עד שנת 1943 היישוב היהודי הדרומי ביותר בישראל היה קיבוץ רוחמה. הנגב, שמהווה יותר ממחצית משטח הארץ, לא היה מיושב בידי יהודים. בשנה זו הוחלט בסוכנות היהודית לנסות ולבחון שוב את האפשרות של יישוב הדרום, ובמסגרת התכנית שגיבשו קמו בנגב שלושה יישובים חדשים שכונו 'מצפים'. גבולות היה הראשון שבהם.
ראשוני האנשים שאיישו את הנקודה בגבולות היו פלוגה של שניים-עשר חברי קיבוץ חצור (אז קיבוץ ג' של השומר הצעיר) ששהו עד אז במושבה ראשון לציון. באישון לילה בחודש מאי 1943 יצאה הפלוגה במשאית לכיוון רפיח, והקימה אוהלים בנקודה הגבוהה ביותר בשטח שהוקצה להם. מאוחר יותר הם הקימו שם 'בית ביטחון' מבטון שהפך לביתם. את חייהם במצפה גבולות העבירו בניסיונות חקלאיים מגוונים במטרה להבין כיצד ניתן לקיים חיי חקלאות על אדמת המדבר - הם בדקו גידולים שונים, חקרו סוגי מזיקים, בנו מערכת איסוף גשם שמטרתה להעריך את כמות המים שניתן לאסוף (מתכנן המערכת היה שמואל מיקוניס), והקימו תחנה מטאורולוגית לרישום נתוני המשקעים, הרוחות והטמפרטורות. הם השתדלו לפתח יחסים טובים עם שכניהם הערבים באזור, וסייעו להם בחקלאות היכן שיכלו.
בהיותם היישוב היהודי הראשון באזור, הפלוגה מקיבוץ חצור נאלצה להתמודד עם קשיים רבים. הם היו מנותקים משאר היישוב היהודי ומוקפים בכפרים בדואים, ומפאת החשש לביטחונם בנו גדר תיל מסביב לבית הביטחון וקיימו תורנות שמירות בלילות. בנוסף לכך, אספקת המים שלהם הייתה מועטה, ולכן נאלצו לחלק את המים על מנת שיספיקו גם למקלחות (שהתקיימו פעם בשבוע בלבד בגלל המחסור) וגם לכביסה.
לאחר שלוש שנים של ניסיונות חקלאיים, התמודדות קשה עם התנאים המדבריים והניתוק משאר חברי חצור ששהו בראשון לציון, החליטו חברי הקיבוץ שהגיע זמנם לחתור להתיישבות קבע מבוססת. מכיוון שהקרן הקיימת לישראל לא אישרה ליישב יותר מעשרים אנשים בגבולות, נאלצו חברי הפלוגה לעזוב את המצפה, ובשנת 1946 העבירו אותו לידיהם של הבאים בתור - הפלוגה מקיבוץ נירים (ראו - קיבוץ נירים).
חברי נירים שהו בגבולות זמן קצר, עד עלייתם לקרקע במבצע אחת-עשרה הנקודות ב-5 באוקטובר 1946. במסגרת המבצע שימש מצפה גבולות כנקודת התחלה עבור שלושה מהיישובים שעלו לקרקע - נירים, אורים ומבטחים. לאחר עזיבתם של חברי נירים הועברה הנקודה לידי חברי קיבוץ יחיעם, שעזבו גם הם לאחר חודשים ספורים על מנת להקים קיבוץ בגליל. לאחר מכן, בנובמבר 1946, הגיעו למצפה גבולות אנשי קיבוץ אל-מגור, שישבו עד אז במושבה פתח-תקווה. בהגיעם לנקודה שינו את שם קיבוצם ל'גבולות'.
קיבוץ אל-מגור הורכב משלוש קבוצות שעלו לארץ במסגרת עליית הנוער במהלך מלחמת העולם השנייה - שתי קבוצות מטורקיה שהתחנכו במעברות ובעין-החורש, וקבוצה מרומניה שהתחנכה בעין שמר. הקבוצות התאחדו והתיישבו בפתח תקוה בשנת 1945, וכעבור כשנה הוצעה להם האפשרות ליישב את מצפה גבולות. בקיבוץ הוחלט שתחילה תרד לגבולות פלוגה של תשעה חברים, ומאוחר יותר, כאשר התנאים יאפשרו זאת, יצטרפו שאר חברי הקיבוץ.
הפלוגה מקיבוץ אל-מגור המשיכה את מפעלם של חברי הפלוגה מחצור, וביצעה ניסיונות חקלאיים רבים על מנת להבין מה ניתן לגדל על אדמת המדבר. החיים במדבר היו קשים והביאו עימם אתגרים רבים - כיוון שאספקת המים הייתה דלה, היו יוצאים החברים מידי שבוע רכובים על פרדות ומביאים מים מבארות הכפרים הערביים שמסביב. פעם בשבוע היה מגיע למצפה טנדר מפתח תקוה שהביא עימו אוכל, עיתונים ואת הדואר. למעט שימוש בקוד מורס, לא הייתה כל דרך לתקשר עם המצפים האחרים שישבו סביבם, ואת הקשר עם המרכז ניהלו בעזרת מכשיר קשר סודי שהוחבא בסליק. רוב הזמן היו מנותקים משאר המתיישבים היהודים בארץ בכלל ובנגב בפרט.
לאחר ההכרזה באו"ם על תכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, היחסים של חברי הקיבוץ עם השכנים הערבים עלו על שרטון. כשסוף-סוף הונח קו מים המגיע לגבולות, בסוף 1947, ערביי הסביבה נקטו פעולות רבות על מנת לחבל בו ותושבי גבולות נאלצו להשקיע מאמצים רבים בתיקון הצינור. על כן, הוחלט לשלוח לקיבוץ מחלקת פלמ"ח שתפקידה היה להגן על קו המים. ב-9 בדצמבר של אותה השנה, כשיצאה המחלקה לבדוק מה מצבו של הקו, היא נקלעה בטעות לכפר הערבי שועוט, שם בוצע בלוחמים לינץ' אכזרי ונהרגו שישה מהם. בשנת 1989, ביוזמתו של שמעון אלוני, הוקמה אנדרטה לזכרם בצומת גבולות.
לקראת העזיבה של הצבא הבריטי את הארץ ב-15 במאי 1948, ובעקבות החלטת הליגה הערבית שצבאות ערב יפלשו לשטח ישראל מיד לאחר מכן, גברה המתיחות הביטחונית בארץ. הוחלט שיש צורך בהגדלת האוכלוסייה במצפה גבולות ואחד מהחברים נשלח לפתח-תקווה על מנת להביא איתו תגבורת של כוח אדם. הגדוד השמיני של הפלמ"ח, מחטיבת הנגב, נשלח לגבולות לתגבורת נוספת והיישוב הפך למוצב צבאי של ממש. חברי הקיבוץ עברו אימונים, הקימו עמדות הגנה וחפרו תעלות קשר. יום לפני פלישת צבאות ערב הם התקינו מוקשים מסביב ובתוך גדר התיל של הקיבוץ.
הקרבות במלחמת העצמאות אמנם פסחו על גבולות, אך הקיבוץ סייע בלחימה בדרכים אחרות - כשהנגב נותק לחלוטין מהמרכז הייתה מאפיית גבולות מספקת לחם לשאר היישובים בסביבה. בנוסף, מספר חברי קיבוץ הצטרפו לשורות הפלמ"ח ולחמו בקרבות. שלושה מהם אף נהרגו בלחימה - בנימין פרחי, גיורא אברהם ובנימין לסנר.
לאחר תום המלחמה כל חברי קיבוץ אל-מגור/גבולות, מעל 100 אנשים, כבר היו בנקודה שבנגב. השטח היה קטן וצפוף והחברים התחבטו בשאלה האם עליהם להרחיב את הקיים או לעבור לנקודה חדשה. הקיבוץ הארצי התנגד למעבר למקום חדש וקבע כי מצפה גבולות חייב להיות מאויש, ועל כן החליטו החברים להתרחק רק כשני קילומטרים מהמצפה ולהקים שם נקודה חדשה. הם הקימו רפת, אוהלים, צריפים, בית תינוקות, פעוטון וגדר - והתחילו מחדש.
בשנות ה-50 נחשבה הנקודה החדשה של גבולות למקום חלוצי ושוקק חיים. החברים הקפידו לטפח את התרבות בקיבוץ - הם הביאו מגוון אמנים שיופיעו בפניהם, בנו חדר קריאה בו היו מבלים ועורכים ערבי תרבות, והביאו פסנתר לקיבוץ, בעזרתו ערכו ערבי שירה.
באותה התקופה התרחשו הרבה אירועי גניבות וחדירות לקיבוץ על ידי חוליות מסתננים מרצועת עזה, שנקראו 'פדאיון'. החוליות גרמו נזקים לשדות הקיבוץ, גנבו רכוש, ואף ביצעו מארבים ותקפו רכבים שנסעו על כבישי הנגב. בשנת 1950 נהרגו שני חברי גבולות במארב של הפדאיון בגשר אברהם - דב בנימין וישראל ברקוביץ'.
בשנים שיבואו הקיבוץ נאלץ להתמודד עם עזיבות רבות. היו לכך מספר גורמים - חיכוכים בין גרעיני הקבע הראשונים מרומניה ומטורקיה, חברי השלמות שעזבו את הקיבוץ ברגע שהקימו משפחה, ותנאי המדבר וסופות החול שהקשו על החיים באזור. התנועה החלה לשלוח לקיבוץ חברי ש.ש.ש. (שנת שירות שלישית) על מנת לגבות את כוח האדם הדל בקיבוץ, אך גם הם בסופו של דבר עזבו ולעיתים אף לקחו איתם בן/בת זוג שפגשו בגבולות. בראשית שנות ה-60 רוב משפחות הוותיקים כבר עזבו, ומספר מועט של אנשים נותר בקיבוץ.
בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. מספר חודשים לפני כן, כשכבר הורגשה המתיחות בגבולות, הגיע לקיבוץ גדוד מילואים והתארח שם. הקשר בין הגדוד לקיבוץ היה הדוק עד כדי כך, שבתום המלחמה ולאחר כיבוש רצועת עזה וחצי האי סיני, לקחו חיילי הגדוד את חברי הקיבוץ לטיולים וסיורים באזורים הכבושים. בדרכם חזרה הביתה מטיול בסיני, פתחו המצרים באש לכיוון האוטובוסים שבהם נסעו החברים. כולם הצליחו לברוח ללא פגע, אך נאלצו לחכות בשמש המדבר הקופחת במשך שעות עד שנאספו על ידי מסוק והוחזרו לביתם. שלד האוטובוס ההרוס נשאר באותה נקודה בסיני במשך שנים ארוכות לאחר מכן. המלחמה, שהביאה לפתיחת הגבול, הובילה לגל טרור חדש באזור. מוקשים רבים הוטמנו בדרכי העפר ובשדות הקיבוץ, ויוסי שוורץ שהיה רכז המטעים בקיבוץ נהרג בעלותו על מוקש בשדות.
באמצע שנות ה-70 כבר החלו בקיבוץ שיחות החותרות למעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית. הנושא הפך למאבק של ממש בין חברי הקיבוץ שצידדו בלינה המשותפת לבין החברים שצידדו בלינה המשפחתית. השיח יצר קרע של ממש בקיבוץ, ועל מנת להעלות את המורל הוחלט לערוך מופע גדול במיוחד לכבוד חגיגות ה-40 של הקיבוץ ב-1983. עם השנים ירדו לאט ובהדרגה הסמכויות של מוסד הלינה המשותפת - תחילה הורשו התינוקות להישאר בבית עד שישה שבועות לאחר הלידה, מאוחר יותר הוארך הזמן לשלושה חודשים ואז לחצי שנה, והיו כאלו שקיבלו אישורים לזמן ארוך אף יותר. בסופו של דבר הוחלט שיש לעשות את המעבר באופן מוסדר ולבנות חדרי ילדים בשיכוני המשפחות. עם תום הבנייה בשנת 1988 נעשה המעבר הרשמי מלינה משותפת למשפחתית. על אף שהמעבר נעשה בצורה מסודרת, הוא הותיר כעסים רבים בין חברי הקיבוץ ואף גרם למספר עזיבות.
במשך שנים ניסו חברי גבולות להקים מפעל שיעניק גיבוי לכלכלת הקיבוץ, שהסתמכה על חקלאות בלבד. בשנים הראשונות הוקם מפעל לייצור רעפים שהתחסל בעקבות מחסור בכוח אדם. כך קרה גם למפעל ליטוש היהלומים שהוקם זמן קצר לאחר מכן. במשך תקופה היה בקיבוץ מפעל מרססי גב שהצליח מאוד, אך גם הוא נסגר לאחר מספר שנים כיוון שהמוצר התיישן. בשנת 1992 הוחלט להקים מפעל ליצור חומרי יציקה, הדבקה ואיטום ונבחר לו השם 'פולימר גבולות'. המפעל קיים עד היום וממשיך לחפש דרכים להתפתח.
גם החקלאות בקיבוץ עברה תהפוכות רבות לאורך השנים. בשנים הראשונות הייתה בקיבוץ חזיריה שנסגרה לאחר שמספר חזירים ברחו מהדיר בדיוק ביום שבו נערך בקיבוץ ביקור ממשרד הדתות. בנוסף, הייתה בקיבוץ חלקה חקלאית שנקראה 'חלקת הניסיונות' שכל מטרתה הייתה לבצע ניסויים חקלאיים בתנאי המדבר. למשך תקופה קצרה היה בקיבוץ מטע זיתים ומשראו שהענף אינו רווחי להם העבירו את העצים לשטח הקיבוץ למטרות נוי. בשנת 2000, לאחר רפורמת החלב, התאחדה הרפת של קיבוץ גבולות עם הרפת של קיבוץ מגן, וב-2002 הצטרף לשותפות גם קיבוץ בארי והרפת קיבלה את השם 'רפת הנגב'. באותן שנים התאחד גם ענף השלחין של גבולות עם ענף השלחין של קיבוץ צאלים ומאוחר יותר הצטרף לשותפות גם קיבוץ סופה.
בשנת 1996, לאחר שנים ארוכות שבהן מצפה גבולות (הנקודה הישנה) היה נטוש ועזוב, החליטה המועצה לשימור אתרים לשקם את המקום ולפתוח אותו לקהל הרחב. כיום, האתר הוא חלק מרכזי בענף התיירות בקיבוץ גבולות, ומגיעים אליו מבקרים מכל הארץ במטרה ללמוד על ימי ההתיישבות הראשונים בנגב. מאז שנת 2007 מתקיים באתר זה פסטיבל המוסיקה 'אינדינגב'.
במתקפת הטרור של החמאס ב-7 באוקטובר 2023 לא הצליחו המחבלים להגיע עד לגבולות, אך החברים נאלצו לחכות שעות ארוכות בחדרי הממ"ד. בשעות אחר הצהריים הגיעו לשטח הקיבוץ פליטים שברחו מקיבוץ חולית לאחר הטבח שנעשה שם, והחברים בגבולות קלטו אותם והעניקו להם טיפול רפואי ראשוני. פינוי גבולות נעשה מספר ימים מאוחר יותר ביוזמת המועצה האזורית 'אשכול', אך מכיוון שגבולות לא נכלל תחת יישובי 'חבל תקומה' חבריו לא היו זכאים לעזרה מהמדינה בעודם מפונים. במשך חמישה חודשים קהילת הקיבוץ הייתה מפוצלת - מרבית החברים השתכנו במלון באילת, חלקם התפזרו ברחבי המדינה והתארחו אצל משפחותיהם, ומיעוט מהם נשאר בקיבוץ. כיוון שהקיבוץ ממוקם על גבול השטח שהוגדר כ'שטח צבאי סגור' הוא הפך למעין מחסן לוגיסטי אליו הגיעה האספקה שנשלחה ללוחמים, ובנוסף התארחו בו חיילים רבים לקראת היציאה לקרבות ובחזרה מהם. בפברואר חזרו מרבית החברים לבתיהם שבקיבוץ. במתקפת הטרור נחטפו שמונה מבני גבולות (חלקם נחטפו מניר-עוז, חלקם מכפר עזה, ואחד מהנובה). מאז שישה מהם שבו לביתם במסגרת עסקה, אחד מהם - יותם חיים - נהרג מאש צה"ל בעודו מנסה לברוח מהשבי, ואחד - טל שוהם - עדיין שבוי בעזה.
Comments