6] 

מערה במנרה ששיפצו המייסדים לאגירת מי גשמים, 1943[7]
מערה במנרה ששיפצו המייסדים לאגירת מי גשמים, 1943[7]
הכנת בור מים במנרה לקראת החורף, 1943[8] 
הכנת בור מים במנרה לקראת החורף, 1943[8] 

בתחילת 1944, במלאת שנה לעלייתם על הקרקע, סיימו לסייד ולטייח את כל בורות המים ביישוב והתקינו מרזבים להובלת מי גשמים לבורות. הם קבעו תורנויות מיוחדות לימי גשם שבהן העבירו צינור מחבית לחבית לאגירת מי הגשם. בקיץ כשיבשו הבורות הובילו מים מהכפר הלבנוני הסמוך שלוש פעמים ביום. תוך חמש שנים התקינו משאבות מים נוספות וחפרו מאגרים גדולים למי גשם.[9] 


בניית בורות מים במנרה לאגירת מי גשמים, 1943[10]
בניית בורות מים במנרה לאגירת מי גשמים, 1943[10]
ירדו למקלחת בכפר גלעדי פעם בשבוע בלבד, בחזרה התלכלכו מהצעידה בדרך העפר... 1943[11]
ירדו למקלחת בכפר גלעדי פעם בשבוע בלבד, בחזרה התלכלכו מהצעידה בדרך העפר... 1943[11]

 

עד כאן סיפרנו על אתגרי האקלים והטופוגרפיה. כאמור, גם אתגר הביטחון היה ועודנו מרכיב מרכזי בהתמודדות של מנרה מאז הקמת הקיבוץ. דן אילן הסביר מה המשמעות של חיים ביישוב גדר: "... כמו שאנו רואים את דרום לבנון, כך הם בדרום לבנון רואים אותנו. בגלל הקִרבה לגדר, קיבוץ מנרה היה סמל ומטרה נחשקת צבאית וביטחונית בגליל לארגוני הטרור לאורך כל שנות קיומו – בימי הפדאיון, פתח, והיום בעידן של חזבאללה. סבלנו מכך תמיד. כל הבתים שלנו נבנו מבטון מזוין אבל מיגון זה חדל להיות אפקטיבי לפני כעשור. למדנו להתנהל מתחת לקרקע. המקלטים שלנו אובזרו באמצעי תקשורת, במיטות, בטלוויזיות ובכל מה שמאפשר שגרה בחירום. היו תקופות שילדי מנרה ישנו במשך חצי שנה במקלטים."

 

מבין שלל נסיונות הפיגועים שחווה הקיבוץ לאורך השנים בחר דן לספר לנו על אירוע ספציפי שבו חדרה חוליה של מחבלי פתח לקיבוץ בספטמבר 1965. פרשה זאת נחשבת עד היום לסיפור מורשת בקיבוץ: "באחד מימי חמישי בערב ניקתה חברת הקיבוץ ענת את דירת המשפחה לקראת שבת. כשסיימה שפכה כהרגלה החוצה את דלי המים מחלון הדירה בקומה השנייה. זמן קצר לאחר מכן התפוצץ צינור מים בכרם הקיבוץ מחומר נפץ. בסיור שערכו גששים למוחרת הם גילו את עקבותיהם של שני מחבלים שהובילו לבניין של ענת. מתחת לחלון דירתה נמצאו כלי עבודה, פליירים ואצבעות דינמיט. המחבלים ככל הנראה הסיקו מריקון הדלי עליהם שהם נחשפו והם נמלטו מבלי להשלים את משימתם להרכיב את חומר הנפץ ולהפעילו. בדרכם חזרה אל מעבר לגבול פוצצו את צינור המים..."  

הבית שמתחתיו הניחו מחבלים חומר נפץ, דלי מים ששפכה חברת קיבוץ מהקומה השנייה הבריח את החוליה, 1965[12]
הבית שמתחתיו הניחו מחבלים חומר נפץ, דלי מים ששפכה חברת קיבוץ מהקומה השנייה הבריח את החוליה, 1965[12]
הצינור בכרם מנרה שפוצצו מחבלי פתח, 1965[13]
הצינור בכרם מנרה שפוצצו מחבלי פתח, 1965[13]

אז למה בעצם הקימו את מנרה בפסגת הרי נפתלי המרוחקת, מקום כה קשה לקיום? ההגנה גיבשה ב-1943 תוכנית אסטרטגית להקים "יישובי חדירה". היו אלה יישובים יהודיים בעמדות מפתח טופוגרפיות בצפון הארץ שנועדו להגן על חבל ארץ זה ולקבוע הלכה למעשה את גבולות המדינה שבדרך. השיקול המרכזי להקמתם של יישובים אלה היה לצורכי ביטחון ולכן לא התחשבו כלל בסיכוייהם הכלכליים להתקיים או בטיב האדמה שעליה התיישבו. בהגנה העדיפו שבמנרה יקום קיבוץ ולא מושב מתוך הבנה שאורח החיים הקיבוצי ששם דגש מיוחד על חוסן קהילתי יקל על המתיישבים באתגרי היום יום.[14]


נטיעות באדמת הבור הסלעית במנרה, 1943[15] 
נטיעות באדמת הבור הסלעית במנרה, 1943[15] 

לפי תפיסת הביטחון המקורית של ההגנה, הקיבוץ היה אמור לקום במבנה של טירה – מבצר המוקף בחומה להגנה אך המייסדים החליטו להימנע מבניית יישוב מבוצר מחשש שהדבר ינציח את מנרה כיישוב זמני. המחיר ששילמו על החלטה זאת היה חיים במקום מבודד, ללא דרכי גישה וללא הגנה מספקת. לימים, כשנאלצו לפנות את הילדים תוך סיכון רב, הבינו את השלכותיה של החלטה זאת שאותה ביטא אחד החברים: "גם החזק ביותר מבין החברים לא תיאר לעצמו כי הורדת הילדים תהיה מלווה בזעזוע כל כך עמוק.[16] 

 

להלן נספר בפירוט על פרשת פינוי הילדים במלחמת השחרור. הסיפור ממחיש את גודל הסיכון שלקחו על עצמם המוסדות והמתיישבים לחיות במנרה. מעבר לכך, מדובר בסיפור מרתק כאילו נלקח מסרט הוליוודי. למעשה אכן כך היה. הסופר האמריקאי ליאון יוריס תיאר בפירוט סצנה דומה של פינוי ילדים במלחמת השחרור מהקיבוץ הדמיוני גן דפנה בספרו אקסודוס שיצא לאור ב-1958 ועובד ב-1960 לסרט קולנוע מצליח בכיכובו של השחקן פול ניומן. לימים סיפר שכתב את הסצנה בהשראת ביקורו במנרה ב-1956.[17] זהו סיפור המעשה:

 

לקראת אישור תוכנית החלוקה של ארץ ישראל באו"ם באוקטובר 1947 נערכו ביישוב היהודי למלחמה. הפלמ"ח הגדיר את התנאים לפינוי היישובים בגליל העליון ובכלל זה פינוי של כ-2,500 ילדים לפנים הארץ: "אין לפנות אף נקודה ויישוב עברי ומחזיקים בהם עד האיש האחרון. פינוי הנקודות מבלתי לוחמים (ילדים, נשים וזקנים וכיו"ב) ייעשה לאחר האישור של המוסדות המוסמכים... תיעשנה כל ההכנות המוקדמות לביצוע מהיר של פינוי זה." כשההגנה הציעה בפברואר 1948 לפנות את ילדי מנרה הנצורה, השאירו את שיקול הדעת לקיבוץ. באסיפת הקיבוץ במרץ 1948 התלבטו בנושא: "... החזקת המפונים מחוץ לבית עולה ממון רב – הפגיעה במורל גדולה!... עם הילדים אנו קיבוץ לכל דבר, בלי הילדים אנחנו עוד משלט ואת אלה תפקיד הצבא להחזיק..." רחל רבין סיכמה את האספה: "נפנה את ילדי מנרה רק בהינתן פקודה של המוסדות המוסמכים." ההנחיה על פינוי הילדים התקבלה ביום רביעי, ה-5 במאי 1948, בעקבות מידע מודיעיני שהקיבוץ יותקף. ביום חמישי ה-6 במאי 1948 כבר התארגן כוח מיוחד לפינוי הילדים לכפר גלעדי.[18] 


חיפוש אחר נפגעים בשטח משיירות שהובילו אוכל וציוד למנרה הנצורה, 1948[19]
חיפוש אחר נפגעים בשטח משיירות שהובילו אוכל וציוד למנרה הנצורה, 1948[19]

הדרך היחידה לרדת מהקיבוץ הנצור לכפר גלעדי עברה בשביל הרים מפותל שבו שלט האויב. אנשי מנרה אספו ארגזים של "תנובה" והתקינו בהם רצועות מיוחדות לנשיאת הילדים ובמתפרה של כפר גלעדי תפרו תרמילים לחיילים לנשיאת אספקה ותחמושת. הכוח המפנה בפיקודו של זאב שוהם מההגנה התרכז בכפר גלעדי וכלל שמונים איש. הם יצאו מכפר גלעדי אל מנרה בשביל המפותל בחשכת הלילה. הדרך הייתה קשה וארכה כחמש שעות, במהלכה התמוטט אחד החיילים ורבים מהתרמילים הכבדים התפרקו. הכוח הגיע בשלום למנרה בחצות והתחיל את הפינוי כעבור שעה כדי להספיק להגיע עם הילדים לכפר גלעדי עד חמש לפנות בוקר. כשיצאו לדרך, הלך בראש השיירה חבר מנרה כמורה דרך, כוח מאבטח ממנרה הצטרף אליו, והמטפלות צעדו בין הילדים. חלק מהילדים בכו והרעישו וכשאנשי הכוח שמעו קולות זרים הם חששו שנחשפו והחליטו לשוב על עקבותיהם. הם חזרו בשלום למנרה בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר.[20] 

 

השביל המתפתל מכפר גלעדי אל מנרה שבו עשו שימוש בימי המצור על הקיבוץ, 1948[21]
השביל המתפתל מכפר גלעדי אל מנרה שבו עשו שימוש בימי המצור על הקיבוץ, 1948[21]

חברת הקיבוץ ינטק'ה, שורדת שואה, סיפרה לימים על תחושותיה הקשות לפני מבצע הפינוי הכושל ואחריו: "איפה זה עוד נשמע שייקחו ילדים מהוריהם! לקחת ילדים, תינוקות שעוד הניקו אותם והורידו איתם בקבוק! האם כל האפיזודה הטראומטית הייתה כדאית? מה זה בכלל קיבוץ וחברה ללא ילדים? זה משלט, זה לצבא! ארבע אימהות בלבד הורשו לרדת עם הילדים והיו אלה האימהות שנבחרו, שלא נדרשו להגנת מנרה! לבחורות שידעו מקצועות כלשהם ולאחוז בנשק לא נתנו לרדת. היה בכי לפני הפעולה ובזמן הפרידה מן הילדים והנורא מכול – הוצרכו לחזור על הכול בשנית למוחרת.[22]

 

הכוח עצמו התייחס לניסיון הפינוי הראשון כאל חזרה כללית והפיק לקחים. בליל שבת 7-8 במאי 1948 החלו בניסיון הפינוי השני. הפעם גשש של הפלמ"ח הוביל את השיירה. לפני שיצאו לדרך עשו לילדים, רובם בני שלוש-ארבע, היכרות אישית עם החיילים שהיו אמורים לשאת אותם. הם כינו את החיילים "סוסים" כדי שהחוויה תהיה כמו משחק. לכל "סוס" הצמידו כמה חיילים כדי לתמוך בו בדרך וכדי לסייע לילד במידת הצורך. כדי למנוע בכי פוטנציאלי החליטו להרדים את הילדים בכדורי שינה. אחת המטפלות תיארה את הפינוי כך: "בשעה 07:20 זזנו בשנית. נתנו לכל הילדים כדורי שינה והנחנו כי הם יישנו כי זאת הייתה שעת השינה הרגילה שלהם. תחילה בכו הילדים קצת, אך לאט לאט החלו נרדמים. ושוב צועדים אל תוך הלילה. אין רואים דבר. רק הרגל ממששת את האדמה. מדי פעם מתחלק מישהו ונופל. ליבי תפילה – התינוקות! בל ייפול איש מאלה הנושאים את הארגזים עם התינוקות! לאיטה מתקדמת השיירה, צעד צעד, והלב רועד, שרק נגיע, שנגיע כבר... כשש שעות הלכנו כך. שש שעות של חרדה, של תפילה, של מאמץ לא ישוער. והינה רומזים בתיו המוארים של כפר גלעדי. הינה הם כבר קרובים קרובים. יד אחים מקבלת את ילדינו. גדולה הייתה ההתרגשות בכפר גלעדי לבוא השיירה. רבים מהחברים יצאו למרות השעה המאוחרת כדי לקדם את פני הבאים לעזור לשאת את הילדים..."[23] 

 

חלק מילדי מנרה שפונו לכפר גלעדי באישון לילה במהלך המצור על הקיבוץ, 1948[24]
חלק מילדי מנרה שפונו לכפר גלעדי באישון לילה במהלך המצור על הקיבוץ, 1948[24]

מבצע פינוי הילדים הצליח אך מורל החברים שנותרו מאחור נפגע קשות. לאימהות שהשתתפו במאמץ המלחמתי הותר לבקר את הילדים רק פעם בחודש והאבות שלחמו בקו הראשון לא הורשו כלל לעזוב את עמדותיהם ולבקר את הילדים. באספת חברים שהתקיימה במנרה ביוני 1948 כבר עשו שימוש במונח "סניף מנרה בכפר גלעדי". הילדים המפונים נשארו בכפר גלעדי עד 3 יולי 1948 ואז פונו עם כל ילדי הגליל העליון לפנים הארץ. רק לאחר שחרור מנרה מהמצור ב-20 באוקטובר 1948 התאחדו המשפחות.[25]  

 

בסיכום מבצע חירם כתב מפקד מרחב הגליל אורי יפה על מבצע הפינוי ועל עמידתה של מנרה בימי המצור: "... היו יישובים בגליל אשר הותקפו יותר קשה מאשר מנרה, אשר הותקפה על ידי כוחות קאוקג'י רק בסוף המלחמה, זמן קצר לפני כיבושו המוחלט בידי כוחותינו. אך גבורת יישובים אינה נמדדת דווקא בעמידה בהתקפה ישירה אלא גם בעמידה האפורה יום יום, שעה שעה, מול תנאי חיים אשר לא כל אחד 'זוכה' להם: מול בדידות וניתוק, תלאות וסבל ומחסור. ומנרה 'זכתה'. לא היה לנו יישוב בגליל המזרחי שהיה מנותק במשך זמן כה רב. עורק התחבורה למנרה היה הקשה והמסוכן ביותר... זמן רב הייתה מנרה נתונה במצוקה ובחוסר מזון. פרשה מיוחדת במינה הייתה הורדת הילדים והמטפלות ממנרה. לאחר שהדרך הייתה חסומה, וידיעות שהיו בידינו אמרו שהמקום עומד להיתקף בצורה קשה, ניתנה פקודה לפנות את הילדים. הדבר בוצע ברגל ובלילה... כך חייתה מנרה על ראש הצוק המשקיף על עמק החולה כקן נשרים, שומרת נאמנה על העמק – איתנה וחזקה ברוחה ומוכנה לעמוד ללא רתיעה; צופה לשטח האויב ומייחלת לכיבוש הגליל כולו ולשרשרת יישובים עבריים שיוקמו על הגבול."[26] 

 

לא ניתן להתעלם מהקשר בין אירוע פינוי הילדים במלחמת השחרור לבין הפינוי שחווה הקיבוץ בחרבות ברזל, למרות השוני הרב בנסיבות הטקטיות והאסטרטגיות שבהן האירועים קרו. דן אילן סיכם את הריאיון עימו בהסתכלות צופה פני עתיד: "לפני מלחמת חרבות ברזל היינו בשיא פריחתנו בקיבוץ, הייתה כאן תחושת התעלות, הצלחנו להגדיל את מספר החברים למאה ואת מספר הילדים ל-85, אכלסנו שכונה חדשה והבאנו אליה זוגות צעירים. הכל התנפץ בבת אחת במלחמת חרבות ברזל שבמהלכה כשישים אחוזים מהדירות נחרבו ולא ניתן לגור בהן יותר. אך במקביל להרס, קרו לנו גם דברים מדהימים. אנו מקבלים סיוע ממתנדבים רבים כדי לחדש את תנופת הצמיחה שלנו. גם בני מנרה שעזבו את הקיבוץ מסייעים לנו. המשפחות עם הילדים צפויות לחזור לקיבוץ כבר בתחילת הקיץ הקרוב ואז נחדש את פעילות מערכות החינוך. הוועדות של הקיבוץ ממשיכות לפעול והקהילה קיימת. בקיבוץ יש תקווה שנשתקם למרות הטראומה. מנרה הייתה מיתוס והיא תישאר מיתוס. אנו נמשיך לחיות לפי המוטו של השיר על מנרה שנכתב לרגל חגיגות השנתיים להקמת הקיבוץ: 'מנרה תשגשג, תפרח עוד, והכול פה, הכול עוד ישתנה'". 

 

תודה לדן אילן שסיפר לנו על תולדות הקיבוץ ועל מורשתו. דן לימד וחינך דורות של תלמידים בגליל העליון וכיהן כמה פעמים בתפקיד מזכיר מנרה. נאחל שתקוותו של דן וחבריו לקיבוץ תתגשם ומנרה יחזור לפרוח ולשגשג.  

 

מאמר זה מתבסס על הריאיון עם דן אילן, על ספרו של גבי שריד "מנרה גבול הצפון 1949-1943" בהוצאת יד טבנקין (כולל מקורות משניים המפורטים בהערות השוליים), ועל תמונות ומסמכים של ארכיון מנרה הלקוחים מאתר "מנרה – סיפור מקומי", https://manara.localtimeline.com/index.php?lang=he.

 

כתיבה ועריכת לשון: דפנה גרינשפן, hidagn@gmail.com

 

 

 

 


[1] התמונה של ארכיון קיבוץ מנרה מתוך אתר "מנרה – סיפור מקומי":

[2] מגילת היסוד של ארכיון קיבוץ מנרה, מתועדת באתר "מנרה – סיפור מקומי": https://manara.localtimeline.com/index.php?lang=he#[showWindow/event/55/image/294]

[3] התמונה של ארכיון קיבוץ מנרה מתוך אתר "מנרה – סיפור מקומי":

[4]  דבריו של בנקו אדר מצוטטים מתוך המבוא לספרו של גבי שריג: מנרה גבול הצפון 1949-1943, הוצאת יד טבנקין, עמוד 7.

[5] התמונה של ארכיון קיבוץ מנרה מתוך אתר "מנרה – סיפור מקומי":

[6] מנרה גבול הצפון 1949-1943, גבי שריג, הוצאת יד טבנקין, עמודים 21-20, 49, "עלי מנרה", גיליונות מספר 2, 4, 5 מ-1943 של ארכיון קיבוץ מנרה מתוך אתר "מנרה – סיפור מקומי":

[7] התמונה של ארכיון קיבוץ מנרה מתוך אתר "מנרה – סיפור מקומי": https://manara.localtimeline.com/index.php?lang=he#[showWindow/event/11/image/32] 

[8]  מתוך אתר "מנרה – סיפור מקומי":

[9] מנרה גבול הצפון 1949-1943, גבי שריג, הוצאת יד טבנקין, עמודים 27-26, 35

[10] התמונה של ארכיון קיבוץ מנרה מתוך אתר "מנרה – סיפור מקומי": https://manara.localtimeline.com/index.php?lang=he#[showWindow/event/11/image/36] 

[11] התמונה של ארכיון מנרה מתוך אתר "מנרה – סיפור מקומי":

[12] התמונה של ארכיון מנרה מתוך אתר "מנרה - סיפור מקומי":

[13] התמונה של ארכיון מנרה מתוך אתר "מנרה - סיפור מקומי": https://manara.localtimeline.com/index.php?lang=he#[showWindow/event/250/image/1162]

[14] מנרה גבול הצפון 1949-1943, גבי שריג, הוצאת יד טבנקין, עמודים 11-10

[15] התמונה של ארכיון מנרה מתוך אתר "מנרה – סיפור מקומי": https://manara.localtimeline.com/index.php?lang=he#[showWindow/event/14/image/60]

[16] מנרה גבול הצפון 1949-1943, גבי שריג, הוצאת יד טבנקין, עמוד 20, עמוד 109 מתוך מנרה בימי קרב ומצור בהוצאת מנרה,  עמודים 22-21

[17] שם, עמוד 118

[18] שם, עמודים 71-70, 89-88 (מתוך אק"ם, מיכל 12, תיק 10), 106 (מתוך אק"ם, מיכל 7, תיק 33, עמוד 293), 164

[19] התמונה של ארכיון מנרה מתוך אתר "מנרה - סיפור מקומי": https://manara.localtimeline.com/index.php?lang=he#[showWindow/event/165/image/852] 

[20] שם, עמודים 107, 109 (כולל מתוך מנרה בימי קרב ומצור, הוצאה לאור מנרה, עמוד 22), שם עמוד 110 (כולל מתוך ארכיון צה"ל, תיקי גוש תל חי 1948), שם עמודים 112-111

[21] התמונה של ארכיון מנרה מתוך אתר "מנרה - סיפור מקומי": https://manara.localtimeline.com/index.php?lang=he#[showWindow/event/165/image/849]

[22] שם, עמוד 111

[23] שם, עמוד 114-111

[24] התמונה של ארכיון מנרה מתוך אתר "מנרה - סיפור מקומי": https://manara.localtimeline.com/index.php?lang=he#[showWindow/event/167/image/865]

[25] שם, עמודים 116-114, 162 

[26] שם, עמוד 164, מתוך מנרה בימי קרב ומצור, עמוד 38-9

bottom of page