קיבוץ "מחר" עולה לארץ
בתחילת שנת 1935 עלו ארצה שמונה עשר חברים, מראשוני קבוצה שנקראה בח"ד - ברית חלוצים דתיים, שהתגבשה בהכשרת תנועת "החלוץ" בגרמניה תחת אנצו סירני. בראש הקבוצה עמד אז הרב ד"ר חיים נוי (נויבורגר), רב משכיל שהיה בעל השקפה סוציאליסטית עמוקה. אחרי עלייתם בפברואר 1935, הופיע נוי בפני מזכירות הקיבוץ המאוחד והודיע שהוא ואנשי ההכשרה בבירקנהוף שואפים להקים קיבוץ בו חיים יחד חלוצים דתיים ולא דתיים, שרוצים להצטרף לקיבוץ המאוחד.
בבסיס התפיסה של חברי הקבוצה, עמדה התפיסה כי הפרדת התנועה לקיבוצים דתיים ולא דתיים תפגע בתנועה, וכי יש להקים קיבוצים משותפים על טהרת חירות המצפון, שבבסיסם יעמוד מטבח כשר - שהרי ארוחות משותפות מייצרות את הבסיס לחברה הקיבוצית. דרישתם עוררה סערה בקרב חברי מזכירות התנועה: היו מי שהתנגדו כלל לקליטת דתיים, אחרים שללו חיים משותפים. יצחק טבנקין הכריע את הכף ואמר שעליהם להכריע באופן עקרוני בחיוב על קבלת הקבוצה, והוסיף: "אין אנו ברית אפיקורסים; כפי שעלינו לאפשר לדתיים לחיות את חייהם, אל להם לכפות את דעותיהם על אחרים".
חברי הקבוצה נכנסו לבירורים על הצטרפות עם גבעת ברנר, יגור וכפר סאלד - שלא הניבו פרי, ועל כן החליטו להקים פלוגת עבודה בשרון - בהדר, על יד רמתיים. הפלוגה כללה חברים דתיים ולא דתיים, לאחר זמן הכשרה קצר בעין חרוד. הקבוצה נשאה את השם "מחר", לפי מילות השיר "הבו לבנים": "במקום אתמול - יש לנו מחר!". הקבוצה ביקשה להביא רוח חדשה אל תוך התנועה הקיבוצית ולהראות שחיים משותפים בין דתיים ללא דתיים ברוח ההתיישבות העובדת והחלוציות אפשריים בהחלט.
תקוותם של חברי הקבוצה לחיים משותפים לא האריכה ימים, והתפתחויות חברתיות העמידו את השיתופיות בין הזרמים בסכנה. ברבות השנים הצטרפו לקבוצה גם חברים שלא היו שותפים לאידאולוגיה החברתית של השיתופיות בין החילונים והדתיים שהתפתחה במחנות ההכשרה בבירקנהוף, ולאחר שבשנת 1936 התגלעו מחלוקות בין קבוצות שונות בקיבוץ של דתיים ולא דתיים על עבודה בשבתות (בין היתר בפרדסים ובסלילת הרכבת), על שמירת הכשרות ועל נושאים נוספים, הוקמה ועדה לענייני דתות, ועל פי רצון רוב החברים הוחלט בשנת 1937 כי קיבוץ מחר יהיה ככל הקיבוצים; יאפשרו בו לחברים הדתיים לחיות כדרכם, אך הקיבוץ ככלל לא ישמור שבת.
תנאי החיים הקשים והמריבות על רקע החיים המשותפים בין דתיים ללא דתיים גרמו לאי-יציבות חברתית. כדי לשנות מקום ומזל, עברה הקבוצה בסתיו 1938 למחנה "הכובש" ליד כפר סבא, אך גם במקום החדש לא הייתה דרכו של הקיבוץ סוגה בשושנים, כשבאפריל 1939 נרצחה מהמארב בשמירה גינה אורמינר והיא בת 19 בלבד. באותה שנה הצטרפה לקבוצה גם חברת הנוער מיגור שקיבלה הכשרה בכפר גלעדי. בשנת 1938 נוצר מצב בו הרוב הלא-דתי גדל בהתמדה עד שאחרוני הדתיים עזבו את הקיבוץ, שהפך להיות ככל הקיבוצים של הקיבוץ המאוחד.
לקראת עליה לקרקע
ב-1941 מצטרפים לפלוגה ראשוני חברת הנוער ג' מעין חרוד. באותה תקופה מפתחת הקבוצה ענפים חקלאיים כמו מכוורת, רפת, לול, גן ירק ופלחה. חברי הקיבוץ נשלחים למשימות בכל רחבי הארץ - מסלילת כבישים ומסילות רכבות, דרך עבודה במשקי חוץ ובפלוגת העבודה בסדום. הקבוצה במחנה "הכובש" בכפר סבא הולכת וגדלה, והם דורשים מהמוסדות המיישבים: הבו לנו התיישבות. לאחר שנים של פיתוח כח היצירה, יכולת משקית, חברתית ותרבותית, שיצרו ישוב חי וקיים, דורשים חברי קבוצת "מחר" להקים, סוף סוף, ישוב קבע שיאפשר להם לממש את חזונם.
כך כותב אחד מחברי הקיבוץ במכתב לקראת קבלת נקודת הקבע: "נשאלת השאלה האם מוצדק הדבר ששתקנו עד כה, או יותר נכון שאנחנו שותקים. האם יש הצדקה לכך שעובדות אספות, מופיעים יומנים, מתקיימים כינוסים בלי שאנחנו משמיעים את דרישתנו לקרקע. הגענו למה שהגענו, בעמל רב יצרנו מאבק אדם פלוגה הראויה לעמוד בין נקודות הקיבוץ. 7 שנים מילאנו תפקידים ציוניים, כיבושים קשים עד למאוד. סבלנו מה שהיה עלינו לסבל, מילאנו את התפקידים שהוטלו עלינו - וסללנו לנו דרך… אך צר לנו המקום. הנה רוצים אנו להגדיל את הרפת, אבל אין שטחים למספוא. רוצים אנו להרחיב את הגן והפלחה ואין באפשרותנו לעשות זאת מחמת חוסר אדמה. לאור ההכרח בהגברת ייצור חקלאי ומול קרקעות אשר עומדות בשממתן, לאחר שבע שנות הכנה ומילוי תפקידים - למי מיועדות אלה אם לא לנו?".
ב-25 ביולי 1942 מגיעה לחברי הקיבוץ החלטת המוסדות המיישבים - להציע לחברי "מחר" להתיישב על אדמות סומסום, בנגב המערבי. חברי הקיבוץ, על אף האתגרים הצפויים בהתיישבות באדמה קשה זו - מסכימים בשמחה, וזמן קצר לאחר מכן - ב-28 באוגוסט 1942 - עולים ראשוני הקבוצה לאדמתם.
כך הם כתבו ביום זה ביומן הקבוצה: "אתמול, ביום שישי ט"ו אלול תש"ג, עלו עשרים מחברינו על אדמת סומסום, להקים בתקופה של הרס ואבדון, עת נהרסים עולמות שלמים ומפעלים פאי עמל אנוש, עת משתוללת סופת הדמים וההרג עלי עולם כולו, עת טובי חברינו מפוזרים ונפוצים במדבריות אפריקה, על חופיה השומיים של ארצנו ובשמירה להגנת ישובינו, ואף בשביה של אשכנז המורעלת והמנואצת, עת אחינו, אחיותינו והורינו מעונים - מי בגיטאות ארצות הכיבוש, מי בגיטאות ערבות סיביר, בעד היותו ציוני ורצונו לקום לבנות לו ולעמו חיים חדשים - ביום אחד מתוך התקופה הזו עלו עשרים ראשונינו להקים ולבנות ישוב חדש, בית מקלט לדווים אשר יבואו אלינו, עם אבדן העריצות והתוקפנות שקמה עלינו ועל האנושות כולה. יהא יום זה נקודת אור לנו ולכל שוחרי החופש בתבל כולה. נדע לשמור על יעודנו אשר הטלנו על עצמנו ביום זה, בו אנו פותחים דף חדש בתולדות חיינו".
חברי הקיבוץ מיהרו לעבוד וליישב את הקרקע. הם הניחו שני צינורות מים מבית חנון ונטעו פרדס, סמוך למחנה בן שבעה אוהלים. במהרה מגיע נשק בלתי-לגאלי להגנת המחנה, וטרקטור ראשון, "אינטרנציונל T-20". הטרקטור חורש כבר באותה שנה כאלף דונמים.
שם הקיבוץ היה נתון לדיון בשנים הראשונות. החבר יוסף ברסלבסקי הציע בתחילה את השם "משואות", כפירוש לשם הערבי של הנקודה "מוואקיד". חברי הקיבוץ התבססו על פרשנות שמציעה כי מאתר זה העלו מדורות ומשואות בתקופת המקדש ליהודי מצרים כדי לסמן את מולד החודש. האספה קיבלה בתחילה פה אחד הצעה זו והוא שימש את חברי הקבוצה באופן פנימי במשך כמעט שלוש שנים - אך המוסדות לא הסכימו לכך. שמות אחרים כמו "בית שקמה" ו"שמר-עם" הוצעו על ידי המוסדות ולא התקבלו על ידי החברים. בחורף 1946 נתקבלה ההחלטה לקרוא לקיבוץ בשם "גברעם", סמל ליכולת העמידה וההתגוננות של העם בשנות המלחמה, לגבור על אויביו.
שלוש שנים חיים חברי הקבוצה במפוצל - בין כפר סבא, סדום, גבעת ברנר, עין חרוד והנקודה בסומסום. ב-8 ביוני 1945 מחסלים חברי הקבוצה את המחנה הזמני ועוברים לנקודה לא רחוקה משם, וביולי 1945 עולים לנקודת הקבע של גברעם. בסמפטמבר 1945 מגיעים ראשוני ניצולי המחנות לארץ ונקלטים בגברעם, ומספר חודשים מאוחר יותר, בפברואר 1946 - אחרוני הילדים עוברים לגברעם והקבוצה כולה נמצאת בנקודה.
גברעם במלחמת העצמאות
לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, הנגב חווה התקפות קשות והופך למעשה לנצור; לגברעם ניתן להגיע רק בשיירות. עם תחילת ההתקפה על יד מרדכי מתקבלת ההחלטה, העצובה אך מתבקשת, לפנות את הנשים והילדים. במסגרת "מבצע תינוק" הידוע לפינוי האוכלוסיה הבלתי לוחמת בנגב המערבי מפונה גם גברעם למושבה הגרמנית ההרוסה ביפו. בית מלון גדול בשם "מלון ירושלים" עם מרתף נרחב קולט את גולי גברעם, ובסיוע ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, מנסים חברי גברעם לחיות את חייהם באופן סדיר ככל האפשר.
במלחמת העצמאות גברעם מותקף באופן בלתי פוסק, בהתקפות מהאויר והפגזות תותחים. הקיבוץ מוקף ביצורים, עמדות עץ וחול וחפירות של תעלות קשר. מגיני גברעם נלחמים בעוז רוח ואף מפילים מטוס מצרי. עם נפילת משלטי חוליקאת בידי המצרים, מתהדק המצור על גברעם. ב-15 לאוקטובר, נפרץ המצור על הנגב בידי גדוד משוריין ראשון העושה את דרכו אל הנגב הנצור דרך גברעם. בליל 19 באוקטובר, עם כיבוש משלטי חוליקאת על ידי גדודי גבעתי והפלמ"ח, נפרצת הדרך לנגב באופן כמעט רשמי והקשר עם גברעם, והנגב המערבי כולו, מתחבר מחדש.
לאחר המלחמה החברים מנסים לשקם את גברעם במידת האפשר ולבנות מחדש את המשק, ולאחר חורף של עבודה מאומצת - באפריל 1949 חוזרת גולת יפו לביתה בגברעם, יומיים לפני ליל הסדר. על ליל הסדר הזה העידו חברי הקיבוץ: "שוב אנו יושבים בחדר האוכל הדחוס, והילדים עימנו. שוב היתה לכל מילה בהגדתנו טעם מיוחד משלה. כמה שונה טעם הלוואי של פסח זה מטעם פסח תש"ח. השמחה שופעת על גדותיה. רק פסוק אחד מצלצל מוזר: "השתא עבדי…", - הרי אנו בני חורין!".
גברעם לאורך השנים
בשנים הבאות מתחדש המשק לאחר הנזקים הגדולים של המלחמה. מכון חשמל מופעל לראשונה ומאיר את כל בתי המשק, וב-1951 נכנסים חברי הקיבוץ לשיכון הוותיקים, בו לראשונה יש שירותים פרטיים בחדרי החברים. שנה קודם לכן, ב-1950, חוגגים חברי הקיבוץ בר מצווה למחזור הראשון, והילדים נכנסים לתנועת הנוער העובד. ב-1952 נסלל כביש הגישה לגברעם, ולראשונה מתאפשר קשר מגברעם אל העולם הגדול גם בימות הגשמים.
ב-1956, כעשרים שנה לאחר הקמת קיבוץ "מחר", מתקבלים בני המחזור הראשון לחברות. במהלך מלחמת סיני גברעם נדרשת לשלוח מחלקה מבניה להילחם ולהשתתף בכיבוש עזה, ובני המחזור שזה עתה התקבלו לחברות יוצאים למלחמה עוד בטרם גיוסם לצה"ל. במהלך העשור השני לקיומו, ענפים רבים מוקמים בגברעם - בין היתר עופות לבשר, וענף גידולי השדה - שמאחד את הפלחה, המספוא, וגן הירק לענף אחד, כמו גם הקמה של מכון חליבה ונטיעת מטע אגסים. לציון סוף העשור השני וחגיגות העשרים לקיבוץ, משאית ה"פדראל", זו שלקחה חלק משמעותי בקיבוץ בימי מלחמת העצמאות והייתה בעלת "אות הקוממיות", נמכרה.
העשור השלישי לחייו של הקיבוץ נפתח עם הישג משמעותי: פתיחת בריכת שחיה, מהמפוארות באיזור, שמתהדרת גם בקרש קפיצה. שנה לאחר מכון נפתח גם המועדון לחבר, בשיכון הראשון ליד הצריפים. עם תחילת שנות השבעים וסופו של העשור, שינויים מתרחשים בחיי היומיום של כל חבר וחברה: לאחר רכישתם של הסיבירצ'יקים, המקררים הפרטיים לחדרי החברים, ובנית השיכונים הדו משפחתיים, בשנת 1971 מגיעים מקלטי הטלוויזיה לגברעם, ואף חודרים לחדרי החברים.
בשנת 1973, מעט לפני מלחמת יום הכיפורים, נחנך חדר האוכל החדש והופך להיות המרכז הפועם של הקיבוץ. מיד לאחר הקמתו התחילו בגברעם לערוך קבלות שבת משותפות לכל הקיבוץ בבניין חדר האוכל. סמוך לחדר האוכל מוקמת גינת שעשועים לטובת ילדי הקיבוץ, ובכניסה אליו מוצבים תאי הדואר. בשנת 1976 נפתח ה-"מועדון לחבר" החדש - בקומת הקרקע של אותו חדר אוכל, ולאחר שב-1981 מותקנים בו גם מאווררים הוא הופך להיות לב הקיבוץ.
בשנת 1979 מוקם בקיבוץ מפעל "מעטפות גברעם". המפעל הופך להיות מגדולי הספקים בארץ למעטפות, והוא הספק הבלעדי של מעטפות לכלל משרדי הממשלה, דואר ישראל, המוסד לביטוח לאומי, בתי חולים ומוסדות רפואיים, ולחברות וגופים גדולים במשק ובהם בנקים, חברות ביטוח וחברות תקשורת. בימי שגרה מועסקים בו כ־80 עובדים, רובם גרים ביישובי העוטף, בנתיבות, בשדרות ובאשקלון הסמוכה. כחלק מתפקידו מספק המפעל מעטפות לבחירות לרשויות המקומיות והבחירות לרשות המחוקקת - כך שניתן לומר בחיוך שהדמוקרטיה הישראלית כולה נסמכת על גברעם.
בשנת 1982 ציינו חברי הקיבוץ 40 שנה להקמתו של גברעם. הם ערכו טיול בעקבות ראשוני המשק להדר וכפר סבא, ביקרו במלון ירושלים ביפו ונזכרו בראשיתו של הקיבוץ. ב"ערב גידולי שדה" מספרים מרכזי הענף הוותיקים והצעירים על ימים עברו, קשיהם והצלחותיהם. ערב גזברים ומזכירי פנים מפנה את הזרקור למנהלי הקיבוץ לאורך השנים, ופותח שיחה על אתגרי הקיבוץ הישנים והחדשים. "יום ירוק" לנקיון שטח הקיבוץ ממרק את פניו, לקראת חגיגת חג ארבעים רבת רושם והיקף.
ברבות השנים ואל מול האתגרים החברתיים, החליטו בקיבוץ בשנת 2014 לצאת להפרטה והרחבה כדי לקלוט משפחות חדשות. הקיבוץ גדל והתרחב, ובעשור השני של המילניום החדש עמד על כ-674 תושבים.
האזעקות של 7 באוקטובר תפסו את קיבוץ גברעם כאשר כל הילדים ישנים באוהלים על דשא הקיבוץ לחגיגת חג המשק ה-81. עד צהרי היום חיסלו לוחמי ימ״מ שתי חוליות מחבלים על כביש הגישה הסמוך לקיבוץ. באותה שעה פונו חברי הקיבוץ דרך השער האחורי שלו. חברי הקיבוץ פונו למשך חודשים ארוכים לגבעת חיים מאוחד, שקלט 150 חברים באופן מלא, ומספר משפחות גם הגיעו לניר דוד. החזרה הביתה החלה ב"טפטוף" בחודש פברואר, כשהחלו להיפתח מערכות הקיבוץ. על רקע הדי הפיצוצים ובאבטחת כוחות הצבא חזרה הקהילה לחיות בקיבוץ, ואף לצמוח: במהלך חודש מאי נקלטו בקיבוץ כ-35 משפחות לחברות. שמונים שנה לאחר הקמתו, אחד הקיבוצים הוותיקים בנגב המערבי מבקש לשוב ולהביא את המחר.
Comentarios