אדמה, באנו אלייך ממערכות המלחמה: ממלחמת 1948 לקיבוץ
סיפורו של קיבוץ ארז מתחיל להירקם לקראת הקמת המדינה ועם פרוץ מלחמת העצמאות. חבורת המייסדים של ארז - בוגרי הכשרות הנוער העובד בפלמ"ח, שהוכשרו בקבוצת כנרת, דגניה ב' ורמת יוחנן - נחשבה, בעיני עצמה ובעיני המוסדות, לגוף חברתי וארגוני מצוין ובעל יכולת. הגרעין, שהתגייס לפלמ"ח בשנים 1948-1947, עבר את המלחמה במסלול הקרבות הארוך ביותר - מראשית המלחמה בגליל, בקרבות בעין זיתון ובצפת, עד סיומה בפריצה לנגב, במסגרת הגדוד השלישי של חטיבת יפתח, גדוד ההכשרות - ושילם מחיר דמים גבוה: עשרה חברים נהרגו ונוספים נפצעו.
עם שוך הקרבות הוחלט בתנועה על תקופת התארגנות ברמת יוחנן, כשבמקביל קבוצת "החולשים" - בוגרי מוסד בן שמן, הצטרפו לקבוצה המתעתדת לעלות לקרקע, והחזיקו את המוסד והמשק שם. הגרעין ניצל את ההכשרה ברמת יוחנן לחיזוק המבנה החברתי והכנה להתיישבות. המוסדות המיישבים הציעו מספר אפשרויות להתיישבות: חבל תענך, נורית (בגלבוע), וחיזוק משק אבוקה בעמק בית שאן. הבחירה בסוף נופלת על אדמות כפר נג'ד, שתושביו גורשו במסגרת מבצע ברק של חטיבת הנגב.
ב-8 לספטמבר 1949 התיישב במקום כוח חלוץ וכל הרכוש הועבר לנקודה הזמנית על אדמות כפר נג'ד, לקראת יום העלייה לקרקע - 26 באוקטובר 1949. כיישובים אחרים רבים באיזור, ארז הוקם כיישוב משלט. במציאות בה הישובים בנגב המערבי מותקפים באופן תדיר על ידי פדאיונים ומסתננים שחודרים את הגבול הפרוץ, ההתיישבות באיזור, יחד עם פעילותם של כוחות הביטחון בסביבה, הייתה מכוונת להגביר את תחושת הביטחון. בתקופה שאחרי מלחמת העצמאות רווחה התפיסה שיש להקים היאחזויות צבאיות רבות באיזור:"הפכו יישובינו למשלטים - יהפכו משלטינו ליישובים".
ביום העלייה לקרקע מקריאים חברי הקיבוץ את מגילת העליה אל הקרקע, תחת הכותרת "דברנו אל האדמה":
"ביום הגדול הזה, יום בואנו הנה לחוג את חגנו עם גל קהל המוזמנים, לא נשכח עוד שותפה גדולה לשמחתנו: לא נשכחך אדמה! ידענו, רבים היו שממונך ועצבונך עד היום הזה. באנו אלייך ממערכות המלחמה, ואת אדמה בת ברית נאמנה היית לנו: בגופך הגנת עלינו מקליעי האויב, אל קרבך ספגת ברחמים את דם פצועינו, אל חיקך קיבלת את חללינו למנוחת עולמים. נשבענו לך על כן כי לא ננוח, לא נשקוט ולא נשליו, עד כי נחזור ונפריח שממותייך, עד כי שוב תעטרי תפארת שדות קמה ונוי גפנים. הנה עוד מעט נחרוש על גביך תלם ראשון, והיה תלם זה לאות לברית בינינו: ברית עולם בין אדמת ישראל למתיישביה".
בעלון ה-250, תחת הכותרת "דפדוף באלבום המשק", סופר על טקס העליה: "הנפנו דגלי אומה ודגלים אדומים. ציירנו סמלי פלמ"ח, צה"ל והנוער העובד. הזמנו את הרצפלד ואת יתר האורחים, נשאנו את דברינו - והטרקטור הצהוב התניע ברעש ומתח את התלם הראשון. האורחים מחאו כף - נכנסו למכוניותיהם ונסעו הביתה. שוב נותרנו לבדנו מול גבול עוין".
מנג'ד לדימרה: מתיישבים בנקודת הקבע
בראשית 1950 תובע צה"ל להקים את ישוב הקבע של קיבוץ ארז קרוב יותר לגבול הרצועה, על אדמות הכפר דימרה, שנכבש גם הוא במהלך מבצע יואב, על מנת להדק את חגורת הישובים היהודיים בסביבה. בקשה זו מגיעה ברגע בו עולה השאלה האם למקם את נקודת הקבע על אדמות נג'ד, ובקיץ 1950 מתקבלת ההכרעה בקרב חברי וחברות הקיבוץ: מקבלים את הצעת הצבא והמוסדות, עוברים לדימרה.
הכנת היסודות למבני הקבע והשירותים בקרקע המיועדת התחילה בקיץ 1950, וב-26 באוקטובר בשנה זו עולים חברי ארז לקרקע בדימרה. העברת המשק ממושכת, ונמשכת עד מרץ 1951. עוד במהלך קיץ זה מצטרפת קבוצה חדשה: יוצאי ויוצאות המוסד החקלאי "עיינות", שמגיעים בסוף 1950. יחד איתם מצטרפים חברים נוספים שעזבו את משק "אבוקה" בעמק בית שאן, חלקם בוגרי פלמ"ח והכשרת הנח"ל הראשונה.
באחד מלילותיו הקרים של חורף 1950 רואה השומר דמות חשודה ליד גדר הרפת. החברים רצים לכיוונן הדמות ורואים ערבי בודד מתהלך בשטח, ואינו מנסה להימלט. הערבי מתגלה כבחור בשם מוחמד, שרוצה להצטרף לקיבוץ. מוחמד הצטרף לקיבוץ, מבצע עבודות בהתלהבות רבה, אוכל בחדר האוכל ומתפקד כחבר לכל דבר ועניין.
בקיץ 1950 מניחים חברי הקיבוץ אבן פינה ליד זיכרון ללוחמי תש"ח. בקרבות נפלו עשרה מחברי הגרעינים שהרכיבו את הקיבוץ. כך הם כותבים על המגילה, שנטמנת בתוך אבן היסוד:
"נזכור את חברינו לוחמי הפלמ"ח שנפלו בקרב, ונשאו את תקוות העם היהודי למולדת חופשיה ועצמאית, שוחרת שלום, מקבצת עם: צבי כהן, מיכאל טמלר, יקותיאל פונט, אפרים פוקס, גדליהו ליסגורסקי, יצחק בן שמואל, מאיר כהן, מנחם סובול, עמוס בן פורת ואמנון ליבוביץ'. באנו הנה ממערכות המלחמה על מנת לבנות לנו בית. במקום הזה אכן ראוי ויאה הוא כי נקצה טפח אדמה לאלה אשר יחד עמנו חלמו על המפעל ההולך ומוקם עתה אך לא זכו להגשימו… נדע לקדש את זכרם והיה כל בית אשר ייבנה וכל תלם אשר ייחרש לאות ולמופת כי לא נפלו חינם".
נאמנים להצהרות אלה, חברי הקיבוץ מתחילים במלאכה: הם מעבדים את כל האדמות בין הקיבוץ לבין הגבול שהיה פרוץ בשנים אלו. נוסף על כך, הם מטפלים בכרמים שננטשו באיזור ומשקמים אותם, ומקימים ענפים חדשים. הפלחה, הענף העיקרי, מתפרשת על כ-6500 דונם; במקביל לכך גם הרפת והלול דורשים עבודה לא מעטה. החשמל באותם שנים מסופק על ידי גנרטור עצמאי, וחברי הקיבוץ בונים שישה מבני מגורים. המים באותם שנים היו בצמצום רב: הבאר הערבית באיזור מופעלת ומספקת בקושי את צרכי הקיבוץ. לאחר כשנה, בתחילת 1952, חברת מקורות קודחת שני קידוחים באיזור, ועל בסיסם מנסים חברי הקיבוץ להסתדר ולפתח את המשק, למרות האתגרים הרבים. בחורף 1952 מצטרפים גרעיני יסעור א'-ב', חניכי הנוער העובד, בוגרי הנח"ל, שהוכשר בדגניה ב' ובתל קציר.
העשור הראשון לקיבוץ: מהפילוג לחקלאות מתפתחת
חצר הקיבוץ תוססת ומלאה באירועים. מהתכנסויות על כוס קפה, דרך שיחות ארוכות אל תוך הלילה, כמו גם ביקורי אישים מרכזיים בתנועה כמשה שרת וקדיש לוז. המרכז החברתי שנוצר בחצר הקיבוץ מתחיל לקבל גם מבנים שונים. ויכוחים סוערים וקולניים הופכים להתארגנויות לגושים בתוך הקיבוץ. בהתחלה ההתארגנויות יחסית מקריות ומבוססות על יחסים חברתיים, ובהמשך המתחים האישיים והקבוצתיים גוברים. זירת המערכה, בחדר האוכל, הופכת למקום בו ייקבע עתיד הקיבוץ, ובו נידון הויכוח שסוחף את כל התנועה הקיבוצית בתחילת שנות החמישים: הפילוג בין מפא"י למפ"ם.
בעקבות ויכוחים בקיבוץ הוחלט לאחר אסיפה של שש עשרה שעות בחדר האוכל להדיח את אחד החברים שהזדהה עם מפ"ם. עם קבלת החלטה זו עזבו עשרים ואחת חברים נוספים את הקיבוץ, ועברו יחד לקיבוץ צובה (אז: פלמ"ח צובה). העזיבה מטלטלת את הקיבוץ הצעיר שמצוי, כמו קיבוצים רבים אחרים באותה עת, בקשיים כלכליים ומבניים - אך הוא מתגבר על הטלטלה.
ב-1952 מוקמת מכוורת ארז: 30 נחילים מטופלים בידי חברי הקיבוץ, והיא מתהווה לענף משמעותי בייצור הקיבוצי, שפועל עד ימינו אנו. באותן שנים מוקמים גם שני מפעלים - לייצור בלוקים וייצור רעפים, ונפתחת גם משתלת פרחים. בתחומי החי, הלול מתפתח והולך, הרפת מניבה תנובות מרשימות של כ-5000 ליטר חלב לראש, ואף נפתחת אווזיה. ענף הפרי מתפתח, וניטעים מטעי אבוקדו, משמש, שזיף, שקדים, לימון, אפרסקים, תפוזים, גויאבות וגפנים. בהמשך העשור ניטעים גם סלק סוכר ותירס בפלחה.
מבצע קדש, בשנת 1956, משפיע על הקיבוץ הממוקם בסמוך לגבול עם הרצועה. הקיבוץ הופך שנית ליישוב משלט ויחידות צה"ל רבות מתמקמות בו. מחלקת ארז, בפיקודו של עמוס פייגין, כובשת את בית חנון. במקביל, בערב כיבוש הרצועה נפלו על אדמות קיבוץ ארז שישה חברים, ביניהם שני אנשי מקורות ממניחי היסוד למשק המים בנגב, חברי גרעין צל-צח ומפקדם שהתחנכו בקיבוץ, וחבר הקיבוץ אורי רוזן - ג'ימי, מהמרכזיים והמשמעותיים בחברי הקיבוץ. לאחר תקופה קצרה של כיבוש הרצועה וחצי האי סיני, תקופה בה לפתע לא היה ארז לישוב ספר - הממשלה מחליטה לסגת מהרצועה ומסיני, וארז חוזר להיות ישוב ספר, כאשר המחסום, הצמוד לקיבוץ, מותקף תדיר.
לאורך השנים קיבל ארז לא מעט גרעינים ישראליים להשלמה, אך הוא ידע כמה נסיונות נועזים ומקוריים להשלמות. ביניהם היה הגרעין התעופתי, כאשר המשק רצה לפתוח בענף התעופה ולקבל מספר טייסים לחברות, סביב חבר הקיבוץ אהרוניק יואלי. בין היתר, עמדו על הפרק הקמת בית הספר לגדנ"ע אויר בארז, הקמת ענף תעופה חקלאית, הקמת חברת תעופה אזרחית וקבלת חברת ארקיע לידיו של הקיבוץ. במשך ארבעה חודשים חלמו חברי ארז להיות הקיבוץ המעופף הראשון, אך התכנית ירדה לטמיון.
דיווח ראשון על הגרעין התעופתי המתוכנן בארז, בין היתר: שיחה עם שר הביטחון, שמעון פרס, שדעתו הייתה חיובית.
בהגיע שנת העשור, רואה הקיבוץ ברכה בעמלו, בכל הענפים - מהלול, הרפת ודיר הצאן, שנחשבים למניבים ביותר בנגב ובכלל, דרך הפלחה והשלחין, עבור במטע והמכוורת וכלה בנגריה ובמפעל.
אדריכלות, חקלאות ותעשיה: שנות השישים והלאה
את חדר האוכל הבנוי הראשון בקיבוץ ארז תכנן האדריכל אלכס קסטן מקיבוץ גבעת חיים איחוד ב-1960. מבנה קטן וצנוע - צריף בנוי, שמומן מכספי הסוכנות היהודית והחליף צריף פשוט עם גג אסבסט ששימש את הקיבוץ במשך שנותיו הראשונות.
בחלוף עשור חברי ארז ביקשו להרחיב את חדר האוכל שכבר במקור תוכנן במידות קטנות מידי. לתכנון העבודה הוזמן האדריכל ויטוריו קורינלדי, חבר קיבוץ ברור חיל השכן. עבודת אמנות שולבה באולם, בצורת קיר קרמיקה אותו יצרה עפרה הורביץ, חברת קיבוץ ארז שיצרה בתנור לשרפת קרמיקה שהוחזק בשעתו במחסן הצמוד למקלחת המשותפת. המרכיב המייחד את הבניין שיצר קורינלדי הוא סורג בטון חשוף המותקן בחזית הדרום-מערבית. קורינלדי מעולם לא הספיק להשלים את יצירתו. הוא תכנן מבנה סימטרי, אך חלקו המזרחי שתוכנן להיות מראה לאגף המערבי (אותו תכנן קסטן) לא הושלם. לימים, נבנתה במקום האגף המזרחי קוביית בטון, שנועדה לשמש חדר ממוגן.
למרות האיפוק היחסי בעיצוב של קורינלדי, לא כולם בארז היו מרוצים מעבודתו. הטענה היתה שקורינלדי מציג מבנה מעט מצועצע, בעיקר בעקבות סורג הבטון שבחזית. באותם ימים לא ראו בעין יפה השקעה כספית באלמנטים דקורטיביים ולא פונקציונליים. לבסוף הביקורת נדחתה, העבודה בוצעה וזכתה להערכה. בנוסף, קורינלדי תכנן בכניסה לקיבוץ מפעל תרופות על בסיס דבש שהורחב בתחילת שנות ה-80 והפך למפעל למוצרים תרמופלסטיים.
שוב, שנים ספורות לאחר השלמת עבודתו של קורינלדי, חזרו החברים והחליטו שחדר האוכל קטן מדי ויש צורך בהרחבה. ב-1983 הוחלט על בנייתו של חדר אוכל ומטבח חדש, אך התכנית לא התממשה, וגם היום - חוץ מהפסקה של מספר שנים - אותו חדר האוכל שתוכנן על ידי קורינלדי משרת את חברי הקיבוץ המעוניינים בכך.
גם בית תרבות נבנה בארז, אחרי הצריף הישן ששימש את הקיבוץ במשך עשורים. ב-1975, הוזמן האדריכל ארטור גולדרייך מתל אביב במטרה להשלים את מרכז הקיבוץ ולהקים בית תרבות (שבנייתו הושלמה רק ב-1985). חברי הקיבוץ ניסחו את הצורך בבניין החדש בחוברת שפרסמו, לצורך גיוס תרומות להקמת הבניין: "חיי התרבות בקבוצתנו עשירים ומעניינים, אך לצערנו שנים רבות התמקדנו בבניית הבסיס הכלכלי שלנו. כיום, לאחר שפעילויות שונות במשק מפוזרות בכל מקום הפנוי לכך, הגענו להצעת תכנית זו של המרכז התרבותי. המחשבה המונחת ביסוד מבצע כזה היא לרכז את כל הפעילויות השונות תחת קורת גג אחת"
אחרי שנבחר האדריכל היה צורך להחליט היכן יבנו את המועדון. חברי הקיבוץ רצו להקימו בסמוך לבריכת השחיה, אך גולדרייך חשב אחרת וראה חשיבות בחיזוק מרכז הקיבוץ. בשטח המיועד לבית התרבות עמד אחד מצריפיו הראשונים של הקיבוץ, ולצורך הבנייה החדשה הוא נהרס. רק שניים מהצריפים הראשונים שרדו בסופו של דבר, והם שוכנים כיום בסמוך למועדון ומשמשים כמוזיאונים מקומיים לתולדות קיבוץ ארז.
האדריכל יחד עם חברי הקיבוץ ראו בחזונם מבנה המורכב מסדרת אולמות שיענו על צרכי החבר בסוף יום העבודה הקשה. את השימושים השונים פירטו החברים באותה חוברת שהפיקו לגיוס תרומות: "החל ממועדון לחבר בו ניתן להנות בצוותא בבילוי משותף ליד כוס קפה, משחק חברתי או סתם עיון בשבועון או ירחון, וכלה בחדרים לחוגי התחביבים השונים של החברים: מוסיקה, מעבדת צילום, אומנויות שונות, ספריה וחדר עיון". בבניין תוכננו לבד מאלה, אגפים למוזיאון, אולם ישיבות וחדר להקרנת סרטים. מכל אלה הוקמו בסופו של הדבר מועדון החבר הכולל במה ודלפק למזנון באולם מלבני גדול, חדר ישיבות במפלס העליון של האגף המעוגל וספרייה במפלס התחתון של האגף. מאז חנוכתו ב-1985 כמעט ולא חלו שינויים בבית התרבות. אולם הישיבות משמש לייעודו המקורי והספרייה ששכנה בקומה מתחתיו עברה למבנה אחר. המועדון לחבר, שקם על מנת לשמש מקום מפגש בין חברי הקיבוץ על כוס קפה, כבר לא משמש ככזה, אלא בעיקר לישיבות, דיונים ואירועים.
לקראת שנות השמונים ועם המשבר הכלכלי שחווה מדינת ישראל כולה, מבינים החברים בקיבוץ ארז כי הם קרובים למיצוי הפוטנציאל הכלכלי של ענפי החקלאות השונים, כמו גם עליה ברצון לאפשר לחברים להשתלב בענף חדש בקיבוץ שאיננו חקלאות. ב-1982 מוקם "ארז מוצרים תרמופלסטיים" - מפעל ליריעות פלסטיות המשמשות למגוון צרכי איטום - איכות הסביבה, סירות והצלה ימית, מבני מתח, תעשייה ובנייה, ציוד רפואי וחקלאות. לקראת סוף שנות השמונים, מונה הקיבוץ 430 נפשות - מתוכם 197 חברים וחברות.
ארז כיום: 7 באוקטובר והעתיד
לאחר שנים של חיים תחת אזעקות ותקיפות מרצועת עזה, דבר לא דמה למה שהתרחש ב-7 באוקטובר. בשעה 06:29 כבשו כוחות החמאס את מעבר ארז והפכו אותו למעבר פרוץ לחלוטין בין הרצועה לשטחי ישראל. למשמע קולות הירי, קופצים חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ ומתמקמים על נקודת הראות הטובה ביותר אל עבר מעבר ארז - האנדרטה לעשרת נופלי הפלמ"ח, הצופה על המעבר. משם הם רואים טנדרים עמוסים בכ-30 מחבלים נוסעים אל עבר שערי הקיבוץ. במרחק של כ-150 מטרים משערי הקיבוץ, פותחים חברי כיתת הכוננות בקרב הגנה שנמשך שעות, וכלל ירי ב-RPG, ירי צלפים וזריקת רימונים אל עברי חברי כיתת הכוננות. במהלך המתקפה, נפצע חבר כיתת הכוננות אמיר נעים, ובהמשך נקבע מותו.
שישה לוחמים נותרים באותה עת מול כוח של 20 לוחמים, עם תחמושת הולכת ונגמרת, ופצועים נוספים - ביניהם אורי שטסרברג, הדבוראי של הקיבוץ. לאחר זמן מה, חברו צמד מכיתת הכוננות של אור הנר ועזרו בהגנה על הקיבוץ. במקביל לקרב בשער האחורי של הקיבוץ, מזהה עמית זרקא, סגן מפקד הרבש"צ, תנועות חשודות בקרבת השער המזרחי של הקיבוץ. הוא מעלה רחפן לאוויר ומגלה מחבלים בסמוך לשער; הם מפוצצים באמצעות מטען את השער המזרחי, ומיד מחוסלים בידי כיתת הכוננות. לאחר קרב שנמשך ארבע שעות, מצליחה כיתת הכוננות להסיג את המחבלים משערי הקיבוץ. על אדמת האנדרטה לנופלי הפלמ"ח, בה נשבעו חברי הקיבוץ שמותם של חבריהם על מנת שהם יוכלו להקים בית באדמות הנגב לא יהיה לחינם, הצילו חברי כיתת הכוננות את חיי חברי הקיבוץ כולם.
בארז יש כיום 180 חברי קיבוץ ובסך הכל כ-500 תושבים גרים בו. הקיבוץ פונה למצפה רמון, ובהמשך למגורים זמניים בקריית גת. ראשוני התושבים כבר החלו לחזור אליו, אך כפי שראשוני המתיישבים בארז הגיעו אליה היישר מתלאות המלחמה, גם לחברי הקיבוץ הנוכחיים יש ידיעה ברורה כי הם ישובו לאדמות הנגב המערבי, וכדברי מגילת העליה על הקרקע: "הנה עוד מעט נחרוש על גביך תלם ראשון, והיה תלם זה לאות לברית בינינו: ברית עולם בין אדמת ישראל למתיישביה".
Comments