בין שני ערוצי נחלים, נחל גרר מצפון ונחל בשור מדרום, הנפגשים במשולש הוואדיות עם קו ירקון-נגב, יושב לו קיבוץ רעים. סיפורו החל עוד בזמן מלחמת העצמאות: הקיבוץ הורכב מ"פלמ"חניקים בדימוס" - חברי הכשרת הצופים ו'. זהו גרעין צופים מורכב ורב מקורות, שחבריו הגיעו מכל רחבי הארץ - ירושלים, תל אביב, חיפה, כפר סבא, רמת גן ופתח תקווה. הגרעין הזה, העירוני ברובו, מנה בתחילתו מספר עצום של כ-230 חברים.
כשהיו בשמינית (י"ב) שנת הלימודים קוצרה והם התגייסו לפלמ"ח עקב המלחמה, עברו הכשרה קצרה בקיבוץ נען ובקבוצת שילר. לאחר המלחמה, עברו להכשרה נוספת והכנה לעלייה לקרקע במשק גבת. המוסדות המיישבים ייעדו להם קרקע סמוך לתל גמה, שמקורותיו בתקופה זו לא היו ידועים עדיין - דבר שהוביל לטעות לשונית שמלווה את הקיבוץ עד היום: חבריו פירשו את שמו של התל כ"ג'ומעה" - חבורה, חברים, רעים - ומכאן שמו של הקיבוץ היה ל"תל רעים" ובהמשך ל"רעים". לאמיתו של דבר, כנראה הפירוש הוא שפע מים - המרמז על אפיקי הנחלים המתמלאים מים בחורף - אתגר שילווה את חיי הקיבוץ לאורך השנים.
עוד טרם העליה, נשלחה קבוצה ראשונה לעבד את הקרקעות. שני טרקטורים ירדו למחנה ארעי בבארי, ומשם חרשו את אדמות הקיבוץ המיועדות. עד הגשמים, הם הספיקו לחרוש כ-1000 דונמים שנזרעו בחיטה, בשעורה ובחציר.
ב-19 באוקטובר נחוג חג העלייה הראשון. שבעה אוטובוסים מלאים באו לחגוג עם חברי הגרעין, שמנה מאה חברים וחברות, את ההתיישבות, תחת הסיסמה שנכתבה באותיות קידוש לבנה על שלט: "אנחנו פה - עוד יבואו". לפי הפולקלור המקומי כבר אחרי הסיום הסתבר שעשרה חברים נסעו עם מטלטליהם יחד עם האורחים חזרה למרכז, כולל מי שאייר את השלט...
כחודש וחצי לאחר העלייה נבנתה על ידי שלמה בנאי, חבר הקיבוץ, המקלחת החדשה - בנויה מפח אלומיניום ועץ שחור, והוסקה על ידי ברנר נפט (שהגיע, כמובן, מגבעת ברנר...). שלושים שנה מאוחר יותר, העיד אחד מחברי הקיבוץ על אותם ימים: "זרקו אותנו לסוף העולם. אני שמרתי בלילות הראשונים לעלייה. מרחוק היינו שומעים את השיירות של המסתננים - מבריחים שעברו מאיזור עזה להרי חברון. היינו שומעים את קולות הגמלים, החמורים והעיזים העוברים בלילה ולא יכולנו לעשות שום דבר, אפילו גדר טרם הייתה ולמחרת היינו רואים על הדרך את העקבות והרגליים של השיירה… הייתה התלהבות ביום העלייה אבל אחר כך - לאכול את האבק, ללא מים, ללא חשמל, לפעמים בלי אוכל. לא היו תנאים בכלל. לכאורה ידענו לקראת מה אנחנו הולכים אבל כשאתה נרתם לעניין אתה לא חושב כל הזמן על החזון והציונות והמציאות הייתה באמת קשה, וזה קשה כשזה נהפך לשגרה. במשק לא הייתה עבודה לכולם ושלחנו פלוגת עבודה לגבעת חיים, כ-25 חבר'ה. אבל אחרי חודש העניין נגמר, כי כל פעם היו חוזרים לשם פחות ופחות. החבר'ה פשוט עזבו. בסוף נשארו רק ארבעה חבר'ה בפלוגה. כל יום שישי הייתה מזכירות ומספר חבר'ה עוזבים… ישנם רבים שעד לתקופה האחרונה לא העזו לבוא לבקר במשק כי כשעזבו אותנו היינו התנאים כאלה שעד היום יש להם נקיפות מצפון".
אתגרי התקופה הראשונה היו קשים: פרט לענייני הביטחון, הגיעו גם קשיי התעסוקה. החברים עבדו בפלחה, במסגריה, בפירוק בקתות החימר שעוד היו באיזור, ברפת ובלול - הקטנים עדיין, בהנחת קו המים ובסלילת כבישים. בנוסף, החברים עבדו לפי צרכי המשק - בבישול, בחדר האוכל, במחסן הבגדים ובשמירה.
בחצי השנה הראשונה, טרם השלמת קו המים, הובלה מיכלית עם מים מאורים שהספיקה לשתייה ולרחצה בלבד, ולכן גן הירק נשתל רק לאחר שהגיע קו המים.
בשנתו השנייה של המשק אירע אסון כלכלי: חברי הקיבוץ יצאו להובלת קש, עם משאית הדודג' החדשה. בלהט העבודה, החברים זרקו בטעות חבילת קש אחת אל מתחת למשאית. מחום גזי הפליטה, המשאית עלתה באש ונשרפה כליל. גזבר הקיבוץ נאלץ לחזר על פתחי הסוכנות ולנסות לקבל משאית אחרת.
שנותיו הראשונות של הקיבוץ לוו באבידות רבות. עוד במלחמת השחרור איבדו חברי הצופים ו' ארבעה חברים, לוחמי חטיבת "הראל" בקרבות בירושלים - יוסף לקס, פנחס נירי, אביתר פרלמוטר ואריה יונג; חמישה חברים בקרבות הנגב - צבי קליר, מנחם כספי, אורי בן יעקב, דוד רוטנברג ויצחק מרעשלי; ושני חברים בקרבות הגליל המערבי - יחזקאל סנדלר ואליהו ליברמן. כחצי שנה לאחר העלייה לקיבוץ, נרצח רועה הצאן של הקיבוץ, שלמה כהן, על ידי מסתננים מרצועת עזה במארב במרעה. מספר ימים לאחר חג השנה הראשונה נהרג שלמה ברין, מא"ז הקיבוץ, כשמכוניתו עלתה על מוקש בכביש רעים-מגן.
מיקומו של הקיבוץ בין שני הוואדיות הפך לאתגר שליווה את החיים בו לאורך שנים. בדצמבר 1963, עלו הנחלים על גדותיהם והביאו איתם ימי מצור. לאחר שלושה ימים, נחת בקיבוץ מסוק עם דואר ולחם ממאפיית ניר יצחק (שצירפו אליו ברכה: "בתיאבון! איתכם במצור, ניר יצחק"). המסוק הזה לקח איתו שתיים מחברות הקיבוץ בהיריון, שפונו לבית החולים בבאר שבע כדי לא להיתקע בקיבוץ הנצור בלידתן.
גרעינים רבים הצטרפו לרעים לאורך השנים, והפכו את הקיבוץ לייחודי ברבגוניות של המצטרפים ומקורותיהם. בשנת 1950 מצטרפת לקיבוץ חברת נוער מחפציבה, כשלאחר מכן בשנת 1951 (עם ספיחים ב-1953) מצטרפים גרעין בשן - בוגרי תנועת "דרור" מצפון אפריקה. גרעין אחוה ב-1955 וגרעין רביב ב-1960 הם גרעינים ישראליים, מהצופים ומהנוער העובד בהתאמה, ובהמשך מגיע גרעין הבשור - מהמחנות העולים. ריבוי המקורות הללו הופכים את הקיבוץ עם אופי קהילתי מרובד, מגוון אך קהילתי מאוד.
בשנתו הראשונה של הקיבוץ, מספר ענפים מכלכלים אותו: הפלחה, בה יש חציר, חיטה ושעורה; גן הירק הצעיר שזה עתה נזרע; הרפת, עם עשרים עגלותיה ושלוש הפרות החולבות; הלול עם מספר מאות מטילות; מסגריה ונגריה. בחמש שנותיו הראשונות של הקיבוץ הוא חווה עזיבות רבות, ולאחר חמש שנים מספר חברי הקיבוץ אינו עולה על מספר המגיעים בשנתו הראשונה, על אף הצטרפותם של מספר גרעינים והשלמות. חלק מהענפים, כמו הפלחה וגן הירק, סובלים מחוסר בעובדים; אך לעומת זאת הלול והרפת הופכים להיות מהמניבים בארץ, עם תנובה של 5170 ליטר חלב בשנה לפרה. בשנים הראשונות הראשונות ניטע מטע, המניב 18 דונם עצי פרי ו-52 דונם לכרמים. על אף כל האתגרים, מצליחים חברי קיבוץ רעים לפתח את המשק ולהצעיד אותו קדימה.
לאחר מספר שנים במבנים ארעיים, החלו חברי הקיבוץ בהכנה למעבר למבני הקבע, למגורים ולשירותים. מי שתכנן את תוכנית הקיבוץ היה אחד מחבריו, שהפך ברבות השנים לאחד מהחשובים והמקוריים שבאדריכלי התנועה הקיבוצית - חנן הברון.
הברון נולד כהאנס איזק לאדגר-יעקב ואנה היילברונר בשטוטגרט שבגרמניה ועלה בגיל שנתיים עם הוריו לירושלים, שם עבד אביו כמנהל בבית החולים אלי"ן לילדים נכים. למד בבית הספר היסודי דוד ילין בירושלים ובבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בבית הכרם. בשנות נעוריו היה חבר בארגון ההגנה ולאחר מכן התגייס לפלמ"ח. בשנת 1949 הצטרף לגרעין שהקים את הקיבוץ. במהלך שנות חברותו בקיבוץ, שימש הברון כמזכיר הקיבוץ וכחבר בוועדת התכנון, לאחר שסיים את לימודיו בטכניון ב-1954.
הברון הפך לאורך השנים לאחד מהאדריכלים הישראלים החשובים ביותר, מייצג נאמן ופורץ דרך של התנועה הקיבוצית. הברון שתכנן את בית הספרים הלאומי בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים ב-1955, ראה בתכנון הקיבוץ את יצירתו החשובה ביותר ולמעשה הקיבוץ היה למפעל חייו. החל מתוכנית האב ועד לפרטים של אחרון המבנים ופנסי תאורת החצר, רעים הפך למעשה ידיו של אדריכל אחד. הברון תכנן את הקיבוץ כביטוי נאמן לתפישתו האדריכלית - פונקציונליות שיתופית, שהיא ביטוי מובהק להתיישבות החלוצית בנגב. כאדריכל מודרניסט, הרבה הברון להשתמש בבטון חשוף בתכנוניו וראה בבנייה זו כ- “דורשת סולידריות והרמוניה, ושיתוף פעולה מלא של שרשרת מקצועית בעלת מוטיבציה וניסיון. כלולים בה בין השאר האדריכל ועוזריו, מהנדס השלד, הקבלן, הטפסן, הברזלן. ללא שיתוף פעולה ביניהם, אין הבטון מצליח”. הברון עבד במשך רוב חייו בבוטקה הקטן שלו בקיבוץ. לאחר מותו בשנת 2,000, הבוטקה הפך למעשה למוזיאון בזעיר אנפין לתולדות הקיבוץ. בין היתר תכנן הברון גם בית יגאל אלון, בית הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין ואנדרטת הנח"ל - כמו גם מבנים רבים בקיבוצים ברחבי הארץ.
בספר "בקו נקי", שיצא לאור שלוש שנים לאחר מותו בשנת 2000, סיפרו עמיתיו של הברון, האדריכלים אסף קשטן ויורם בר-סיני: "לא מוכר לנו יישוב אחר שכולו, מתוכנית האב ועד לפרטים של אחרון המבנים ופנסי תאורת החצר, הוא מעשה ידיו של אדריכל אחד", הם כותבים. "קווי המיתאר הבהירים, שיווי המשקל בין הבתים לצמחייה, ואפילו פרטי הצנרת הגלויה ושולי השבילים הם ביטוי נאמן להתיישבות החלוצית בנגב וליצירתו הצנועה והנקייה של חנן". יותר מכל אדם אחר, כותב בספר עמיתו הוותיק האדריכל ויטוריו קורינלדי, בן קיבוץ ברור חיל, "הוא הצליח לעשות מקיבוצו תעודה חיה ושלמה של שילוב בין תכנון פיסי, אדריכלות ורעיון הקיבוץ". אפשר פשוט לומר, כותבת חברת הקיבוץ זיוה בן פורת, "שכמו שהפרעונים השאירו פירמידות למזכרת, חנן השאיר קיבוץ".
אחת מיצירותיו המרתקות והמורכבות, אך עם זאת פשוטות ופונקציונליות להפליא, של הברון ברעים, הייתה הכיתה הכוללת. לאחר מספר שנים בהן נסעו ילדי הקיבוץ ללמוד בבארי, עלה הצורך בפתיחת בית ספר ברעים. הברון יצר יצירה חדשה, שהייתה מעין כלאים בין בית ילדים לבית ספר. הכיתות הכוללות אמורות היו להכיל את כל עולמו החברתי והחינוכי של הילד, ולכן היו מחולקות. הילדים ישבו בכיתות הלימוד ומעבר לדלת המחיצה של חדר הכיתה היה חדר אוכל שבו אכלו את כל הארוחות. בבקרים, כאשר ריח החביתות המיטגנות היה מסתנן דרך חרכי המחיצה - היה יותר קשה לשבת וללמוד. יתר חדרי הכיתה הכוללת שימשו למגורים. היו חדרי שינה עם מיטות הילדים וארוניותיהם האישיות, מקלחות - בהתחלה ביחד ומגיל מסוים בנפרד, חדר מטפלת, חדר עם ארונות בגדים, ועוד. רוב הכיתות היו דו-גיליות בגלל מיעוט ילדים. כאשר לא היה ניתן יותר ללמוד במסגרת זו עברו ילדי הקיבוץ ללמוד במסגרת משותפת עם קיבוץ אורים, ומשם לבי"ס איזורי שאיחד את בתי הספר הקיבוציים הקטנים - בי"ס מתקדם בשם ניצני אשכול. בתיכון למדו ולומדים כיום הנוער בבית הספר האיזורי מעלה הבשור.
בסוף שנות השבעים, כמו קיבוצים רבים אחרים באיזור, החליטו בקיבוץ שלא להסתמך רק על החקלאות ולהיכנס אל העידן התעשייתי, ובשנת 1980 הוקם בקיבוץ "ישראלייזר" - מפעל הבית של קיבוץ רעים לעיבוד וחיתוך חומרים בקרן לייזר. המפעל הצליח למקם את עצמו כשחקן מוביל בתחום ייצור המכלולים לעולם הצבאי והאזרחי, ובתחילת שנות האלפיים הכניס סכומים נכבדים - שהפכו לכ-70 אחוזים מכלל הכנסות הקיבוץ. ממפעל שהתחיל עם מכונה אחת שהובאה ממגדל העמק, הוא הפך למפעל ענק בעל מכונות רבות המשתמשות בכלים שונים, מגוונים ומתקדמים. בתחילת דרכו זכה המפעל לכינוי "הטייסת", במובן של מקום נקי וממוחשב, שעובדים בו אנשים בבגדים נקיים שיושבים בחדר ממוזג. עבור החברים שעברו מענפי החקלאות אל המפעל החדש זה היה חידוש. בישראלייזר חותכים מתכות לתעשיה בטחונית, חלקים למכונות, חלקי ריהוט מעץ ומתכת, קרמיקה, זכוכית וחומרים מורכבים. התחום העסקי מנוהל על ידי הנהלה כלכלית שבראשה עומד יו"ר עסקי לקיבוץ, ואחת לשנה מובאת התכנית העסקית לאסיפת החברים.
אל מול אתגרי הכלכלה והחברה הקשים שהתפתחו עם השנים, הקיבוץ לא ויתר על דרכו. על אף האתגרים הכלכליים שפקדו את החברה הקיבוצית בשנות ה-80 וה-90 יחד עם החברה הכלכלית כולה, רעים הוא בין הקיבוצים הבודדים שלא הופרט ועודנו פועל באופן שיתופי ומלא. חברים שהצטרפו לאורך השנים, ביניהם בנים חוזרים רבים, בחרו לעשות זאת על מנת לזכות בחיי קהילה שיתופיים המבוססים על ערכי הערבות ההדדית. בקיבוץ חיו, נכון לשנת 2022, כ-400 נפשות, שניסו, אל מול האתגרים הביטחוניים בשני העשורים האחרונים והחיים תחת איום הרקטות, לחיות יחד חיים קהילתיים מבוססי שיתוף. כל זה השתנה בשבעה באוקטובר 2023.
דקות אחדות לאחר תחילת המתקפה, החלו חברי כיתת הכוננות של קיבוץ רעים, בפיקודו של הראל אורן, לשמוע רעשי ירי באזור. הם יצאו לתצפת על כביש 232 הסמוך לקיבוץ, וראו מחבלים בטנדרים ואופנועים שמסתערים. הם ראו פצצות מרגמה ורקטות שנופלות על בסיס רעים הסמוך ושמעו קולות ירי מהקיבוצים הסמוכים. המחבלים באותו הזמן חולפים על פניהם עם טנדרים ולא נכנסים לקיבוץ. חברי כיתת הכוננות מתחלקים לצמדים ומתחילים לשמור על הקיבוץ.
בחניון רעים הסמוך לקיבוץ, מתקיימת באותו הבוקר מסיבת הנובה שבה היו כ-3,500 מבלים. באותן דקות מחבלי חמאס פולשים אל המסיבה ומתחילים לבצע טבח בחוגגים. תושב הקיבוץ לשעבר, החייל גיא שמחי, בורח לקיבוץ יחד עם 30 מהמבלים ומחביא אותם בממ"דים בקיבוץ. הטבח במסיבת הנובה, בו נהרגו 364 אנשים, הפך להיות אתר הרצח הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
כעבור שעה הגיעו אל הקיבוץ כמאה מחבלים שפרצו לקיבוץ משלוש נקודות שונות. אל מולם ניצבו חברי כיתת הכוננות, עשרה במספר, וניהלו קרב גבורה. בזמן שהתושבים מסתתרים בממ"ד, חוליות מחבלים חמושות מסתובבות ברחבי הקיבוץ וזורעות הרס. הן מציתות בתים, מכוניות, עצים וכל מה שמתאפשר. הן חודרות לבתים ותוקפות תושבים. באותו הבוקר נרצחים בקיבוץ שבעה בני אדם ורבים נפצעים. באיזור השעה 08:15, חוליה של חוטפים לוקחת מהקיבוץ את הנער ליאם אור בן ה-18 שנחטף ממיטתו ועוד ארבעה עובדים תאילנדים שנחטפים ממגוריהם. האחרונים צועקים לעבר המחבלים שהם תאילנדים, אבל המחבלים לא מקשיבים ומובילים אותם לכיוון עזה.
כח שיטור ראשון המונה ארבעה שוטרים מגיע בשעה 09:30 לערך, ורק אז מצליחים חברי כיתת הכוננות, לראשונה, להדוף את המחבלים מעבר לבתי התושבים. סביב השעה 11:00 מגיעים כוחות ביטחון נוספים, שמנהלים אל תוך הלילה קרב הגנה על הקיבוץ, אל מול חמישים מחבלים חמושים שמוסיפים להגיע, קרב בו נפלו 11 אנשי כוחות הביטחון. במהלך יום הקרב, בממ"ד בו התבצרו מבלים ממסיבת הנובה, נפל גם בן הקיבוץ לשעבר, החייל גיא שמחי, שהגן עליהם.
רק במהלך היום שאחרי, 8 באוקטובר, פונו חברי הקיבוץ מן הקיבוץ והובאו למלון באילת, שם שהו במשך חודשים.
האמנית עדי דרימר, חברת הקיבוץ, העלתה לרשתות החברתיות יצירה המתעדת את רגעי האימה, כפי שהשתקפו בהודעות הוואטסאפ בקבוצה "רעים זה הבית שלי" בין השעות 8:20 עד 9:58. היצירה הפכה לוויראלית וסייעה להמחיש את מימדי האסון, ימים אחדים אחרי שהתרחש.
לאחר 50 ימים בשבי, אנוצ'ה אנגקאו, מאני ג'ירצ'אט, קומקריט צ'ומבואה ונטהאפון אונקאו, ארבעת העובדים התאילנדים שנחטפו מהקיבוץ, משתחררים מידי החמאס. ארבעה ימים מאוחר יותר משתחרר גם ליאם אור, בפעימה השישית של העסקה.
כחודשיים לאחר שעזבו את ביתם המומים וכואבים ועברו להתגורר בבתי מלון באילת, עברו חברי הקיבוץ להתגורר, יחד, בשני מגדלים בשכונת פלורנטין בתל אביב. בית הבאר הישן, הסמוך למגדלי המגורים, משמש עבור חברי הקיבוץ מרכז קהילתי. סמוך למתחם המגורים הקימה חברת הקיבוץ, רעות קרפ, את "קפה עוטף רעים", בית קפה המוכר את תוצרת איזור עוטף עזה, ומסמן המשך למפעל חייו של בן זוגה לשעבר, דביר קרפ, שנרצח בטבח יחד עם בת זוגו סיון קמחי, בשעה שניסו להגן על ילדיו של קרפ. על אף האסון הנורא, ממשיכים חברי הקיבוץ בחיי הקהילה השיתופיים, אלו שחיי הקיבוץ שזורים בהם מאז 1949 ועד היום הזה ממש.
Comments