הימים הראשונים - הקיבוץ שלפני הקיבוץ
קיבוץ דן התחיל את דרכו ב-1933 באזור השרון במקום שבו ממוקם כיום מושב צופית. בגרעין המייסד היו כמה עשרות עולים ועולות צעירים בשנות העשרים שהתחנכו בתנועת השומר הצעיר בטרנסילבניה שברומניה. אליהם הצטרפו בהמשך צעירי התנועה מפולין ומהונגריה. בקיבוץ הארעי שכונה גבעת השומר הקימו אנשי הגרעין גן ירק, דיר צאן ורפת קטנה אך עיקר פרנסתם התבססה על עבודה שכירה אצל פרדסני המושבה השכנה כפר סבא.
ההמתנה ליישוב הקבע ארכה שנים. הסיבות לכך היו קצב רכישת האדמות של קק"ל והחזון הבלתי מתפשר של אנשי הקיבוץ למקם את יישובם על הגבול ובכך לבצר את ביטחון היישוב היהודי. לכן כשקיבלו הצעה חלומית ממוסדות התנועה הקיבוצית לעלות על הקרקע במרכז הארץ, במקום שבו נמצא כיום קיבוץ יקום, סירבו ללא היסוס.
בתקופת ההמתנה ליישוב הקבע חלמו אנשי הקיבוץ להתיישב בחניתה שבגליל המערבי אך רצונם זה לא מומש. לבסוף הגיעה ההצעה המיוחלת להתיישב סמוך למקורות הירדן, בצפון אצבע הגליל מול הגבול עם סוריה ולבנון. המיקום שנבחר לקיבוץ היה חלק מתוכנית אסטרטגית שהגה מנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לישראל דאז, לרכוש אדמות באצבע הגליל מאפנדים בביירות ולהקים עליהן רצף של יישובים חקלאיים יהודים. זאת כמענה לספר הלבן מ-1939 שקבע את המדיניות הבריטית בנושא גבולותיה של ארץ ישראל, לפיה תיאסר מכירת קרקעות ליהודים ברוב חלקי הארץ כולל באצבע הגליל. אנשי הקיבוץ ראו בהתיישבות במיקום זה הזדמנות לממש הלכה למעשה את תפיסת הביטחון שלהם ולהגן על מקורות המים של היישוב היהודי.
הקמת יישוב הקבע
ב-4 במאי 1939 הוקם הקיבוץ בן לילה במתכונת של יישוב חומה ומגדל. היה זה יום לאחר הקמתו של קיבוץ דפנה השכן, הראשון בסדרת יישובי אוסישקין. לכן שמו של הקיבוץ היה מצודת אוסישקין ב'.
סמוך לאחר העלייה על הקרקע החליפו חברי הקיבוץ את שם היישוב לדן, על שם השבט המקראי דן שכבש עיר באזור צפון ארץ ישראל ושינה את שמה לשם דן.
בחודשים הראשונים להקמתו, העבירו חברי הקיבוץ בהדרגה את הכבשים והפרות מגבעת השומר, שתלו גן ירק ותכננו את הענפים החקלאיים שיקימו. לאחר שכל התשתיות היו מוכנות, הגיעה השעה לצרף ליישוב את הילדים שנותרו מאחור בגבעת השומר. יום הגעתם של הילדים לקיבוץ היה אמור להיות יום חג אך הוא הסתיים באסון גדול. אוטובוס אגד שהסיעם איבד את בלמיו בירידות לטבריה והחל להידרדר. אחד מחברי המשק שהיה באוטובוס סייע לנהג להשתלט על ההגה אך האוטובוס התהפך. בתאונה נפצעו הנוסעים ונקטעה רגלה של אחת החברות. כשהנהג נוכח לדעת את ממדי האסון, הוא התאבד.
מלחמת העולם השנייה
לאחר פרוץ המלחמה, חששו הבריטים מפני פלישה צרפתית וגרמנית לארץ ישראל משטחי סוריה ולבנון שהיו תחת המנדט הצרפתי. כצעד מנע החליטו הבריטים לפלוש לסוריה וללבנון וגייסו סיוע מהיישוב היהודי לצורך זה. משה דיין, לימים שר הביטחון של מדינת ישראל, היה אז מפקד בפלמ"ח והוא גויס לשמש גשש עבור הכוחות האוסטרלים שהגיעו ב-1941 לארץ והתמקמו בקיבוץ כדי לסייע משם לבריטים. במהלך הפעילות לצידם של האוסטרלים צפונית לראש הנקרה, השקיף דיין במשקפתו לעבר הגבול ונורה בעינו מצלף. לימים, כשדיין הפך לדמות ציבורית, פציעתו זאת הייתה מוכרת לכל ישראלי בזכות רטייתו המפורסמת... מורשת נוספת שהותירו אחריהם הכוחות האוסטרלים בקיבוץ הייתה בסלנג המקומי. במשך שנים כינו בקיבוץ את אזור ההתכנסות שלהם "השטח האוסטרלי" ואת המסלול של נסיעתם "הדרך האוסטרלית".
במהלך המלחמה פונו ילדי דן לקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל והם חזרו לקיבוץ רק לאחר כמה חודשים, עם תום המאמץ המלחמתי הבריטי מעבר לגבול. היה זה הפינוי הראשון שחווה הקיבוץ בתולדותיו. פינוי נוסף התרחש במלחמת העצמאות לאחר שצלפים התמקמו בכפרים הסורים שמול הקיבוץ והתקיפו את הקיבוץ יומם ולילה. במהלך חודשים אלה פונו הילדים למעון זמני ברחוב הגפן במושבה הגרמנית בחיפה.
לאחר מלחמת העצמאות הצטרף לקיבוץ גרעין של שורדי שואה מהונגריה, כולם בשנות העשרים, לאחר ששהו כמה חודשים במחנות העקורים בקפריסין. הם כונו בסלנג הקיבוץ "ההשלמה הבינונית", שכן הפכו להיות דור הביניים, בין הדור הצעיר של הילדים והנוער לבין דור המייסדים שהתבגר.
יחסי השכנות עם הסורים והלבנונים
בעשור הראשון להקמתו, יחסיו של קיבוץ דן עם הכפרים הערבים השכנים מעבר לגבול היו ידידותיים ואפילו חמים. עדות לכך היא השתתפותה של משלחת צופים מאחד מכפרי דרום לבנון בחגיגות האחד במאי 1940 שהתקיימו בקיבוץ.
עדרי הצאן משני צידי הגבול הביאו לקירוב לבבות ולשיתופי פעולה מפתיעים עם השכנים הסורים. כך למשל היה ב-1955, כאשר הרועה של קיבוץ דן נרדם והעדר שעליו השגיח חצה את הגבול. אנשי הכפר הסורי שלמרגלות הר דב השגיחו עבורו על העדר ומסרו אותו בחזרה לקיבוץ בתיווך של כוחות האו"ם. הרועים הסורים שלחו גם ארבע טליות שנולדו במהלך שהותן בשטח הסורי. אנשי הקיבוץ החזירו להם את הטליות במחווה של תודה.
ב-1955 פרצה שריפה בשדות שבעלייה לרמת הבניאס, במקום שבו הוקם לימים קיבוץ שניר. השריפה גרמה לעדר הכבשים של הקיבוץ שרעה במקום לרוץ אל מעבר לגבול הסורי. הרועה של דן, עמירם אפרתי, חצה את הגבול להחזיר את הכבשים. הרועים הסורים הידידותיים החזיקו את כלביהם כדי לאפשר לו לקיים את מבצע החילוץ. ביטוי נוסף ליחסים החמים עם השכנים היו הארוחות המשותפות שנהג עמירם הרועה לקיים עם ידידו הרועה הסורי.
לצד יחסי השכנות האלה, היו גם חיכוכים בין הצדדים שנגרמו לא פעם בגין אי הבנה של חברי הקיבוץ. לפי המסורת הנהוגה עוד מהתקופה העותמאנית, כאשר אפנדי מוכר אדמה, נשמרת הזכות לאריסים לעלות עם עדריהם על השלף שנקצר. שומרי השדות הקיבוצניקים לא הכירו מנהג זה והם נהגו לירות לעבר הרועים הסורים שחדרו לשטח הישראלי מתוך חשש שווא שמדובר במסתננים.
נקודת המפנה ביחסים עם השכנים הייתה באמצע שנות הששים של המאה העשרים לאחר שמדינות ערב החליטו להטות את מקורות הירדן, לשאוב את מי הבניאס שנבעו במעלה הר דב לירמוך ולהטות את מי החצבני לנהר הליטאני. צה"ל שפעל לסכל את התוכניות האלה סלל בין היתר כביש פטרולים מתל דן ועד הכפר הסורי נחיילה כדי למנוע מהסורים להשתלט על מקורות הדן ובכך על מקורות הירדן כולם. לימים התברר שנחיילה היה כפר דמה ולמעשה שימש מוצב סורי שממנו ירו על הקיבוץ תדיר. שיא המתיחות בין הצדדים היה ב-13 בנובמבר 1964 לאחר שהחלה הפגזה אינטנסיבית מנחיילה לעבר הקיבוץ. אחד הפגזים נפל על בית התינוקות והרסו. למרבה המזל, הדבר קרה שניות בודדות בלבד לאחר שהסתיים פינוי התינוקות מהמבנה למקלט.
מלחמת ששת הימים
תקופת ההמתנה למלחמה הייתה מתוחה וחברי הקיבוץ המודאגים צפו במו עיניהם בטנקים הסורים ההולכים ומתרכזים ליד הגבול. גורמי הביטחון והנהגת המדינה סברו דווקא שהקיבוץ מוגן. בביקורו של שר הביטחון משה דיין בקיבוץ כמה שבועות לפני פרוץ המלחמה, הוא הצהיר בפניהם שהקיבוץ הוא המקום הבטוח ביותר במדינה ושהיה מוכן להביא את משפחתו לגור בו.
למרות מסרי ההרגעה מהנהגת המדינה, לא נחה דעתם של אנשי דן והם נערכו לכל תרחיש. הם חפרו תעלות קשר בכל רחבי הקיבוץ והקימו עמדות הגנה ותצפית מבוצרות שהקיפו את הקיבוץ כולו. היערכותם זאת הצילה חיים. קרב חייהם התרחש בקיבוץ ב-6 ביוני 1967 ביומה השני של המלחמה, לאחר שהותקפה אחת מעמדות ההגנה של הקיבוץ. להלן עדותו של עמירם אפרתי:
"בתקופת ההמתנה גויסו כל החיילים בקיבוץ לצבא. חלק מהחברים נשארו בקיבוץ כחיל הגנה מרחבית במילואים. עם תחילת המלחמה, הוצבו בכל עמדת הגנה 15-10 חברים שתוגברו בסטודנטים עתודאים שלא גויסו. היינו חמושים בארבעה מקלעים צ'כים בלבד וברובים צ'כים מיושנים שחייבו הטענה מחדש לאחר ירי של חמישה כדורים ברצף. באותו יום, לפני השעה שש בבוקר, החלה הפגזה עזה על הקיבוץ מסוריה שבמהלכה נורו לקיבוץ מאות פגזים. מי שלא היה בעמדות ההגנה שהה במקלטים. אני הוצבתי בעמדת הפילבוקס יחד עם עוד חמישה עשר חברים. כשעתיים לאחר ההפגזה השתרר שקט. יצאנו מהעמדה ואז שמענו צעקות בערבית. הסתבר לנו ששתי פלוגות של קומנדו סורי שכל אחת מנתה כמאה חיילים היו בדרכן לכבוש את הקיבוץ. הקומנדו הסורי היה מצויד היטב ונשא עימו ציוד לפיצוץ הגדר של הקיבוץ. מפקד העמדה שלנו, יוסי לב ארי ז"ל, נתן לנו הוראה לא לירות ולא לדבר כדי שהסורים לא יגלו אותנו. הוא ידע שהרובים הצ'כים לא יכלו לירות באויב ממרחק רב. רק לאחר שהחיילים הסורים התקרבו למרחק של פחות מכמה עשרות מטרים מאיתנו, נתן יוסי את פקודת האש. הצלחנו להפתיע את הסורים והסבנו להם אבדות רבות שהביאו לנסיגתם. אבל אז ראינו שמרמת הבניאס יורדים שישה טנקים סורים ומתקרבים לכיוון המקום שבו עובר היום הכביש המוביל לתל דן. ירינו לכיוונם כשהם עברו בשדות שנקצרו למחצה. האש שירינו הציתה את השלף שנותר בשדות וגרמה להתלקחות של שרשראות הטנקים. מתקפת הנגד שלנו הצליחה והסורים נסוגו. שלושה טנקים הסתובבו בחזרה לכיוון רמת הבניאס, טנק אחד נתקע בצומת הכביש המוביל לרג'ר וטנק אחר נפל לבניאס ליד שאר ישוב. הוא נמצא שם עד היום. אנחנו גררנו לקיבוץ טנק נוסף שהיום הוא חלק מאתר ההנצחה של הקיבוץ."
עם תום המלחמה התברר היקף הנזק שנגרם לקיבוץ, תשתית החשמל ובניינים רבים נהרסו, עשרות פרות מתו ומטעים נשרפו. לקיבוץ הגיעו מתנדבים רבים מהתנועה הקיבוצית ומחוצה לה כדי לסייע במאמצי השיקום. למרות הנזקים, הייתה תחושת אופריה, היה נדמה שהגבול התרחק ושלא יהיה עוד צורך במקלטים בקיבוץ. לימים התברר שקיבוץ דן נותר יישוב ספר הנתון להפגזות מתמשכות.
כלכלת הקיבוץ
בתחילת הדרך ביסס קיבוץ דן את פרנסתו על גידולים חקלאיים ועל משק החי וכבר בימיו הראשונים הוקם ענף המכוורת שהלך ושגשג וכיום הוא אחד הגדולים בארץ. אך ההצלחה ביתר הענפים לא באה בבת אחת. מטעי המשמש, השזיף ותפוחי העץ שנשתלו בימיו הראשונים לא צלחו והם הוסבו למטעים אחרים כגון אבוקדו. דיר הצאן גדל אך לימים הפך לא רווחי ונמכר, הרפת שהלכה והתפתחה נסגרה גם היא וכיום מבנה הרפת משמש פאב ומקום בילוי לצעירי הקיבוץ...
חיסול ענפי המשק הלא רווחיים לאורך השנים העיד על חשיבה כלכלית וגמישה של הקיבוץ. בד בבד, הלכה והתגבשה התובנה שעל הקיבוץ להקים מפעלי תעשייה. ברקע התקיים על כך ויכוח אידיאולוגי נוקב בקיבוץ הארצי. לאחר לבטים החליט הקיבוץ להקים שני מפעלים, האחד לייצור ממטירים מווסתים והשני לייצור פרופילי PVC לתקרות אקוסטיות. סגירת הענפים הלא רווחיים אפשרה להמשיך וליישם את עיקרון העבודה העצמית ולנייד עובדים לענפים חדשים אלה.
אחד המוסדות המפוארים של הקיבוץ לאורך השנים הוא גידולי דגים במי הדן הקרים. בריכות הדגים הראשונות בקיבוץ הוקמו ב-1941 וחברי הקיבוץ גידלו בהן קרפיונים ואמנונים כדי לתת מענה לצורכי השוק המקומי. ב-1946 נחפרו בריכות נוספות לגידול פורלים במרגלות תל דן. בריכות אלה היו ממוקמות מול מוצב סורי שממנו ירו צלפים לעבר חברי הקיבוץ שעבדו בבריכות והדבר אילץ את עובדי הבריכות להאכיל את הפורלים רק בחשכת הלילה. במלחמת העצמאות פוצצו הסורים את הבריכות, הדגים נשטפו לנחל דן והייצור הופסק. בהמשך החל הקיבוץ לגדל צלופחים, מאכל שנחשב אז למעדן בשוק האירופי אך הקיבוץ סגר ענף ייצור זה עם תום הביקוש העולמי למוצר. לאחר מלחמת ששת הימים חידש הקיבוץ את ענף הפורלים לאחר שנענה לדרישת הרשות לשמורות הטבע להחזיר לנחל הדן מים מטוהרים בתהליך הייצור. נוסף על כך, הוקמה חוות חידקנים המייצרים קוויאר על בסיס תשתיות בריכות הצלופחים. החווה פועלת עד היום ומשווקת את תוצרתה לחברות מובילות ומצליחות בתחום בעולם.
לאורך השנים הפגין קיבוץ דן ערבות הדדית כלפי שכניו מבית. כשבן גוריון קרא לבני המושבים והקיבוצים לסייע בקליטת מסות העולים שהגיעו לארץ, נרתם הקיבוץ למשימה. עמירם אפרתי מספר שהוא נהג להגיע כמה פעמים בשבוע לקריית שמונה באופניים כדי להדריך את הנוער המקומי. כשהוקם קיבוץ שניר, הקיבוץ הרביעי בסדרת מצודות אוסישקין, העביר לו קיבוץ דן אלף דונם של אדמות מעובדות שהיו מיועדות במקורן לשניר. המשבר הכלכלי החריף שפקד את הקיבוצים בשנות התשעים של המאה העשרים לא פסח על דן שהיה הקיבוץ עם החוב לחבר הגבוה ביותר בקיבוץ הארצי. חוסנו הכלכלי של הקיבוץ אפשר לו לצלוח משבר זה ואף לסייע לקיבוצים אחרים בכיסוי חובותיהם.
השינויים באורחות החיים
במהלך השנים חלו תהפוכות באורח החיים בדן בדומה לתהליך שעברה כל החברה הקיבוצית. הקיבוץ עבר הפרטה כולל בנדל"ן, עבר ללינה משפחתית, אפשר עבודות חוץ לחברים ולחברות שלא היו מעוניינים לעבוד בענפי הקיבוץ, חילק משכורות לא שוויוניות, ואף חייב בכסף את הארוחות בחדר האוכל. תהליכים אלה היו כואבים וכרוכים במשברים פנימיים שהבולט בהם היה משבר הפנסיה לדור הוותיק. לאחר שצלח את האתגרים האלה, חווה הקיבוץ תנופת פיתוח ושגשוג, ועם הקמת שכונות לצעירים, החלה מגמה של חזרת דור הבנים. בעשור האחרון גדל מספר החברים בקיבוץ מ-160 ל-320 ואוכלוסיית הקיבוץ כולה מונה כיום כאלף איש.
מלחמת חרבות ברזל
למרות שהקיבוץ טווח במלחמה, רוב המבנים שבו לא ניזוקו אם כי רבים מהם מחייבים שיפוץ בגין פלישת חיות או היעדר ממ"דים. במהלך המלחמה מספר חברים לא התפנו כלל, הם נשארו בקיבוץ כדי לטפל במטעים, בבריכות הדגים, במפעל שהמשיך לייצר בשלוש משמרות ובשאר ענפי המשק. יחד עימם נשארו חברי כיתת הכוננות אך רוב חברי הקיבוץ פונו. תחושתם של רבים בקיבוץ היא שניתן היה למנוע את פינויים לו הבתים היו ממוגנים וכל יוצא צבא היה מצויד בנשק אישי. רוב חברי הקיבוץ התמקמו תחילה יחד במלון בחיפה. בהמשך החלו המשפחות עם הילדים לעזוב את המלון ולמצוא לעצמן פתרונות דיור אחרים. קבוצה גדולה עברה לגור בקיבוץ מרום גולן, קבוצה אחרת עזבה זמנית לקופנגן בתאילנד והיא מכונה בסלנג של הקיבוץ "קופנדן". למרות אתגרים אלה, לכידות הקיבוץ נשמרה. מוסד "שיחת הקיבוץ" ממשיך להתקיים מדי חודש בזום שמחבר בין כל החברים והחברות שהתפזרו ברחבי הארץ ובעולם. הוותיקים שנשארו במלון ממשיכים ליהנות מפעילותה הנמרצת של ועדת התרבות.
קיבוץ דן חווה תהפוכות לאורך השנים, משברים ביטחוניים ואחרים, וצלח אותם. זוהי מורשת הקיבוץ וזהו חוסנו. יד יערי מאחל הצלחה לקיבוץ בתהליך השיקום והאיחוד מחדש של כל החברים והחברות.
סיפורו של קיבוץ דן המתואר לעיל מתבסס על ריאיון עם חבר הקיבוץ עמירם אפרתי ועל חומרי ארכיון דן. עמירם, איש השומר הצעיר, הצטרף לקיבוץ ב-1954 ונהיה לאורך השנים דמות מובילה בקיבוץ ומחוצה לו. לימים הוא כיהן בתפקיד מזכיר הקיבוץ הארצי. עמירם נחשב כיום לאחד מוותיקי הקיבוץ ושמו יצא לפניו כהיסטוריון של היישוב. הוא מתגורר בימים אלה במלון בחיפה עם רעייתו ועם חברי קיבוץ רבים שפונו עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל ויחד עימם הוא מייחל לשוב לקיבוץ במהרה. חשוב לציין שעמירם חווה אישית חלק ניכר מהאירועים המתוארים לעיל.
התצלומים והמסמכים המוצגים בסקירה זאת הועברו ליד יערי באדיבות אדר תפארת ויהודית ארזי מארכיון קיבוץ דן.
כתבה: דפנה גרינשפן, hidagn@gmail.com