יראון - סיפורו של קיבוץ
- תומר לב
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 6 דקות
40 שנה לאחר הקמתו, נתקלו חברי קיבוץ יראון במשימה קשה מיוחד: שחזור העליה לקרקע, כשבאותם ימים, כפי שהם מעידים, "לא נמצא בכתובים שום מסמך בכתב או תעודה מיום העליה הראשון ליראון". תוך ניסיון לשחזר את ימי העליה לקרקע, מכנסת מערכת העלון מספר חברים על מנת לספר מחדש את סיפור העליה ליראון.
מיישבי יראון עלו במספרים לא מבוטלים כלל אל הקרקע. הכשרת דפנה, כפי שכונה גרעין ה' של הצופים שהגיעו אליה, כללה בתקופת השיא 137 חברים ומועמדים, מתוכם עלו ליראון כ-80. בהמשך הצטרפו להכשרה קבוצת יוצאי פלמ"ח מגדוד מוריה ומספר בוגרות בית הספר החקלאי עיינות, כמו גם גרעין מצרי - שישפיע רבות על עתיד הקיבוץ. רוב חברי הקיבוץ היו יוצאי פלמ"ח בעצמם, שלחמו בשנים שקדמו להקמת הקיבוץ במלחמת 1948. במהלך המלחמה, השתתפו חברי ההכשרה בשורה של מבצעים וקרבות כולל קרב נבי יושע, בו נפלו שנים עשר מחברי ההכשרה, בקרב שיטביע את חותמו על הקיבוץ. מיד לאחר מכן נרתמו למטלה החשובה: הקמת קיבוץ על גבול לבנון, תוך הגנה על שטח הארץ.
כל חברי הגרעין התרכזו ערב קודם העליה באשדות יעקב. קבוצת החלוץ יצאה בארבע בבוקר של יום ההקמה, 20 במאי 1949, במשאית שברולט עמוסת חומרי בניין עליהם ישבו החברים. המשאית הובילה את הגרעין בשלוש נגלות דרך נבי יושע וכביש הצפון. כשהגיעה המשאית לאיזור אביבים, ממנו היה ניתן להשקיף על הכפר, העידה אחת החברות כי ירדו החברים לתצפית תוך שירת "אור אדמדם מתלקח".
כשהחברים הגיעו לכפר צ'ליחה, שעל חורבותיו הוקם הקיבוץ, הם מצאו בו בתים ערבים נטושים, בנויים מאבני בזלת שחורה, מבצבצים בין עשבים וקוצים בגובה מעל לשני מטר. הגרעין התחלק לשלוש קבוצות משימה: אחת שתכין את חדר האוכל ותדאג למזון, בבית הגדול ביותר בכפר, שהפך לחדר האוכל. הקבוצה השניה הכינה וניקתה את הבתים והחדרים שישמשו למגורים. הבתים, שדלתותיהם וחלונתיהם נעקרו על ידי מספר משקים אחרים מהעמק, נותרו מאווררים עד לחורף הבא. קבוצה שלישית דאגה לביטחון - הקמת עמודים, מתיחת גדרות תיל וגירוז הנשקים הצ'כים. בבוקר למחרת כבר התחילו החברים לעבוד: 40 מתוכם נותרו בנקודה, והשאר התפזרו לעבודות חוץ באשדות יעקב ואילון. החבר היחיד בעל ניסיון חקלאי היה יהודה דקל, בוגר מקווה ישראל, ועל כן הוא נבחר למרכז המשק הראשון.
באותה שנה עולה לארץ גרעין הכשרה מצרי, דרך הבונים-דרור. הגרעין מגיע להכשרה בעין חרוד, שם הוא מתפלג על רקע פוליטי: מחצית מהגרעין נשאר בעין חרוד, והמחצית השניה עוברת למעוז חיים להמשך הכשרה. במעוז חיים הציעו להשלים את העלייה ליראון. מאחר והם רצו להקים יישוב חדש והתנועה לא אפשרה - הם קיבלו את ההצעה והצטרפו ליראון.
שנותיו הראשונות של הקיבוץ מלוות באתגרים כלכליים - אך חברי יראון עושים הכל כדי להתמודד עם איתם. במקביל לפיתוח המשק, חבריו עובדים לפרנסתם בעבודות חוץ - ביעור קרקעות והנחת צינורות לקו מים של מקורות בעמק החולה. בין ענפיו המשמעותיים של הקיבוץ באותן שנים - המדגה, בנוסף לפלחה, גן הירק, המטעים, הרפת והצאן.
ימיו הראשונים של הקיבוץ, ככל קיבוץ, היו מאתגרים במיוחד - אך אותם ליוו גם האתגרים הפוליטיים והחברתיים. על אף הקשיים הכלכליים שטמונים בעליה לקרקע, את שבילי הקיבוץ כבר גודשים בשנותיו הראשונות כ-180 חברים. עם זאת, משבר ניצב בפניו של הקיבוץ, על רקע משפטי פראג. הקיבוץ, שהיה שייך לקיבוץ המאוחד, קיבל את מסרי התנועה בנוגע לתמיכה בחבר מפ"ם מרדכי אורן וההתנגדות להעמדתו למשפט, בלב חצוי: "חברים המשתייכים לארגונים פוליטיים מפלגתיים הנוגדים את יסודות הציונות הסוציאליסטית של הקיבוץ, והמצדיקים את דין פראג על הציונות ומדינת ישראל - אינם יכולים להיות חברים בקיבוץ המאוחד", כך נמסר מהתנועה. קיבוצים רבים אותגרו בעקבות פרשיה זו, את יראון המאורע פיצל לחלוטין. לאחר שהתברר כי 27 חברים נמנעו מהצבעה נוסף לשמונת המתנגדים, הודיעה מזכירות יראון כי על החברים להיות מוצאים מן הקיבוץ. השבר החמיר: הוכרזה שביתת רעב מצד המוחים שנגמרה לאחר יום בעקבות מעורבות הנהגת התנועה, אך במהלך הלילה הפלג שתמך בהודעת המועצה הרחיק (במעשים שמחלוקת היסטורית נסובה סביבם) את אחד מחברי הקיבוץ משטחו בכוח - ושאר העשרים ושישה עזבו איתו ליד חנה, הקיבוץ שקלט תומכי סנה נוספים, כפורשים.
אחד מחברי הקיבוץ כתב באותם ימים: "אין בינינו חילוקי דעות על מילים וחגים, על קוצי היוד. סילוף יהיה להעמיד את הוויכוח על נקודות אלו. הוויכוח עם החברים שהוצאנו מישובנו הוא תהומי. זהו ויכוח בין נאמנות לדרך הקשה שתוביל אותנו אל עבר הגשמת הציונות והסוציאליזם בעמנו וארצנו - לבין הבחירה בדרך הקלה המביאה לידי התכחשות לכל ייחוד לאומי ולכל מה שמצווה עלינו גורלו ההיסטורי של עמנו".
ישראלה ארדיטי, חברת הקיבוץ, העידה: "בשנת 1952 החלו ויכוחים פוליטיים ביראון. בסופו של דבר התפלגנו ועזבו את יראון ביום אחד עשרות חברים, הורים וילדים. הפילוג שהיה ביראון לא היה רק על רקע פוליטי אלא גם על רקע חברתי: היו שתי תרבויות מתנגשות. זו שלנו, תרבות צרפתית-אנגלית עם רקע מצרי, וזו של הפלמחניקים הארץ-ישראלים שאמרו והרגישו: "אנחנו, אנחנו הראשונים". אנחנו, המצרים, באנו עם מטען קומוניסטי יותר מסוציאליסטי. יש לזכור שמי שהקים את התנועה הקומוניסטית במצרים היו יהודים. חברי הגרעין שלו היו בחלקם תומכי סנה חריפים מאוד".
בסיום אותה שנה, נכתב בעלון הקיבוץ: "לא היתה זאת שנת ברכה. ראשיתה במאבק רעיוני-חברתי חריף, המשכה בפילוג פוליטי ועזיבת קבוצת חברים גדולה, אמצעיתה - מאמצים גדולים בעבודה להחזקת הקיים, ושלהיה - משבר חברתי המלוה בעזיבות של כושלי דרך. בתחילתה של השנה - קיבוץ בן 120 נפש, הורים ילדים, חברים ומועמדים, קיבוץ שעליה נוהרת אליו, ולכאורה כל הדרכים להתפתחות מהירה ושלווה לפהיו. אך למעשה - ישוב אכול ריב אחים, המאורגן בידי המכוונים מעשיהם לנטישת המאבק המעמדי היחידי ולהיצמדות למהפכנות סרק… ובשלהי אותה שנה: ישוב קטן בן 70 נפש. המשבר החברתי נותן את אותותיו, אך החברה איתנה בדרכו והולכת לאורו של הקיבוץ המאוחד בשלמות הנפש, מתנערת מן המאבק ומתעוררת לחיי תרבות וחברה. לקראת השנה באה, נשואות עיניניו להתחלת הנבת הפרי במטע ובכרם, לקליטת משפחות, ולבואה של השלמה גדולה… נשאב און מן העבר על לבטיו, ונישא פנינו אל העתיד!"
הפיצול הזה, שבו רבים מאנשי יראון עזבו ליד חנה, הותיר את הקיבוץ מצולק. חברי הקיבוץ מינו את מרדכי חרש להיות אחראי על קליטה וגידול - והוא הצליח עוד באותה שנה להביא גרעין גדול, ממקוה ישראל, שהשפיע על גורלו של הקיבוץ והעלה אותו חזרה על דרך המלך.
בעשרות השנים שלאחר מכן, יראון מתמודדת עם אתגרים רבים בחיים בקצה המדינה, תוך ניסיון לשמור על אופי ההתיישבות הקיבוצית. לאחר השנים הראשונות המאתגרות, פיתח הקיבוץ מגוון מקורות הכנסה שהפכו אותו להצלחה כלכלית. החקלאות בקיבוץ היא מהמפותחות בגליל, איזור שידוע בגידולי התפוחים שלו - כמו גם בגידולים נוספים. המיוחד שבהם הוא ענבי היין, שהוביל גם להקמתו של יקב הרי הגליל, ששוכן בסמוך לקיבוץ. מהענבים הפיקו את יין יראון הידוע, תוך שימור האתוס של היקב, שמאפיין גם את הקיבוץ: "העתיד שלנו ושל הדורות הבאים טמון בידינו, וזאת לא קלישאה, אנו נמצאים במקום ובזמן שבו אנו יכולים להשפיע כדי לשפר את איכות חיינו ואיכות ילדינו".
אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של הקיבוץ הוא "פסקל טכנולוגיות", הפועל באזור התעשייה במעלות, ונותן מענה לחממות בארץ ובעולם על כל הנדרש לחקלאי בחממה. לאחר שהמפעל נרכש בחציו בשנת 2006 על ידי חברת קציר, בשנת 2021 הוא נרכש חזרה על ידי הקיבוץ וחזר לבעלותו באופן מלא. בנוסף, מחזיק הקיבוץ במפעל הרוכסנים הוותיק "פסקל רוכסנים", ומפעל "רהיטי יראון" המתמחה במוצרים להרכבה עצמית לרשתות שיווק.
הקיבוץ לאורך השנים גדל ומתפתח ואף מצליח להחזיק את עצמו כלכלית. בניגוד לקיבוצים אחרים שהתמורות הכלכליות והחברתיות במדינה ובתנועה הקיבוצית הובילה לשינויים באופיים עוד בשנות התשעים, קיבוץ יראון החזיק מעמד, התפתח אל מול השינויים תוך שמירה על אופיו - ורק בשנת 2023 עובר הפרטה.
אחת מחברות הקיבוץ המעניינות ביותר, אולי שמספרת את הסיפור כולו, היא עדה פיינברג-סרני, שנפטרה בשנת 2025. פיינברג-סרני נולדה ברומא בשנת 1930 לד"ר דבורה אילון-סרני, מדענית ואשת חינוך שהגיעה לאיטליה מארץ ישראל לצורך לימודים ולד"ר אנריקו סרני, מדען בעל שם. דודה של עדה, אנצו, היה לימים בין צנחני הישוב העברי שצנחו באירופה הכבושה. הוא נתפס על ידי הנאצים והוצא להורג במחנה דכאו. בגיל 4 עלתה סרני ארצה עם משפחתה, ובגיל 17 התגייסה עדה לפלמ"ח והצטרפה ל"הכשרה מגוייסת".
סרני אמרה על שנות הקמת הקיבוץ:"זה היה חור, היינו מבודדים, לא היה אפילו כביש, אבל הלכנו לשם כי ככה אמרו לנו. חיינו בתחושה שאנחנו במשימה של הגנה על גבול המדינה", אמרה. ביראון נישאה עדה לישראל איזי פיינברג, לימים מזכיר הקיבוץ, ונולדו להם שלושה ילדים. היא עבדה כמחנכת ומורה בתיכון, עד שאחרי שני עשורים שוב קיבלה את צו התנועה ועל פי בקשת תנועת הקיבוץ המאוחד שובצה ברשימת המועמדים של המערך ונבחרה לכנסת השביעית. בתום קדנציה אחת שבה הביתה.
כשפרצה המלחמה האחרונה והוחלט לפנות את הישובים שלאורך גבול הצפון, פונתה גם פיינברג-סרני עם כל תושבי יראון. "לאורך השנים היו הרבה מלחמות ומבצעים עם כל מיני שמות, אף פעם לא עזבנו וגם לא חשבנו לעזוב. פעם הגיע אלוף מצה"ל להרצאה בקיבוץ ברעם. הוא אמר שצפויים תרחישים שעלולים להביא לפינוי הגליל. אמרתי לו שאותי לא מפנים. הרבה שנים אנשים הזכירו לי את זה, אבל הנה עובדה שעכשיו אני מפונה", אמרה סרני במהלך חודשי הפינוי הקשים. על אף הביקורת על המצב, והתחושה ש"שכחו את הגליל", לדבריה, היא שבה מספר חודשים לפני מותה אל ביתה האהוב ביראון. "אני יודעת שליראון יחזרו", אמרה, "כי יראון זה בית. נטענו מטעים, בנינו בתים, נגריה, יקב, נולדו ילדים - כל אלו אומרים שיש בית ובית לא עוזבים".
במהלך מלחמת חרבות ברזל פונה הקיבוץ. רוב החברים עברו למלונות באזור הכנרת, אחרים מצאו לעצמם בתים זמניים. ביראון נותרו רק חברי כיתת הכוננות, שחלקם גויסו מחוץ לקיבוץ בשל מחסור בכוח אדם. אזור חדרי האירוח נפגע מירי חיזבאללה, ובקיבוץ שוכנו גם חיילים ששמרו עליו. עם כניסת הפסקת האש החלו החברים לשוב בהדרגה. בקיץ כבר חזרו רובם, מלבד משפחות בודדות שבחרו שלא לשוב; אך כפי שסרני אמרה, "בית לא עוזבים" - וחברים חדשים (חלקם בנים ובנות ששבו) הצטרפו לקיבוץ. יראון ימשיך, אל מול כל הקשיים, לבנות בית פורח בגליל.
