מלכיה - סיפורו של קיבוץ
- תומר לב
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 8 דקות
השם מלכיה נזכר מספר פעמים במקרא כשמה של משפחת כהונה שחבריה שירתו בבית המקדש. לאחר חורבן הבית השני, היגרה, ככל הנראה, משפחת הכהונה לגליל, כפי שעשו משפחות כהונה נוספות באותה תקופה. אלפי שנים מאוחר יותר, התיישבו באזור דרום לבנון בני הכת השיעית, המתואלים. שבעה מכפריהם של המתואלים, ובהם גם הכפר אל-מלכיה, נכללו עם קביעת הגבולות בהסכמי סייקס-פיקו בתוך תחומי המנדט הבריטי בארץ ישראל. במהלך מלחמת העצמאות, בפרק זמן של פחות מחצי שנה, עבר השטח שבו הוקם לבסוף הקיבוץ שלוש פעמים מיד ליד. הקרבות העזים שהתחוללו במקום, שהיה שער כניסה משמעותי אל הארץ, היו פתיחה לסיפור מתמשך של עמידה איתנה של בני ובנות הקיבוץ בגליל.
במחצית חודש אפריל 1948, לקראת סיומו של המנדט הבריטי, פינו הבריטים את מצודת נבי יושע ואת המחנה הצבאי הסמוך אליה, והעבירו את הנכסים הללו לידי הערבים. חיילי "צבא ההצלה" של קאוקג'י השתלטו מיד על המצודה ועל המחנה. באותן שנים שכנו בהרי נפתלי שלושה יישובים יהודיים בלבד: מנרה שנוסדה בשנת 1943, ומשגב עם ורמות נפתלי שנוסדו שנתיים לאחר מכן, בשנת 1945. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, הבין כי פלישה ערבית לעמק החולה עלולה לקטוע את "אצבע הגליל" ולנתק אותה, ועל כן החליט לפעול לכבישת מלכיה כדי למנוע את הסכנה.
המשימה הוטלה על הגדוד הראשון של הפלמ"ח, חטיבת "יפתח", בפיקודו של דן לנר. בלילה של 13 במאי נסעו הלוחמים באוטובוסים לנחל דישון, ומשם העפילו ברגל למלכיה. כשהם עמוסים בציוד כבד, נאלצו להתגבר על הפרש גבהים של למעלה מ-500 מטרים. הכוח טעה בדרך, איחר להגיע אל היעד והתגלה. הלוחמים מצאו מחסה בסלעים שליד רמות נפתלי, ובילו את יום ה-14 במאי, יום הקמת המדינה, כשהם מסתתרים בשמש הקופחת.
אור לבוקר 15 במאי יצאו הכוחות שנית אל הקרב. הפלוגה בפיקודו של אסף שמחוני הוצבה מעל לכפר קדס (בתל קדש). הפלוגה של ישעיהו ("שייקה") גביש כבשה את המחנה הבריטי, ופלוגתו של יצחק ("חקה") חופי כבשה את אל-מלכיה. אולם המערכה הסתבכה כאשר מתנדבים מהצבא הלבנוני, מתנדבים מבוסניה וגדוד דרוזי הצטרפו לכוחות "צבא ההצלה". לוחמי הגדוד הראשון ספגו אבדות כבדות ונאלצו לסגת.
מחלקתו של רחבעם זאבי ("גנדי") קיבלה פקודה לסגת ל"גבעת העץ" ולחפות על הנסיגה. הגבעה, שהייתה אז חשופה לגמרי, נקראה כך משום שצמחה בה אלה אטלנטית קשישה, ובהמשך הוענק לה השם "גבעת גנדי". תוצאות הקרב היו איומות: 24 לוחמי פלמ"ח נהרגו, וכשליש מהלוחמים, 120 במספר, נפצעו. חבריהם נשאו אותם ל"עמק הדמים", הוא עמק קדש, ומשם לגבעה שמדרום לרמות נפתלי. לכישלון נוספה תחושת אשמה כבדה משום שהנסוגים נאלצו להשאיר את גופות ההרוגים בשטח; לימים אמר זאבי שהרגע שבו נאלץ להשאיר את הגופות בגבעה היה הרגע הקשה בחייו.
מבצע ההטעיה והכיבוש השני
המיקום החשוב של מלכיה דחף את חטיבת יפתח לנסות בשנית לכבוש את הכפר. מכיוון שהתברר כי הצבא הלבנוני מצפה שההתקפה הישראלית תבוא מציר נבי-יושע-קדש, הוחלט לצאת למבצע הטעיה. כוחות הגדוד הראשון שהתבססו על הגבעות שמדרום וממזרח למלכיה פתחו ב-28 במאי 1948 באש תותחים, מרגמות ומכונות ירייה על הכוחות הערביים.
עם חשיכה, עברה שיירה משוריינת בפיקודו של יצחק חופי, באורות כבויים, את השטח שבין קיבוץ מנרה לכביש שבתחומי לבנון, המקביל לגבול עם לבנון. השיירה פנתה דרומה לעבר מלכיה מתוך הנחה שהמפקד הלבנוני במקום יטעה לחשוב ששיירת הפלמ"ח היא התגבורת שאותה ביקש. השיירה עברה בכפרים ערביים שבהם קיבלו התושבים את פניה בשמחה, בחושבם כי זו שיירת הצבא הלבנוני. באחד הכפרים הותקפה השיירה. בצומת עיתרון אירעה תקלה והכוח פנה מערבה לעיתרון במקום דרומה למלכיה. בעת שהשיירה שבה על עקבותיה, הגיעה תגבורת לבנונית שהופתעה לחלוטין מן האש שהשיירה הישראלית פתחה עליה; התגבורת נפגעה ועצרה.
הופעת שיירת יפתח בעורפה של מלכיה, לאחר נסיעה של כ-15 קילומטרים בכביש הלבנוני, סיימה במהרה כמצופה את הכיבוש השני של מלכיה, שהיה בעל חשיבות אסטרטגית מיוחדת ומנע מהצבא הלבנוני לשלוט בציר הכניסה לארץ. אך השמחה לא ארכה זמן רב; חברי גדוד יפתח גילו שתי ערימות אבנים שכיסו על גוויות חבריהם מהקרב הראשון, ושלוש גוויות נוספות התגלו בגומחה קטנה שכוסתה גם היא באבנים. חללי הפלמ"ח במלכיה, רובם חברי הכשרת "מעוז", הובאו כחצי שנה לאחר מכן לקבורה בקבר אחים בקיבוץ מעוז חיים.
לאחר מספר ימים, ב-1 ביוני 1948, החליפה פלוגה א' של גדוד 11 מחטיבת עודד את אנשי הפלמ"ח. ארבעה ימים אחר כך תקף צבא לבנון את הפלוגה בכוחות כבדים. 80 המגינים של פלוגה א', ובהם גם חובשות, לא יכלו לעמוד במערכה ונסוגו לרמות נפתלי, כשהם משאירים אחריהם תשעה הרוגים. ב-9 ביוני ערך צבא לבנון מצעד ניצחון, כשהוא מעניק לקאוקג'י את אות ארז הלבנון. במשך חמישה חודשים החזיקו הלבנונים במלכיה. רק במבצע "חירם", ב-31 באוקטובר 1948, כבשה חטיבה 7 את מלכיה בהתקפת פתע מכיוון סעסע, בעוד המגינים מצפים למתקפה מכיוון מצודת ישע. השטח חזר באופן סופי לשליטה ישראלית, והקרקע המתינה לקבוצה שתתיישב בה.
מיד לאחר המלחמה עלו שישה גרעיני פלמ"ח ליישב את מלכיה, וב-24 במרץ 1949 נוסד הקיבוץ בידי איחוד של מספר הכשרות פלמ"ח: הכשרת נען-גבולות, הכשרת תל יוסף, חברת נוער עולה ג', גליל ים, הכשרת רמת הכובש והכשרת כנרת-שדה נחום ("עשת") של תנועת הנוער העובד. הכשרות אלה לחמו בקרבות העזים של מלחמת העצמאות, ומאוחר יותר הצטרפו אליהן חברים מהכשרת "השפייתים" והכשרת "איתנים".
השנה הראשונה הייתה קשה ביותר, מסיבות רבות, שהמשמעותית שבהן היא חוסר הניסיון המשקי והחברתי, כפי שהעידו בני הקיבוץ בעצמם בעלון לרגל שנה להקמתו. מרבית החברים נשלחו בשנה זו לעבודות חוץ, במקביל להכנת תוכניות להקמת ענפים ומפעלים בתוך המשק. שנה לאחר מכן דיווחו החברים בעלון הקיבוץ כי כל חברי הקיבוץ כבר עובדים בענפים בתוך המשק, דבר שהקל מאוד על פעילות הפיתוח, שכן קודם לכן לא נוכחו בקיבוץ במשך רבות משעות היום בגלל עבודות החוץ. החברים הקימו כבר בשנה הראשונה אפרוחיה ולול תרנגולות, רפת חלב שהניבה אז 4,500 ליטר חלב לתנובה, פלחה, כוורות ועדר צאן. הם התמודדו עם אתגרים טופוגרפיים רבים; תוכנית גדולה לגן ירק ומטעים נזנחה לאחר שלא הצליחו למשוך מים בכוח הכבידה ממעיין קרוב, אך החברים לא אמרו נואש. בתחום המלאכה והתעשייה הוקמו מתפרה ונגרייה, וכן מחצבת חצץ שהוקמה מתוך תקווה לחסל את עבודת החוץ, והתגלתה כאחד ממקורות הפרנסה המרכזיים של הקיבוץ בשנים הבאות, עד לסגירתה בשנות השישים.
הפעולה התרבותית, מעידים החברים, הייתה גם היא קשה: במאמץ רב הצליחו לארגן תזמורת מנדולינות, שלאחר חודש התפזרה מאחר שכל חבריה יצאו לעבודות חוץ. חברי הקיבוץ העידו כי האתגר הקשה ביותר איתו התמודדו היה האתגר החברתי; המצב הלך והורע מיום ליום, והחברים המשיכו לדרוש ממזכירות הקיבוץ לשלוח אליהם כוח חלוצי ומשמעותי כדי שהמצב התרבותי והחברתי ישתפר. נמצא כי לחבר היו כ-4-5 שעות חופשיות ביום שהלכו לאיבוד. הם ציינו כי המאמץ שלהם לקבל חברים חדשים בסבר פנים יפות מסייע להשאיר את מספרם דומה על אף העזיבות הרבות, אך ברצונם היה לשפר את המצב התרבותי והרוחני. לצד האתגרים היו גם חוויות יפות, כגון קבוצת "הפועל מלכיה" שבמהלך השנה הראשונה ניצחה את כל קבוצות האזור בכדורגל.
כך כתב עיתונאי "דבר", שלום כלפון, על חגיגות השנה לקיבוץ מלכיה:
"מעל הבמה נאמו חברים ואורחים זה אחר זה. נגינתה של תזמורת המנדולינות המקומית העידה על המאמץ הארגוני של החברים, שהתפנו לאימוני נגינה אחרי יום עבודה קשה. במעמד החגיגי שיבחו ועודדו המברכים את החלוצים הצעירים כובשי האדמה. אחרי הנאומים עברנו לחדר האוכל הערוך בטוב טעם להפליא, ששיווה למסיבה אווירה חגיגית וניקיון למופת. הריקודים נמשכו כמעט עד אור הבוקר. להט של יצירה ותנופת חלוציות התבטאו בשירת החברים ובצעדיהם הקצובים במחול. סיור במשק עצמו מעמידך על מאמצים משולבים של קומץ חברים ועל יכולתם ליצור יש מאין. זהו פרי עבודתן של שלוש הכשרות, המונות בסך הכל מאה חברים, שאין מאחריהן כל ניסיון משקי גדול. הם הגביהו עוף. ילך נא ויגדל הקיבוץ הצעיר, ישגשג, יפרח ויפאר את רכסי ההרים העוטרים אותו, יתמיד ביצירה והעבודה למען בנין האומה, קיבוץ הגלויות וביצור מעמדה הצבאי של המדינה, התנועה הקיבוצית, ותנועת הפועלים הציונית-סוציאליסטית במדינת ישראל". ובשנים שבאו אל מול האתגרים, אכן התמידו במעשה זה חברי מלכיה.
סיפורה של המגרסה ועלילות מיכלי הדלק
בשנותיו הראשונות של הקיבוץ, אל מול האתגרים הרבים, שימשה המגרסה אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים. המגרסה הייתה מתקן לעיבוד אבנים וייצור חצץ שנבנה ב-1950. המתקן הוזן מסלעים שנאספו בסביבת הקיבוץ שהייתה עמוסה בסלעים; האבנים לוקטו אל סלים, נשפכו אל המשאית שהביאה אותם אל המגרסה, ושם עובדו לגדלים שונים של אבנים ששימשו למטרות שונות.
היוזמה להקמת המתקן הייתה של חבר הקיבוץ פרול (רפאל) עצמון, והתכנון נעשה על ידי המהנדס א.ל. ליטובסקי. תוצרת המתקן, בצורת חצץ, נמכרה לכל יישובי הסביבה ושימשה גם לסלילת דרכים וכחומר גלם לתעשיית הבלוקים, ששימשו לבניית חלק ממבני הקיבוץ. למעשה, רוב כביש הצפון (899) נסלל מאבנים שנגרסו לחצץ במגרסה של מלכיה. בתקופת הפעלתו היה המתקן רווחי מאוד וסייע לחיזוק הכלכלי של הקיבוץ. בשנות ה-60 ננטש המתקן ועמד בשיממונו עד לשיקומו ב-2018 והפיכתו לאתר תיירות, שהוכרז כאתר מורשת מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
בשנת 1950, שנתו השנייה של הקיבוץ, נתבקשו החברים למשימה מיוחדת: בשדה התעופה שהיה ליד מחניים נותרו מיכלי דלק בריטיים. חיל האוויר של צה"ל ביקש להעבירם לשדה התעופה רמת דוד. מכיוון שלא היו במקום אמצעי הרמה, שכרו את חברי מלכיה עם המשאית של המשק. כל מיכל שקל מעל 10 טון והועמס בעבודה מאומצת על המשאית בעזרת חבלים וגלגלות בלבד. את המיכל האחרון חמדו חברי מלכיה; "הרי רק בזכות כוח תושייתנו הושלם המבצע. לא מגיע לנו שי צנוע?", תהו החברים. אמרו ועשו: המיכל הועמס אחר כבוד, אלא שהם לא לקחו בחשבון את העלייה התלולה המצפה להם בדרכם. בסיבוב ליד משטרת נבי יושע התרוממו הגלגלים הקדמיים של המשאית, והמיכל כמעט התגלגל חזרה לעמק, דבר שהכריח את חברי הקיבוץ החרוצים לוותר על ה"שי הצנוע".
חיים על קו הגבול: מן הפדאיון ועד השבעה באוקטובר
לאורך השנים חוו חברי הקיבוץ אתגרים רבים, שהביטחוניים בראשם. עוד בשנות החמישים התמודדו עם הסתננויות ותקיפות מלבנון, שתקפו את הקיבוץ בחוליות עם טילים ובמיקוש השטח בין הכפרים למלכיה. במחצית השנייה של שנות השישים התמודד הקיבוץ עם מלחמת ששת הימים והאיומים מצפון, והחל ממלחמת יום הכיפורים הוא מותקף תמידית – והקטיושות מלוות את ההיסטוריה שלו מאז, כשילדיו מבלים לילות ארוכים במקלטים עוד משנות השבעים. הקיבוץ אף הוציא עלון ימי מלחמה יומי מיוחד כדי להקל על החברים ולשמור על קשר בתקופה שבה האירועים רדפו זה את זה. בעלון נכתב על המלחמה הקשה שנכפתה ועל דם החברים שנשפך, לצד דרישה לחשבון נפש ותקווה לשלום. אך האתגרים הביטחוניים לא ייאשו את חברי מלכיה, וגם לא האתגרים האחרים, התרבותיים והחברתיים, מיומו הראשון. לאורך כל המלחמות הם המשיכו לגור על גבול הלבנון, ולא הפסיקו לייחל לשלום גם ברגעי מלחמה. הקיבוץ מעולם לא ננטש מרגע הקמתו על אף כל האתגרים - עד השבעה באוקטובר.
עם פרוץ הקרבות בשנת 2023, נאלצו להתפנות רוב חברי הקיבוץ מחשש לסכנות האורבות למי שיוותר בו, ומחשש לפריצת התלקחות גם מול חיזבאללה בכפרים הסמוכים הנמצאים במרחק מראית עין ממלכיה. בקיבוץ נותרו כ-20 חברים בלבד, שניסו לשמור עליו: על החקלאות, על הבתים ועל הקיבוץ כולו. 80 המשפחות ו-400 הנפשות שמרכיבות אותו בימים כתיקונם נאלצו לעזוב אותו ולהותיר מאחוריהם את המשקים החקלאיים ואת הבתים. במהלך חודשי הפינוי ספג הקיבוץ נזקים כבדים; אפילו "אורדע", המפעל למשחקי החשיבה החינוכיים שפועל בשטחי הקיבוץ, נאלץ לסגור את שעריו לאחר שחטף פגיעה ישירה של טיל. קו הבתים הראשון של הקיבוץ, הכולל את מתחם ה"שמנמנייה" (מגורי הצעירים של הקיבוץ) וגם את בתי ההרחבה, נותר חשוף לחלוטין ללבנון.
לאחר מבצע "עם כלביא" והסבב באיראן חזרו למעלה משבעים אחוזים מתושבי הקיבוץ לגור בו. הנזקים לתשתיות ולחקלאות היו כבדים, אך התושבים לא אומרים נואש. "ההתמודדות שלנו היא לא בסימן שאלה והיא לא מותנית... אנחנו לא פה רק אם עוזרים לנו, רק אם נותנים לנו, אנחנו פה, כי זאת המשימה שלנו וזאת השליחות שלנו, ואנחנו נמלא אותה על הצד הטוב ביותר", אמר בראיון שי גולני, חקלאי בן הקיבוץ.
באפריל 2026, שבעים ושמונה שנים לאחר קרב מלכיה, אותרו שרידיו של דב פרמט, בן 17 במותו, שנפל בקרבות מלכיה, בקבר האחים במעוז חיים. במשך עשרות שנים נחשב לחלל שמקום קבורתו לא נודע. החקירה העלתה כי גופתו הטימנה בתחילה על ידי האויב בקבר אחים ארעי ב"גבעת גנדי" שבקיבוץ מלכיה. בהמשך, בנובמבר 1948, הועברו השרידים לקבר אחים במושב מעוז חיים – אך שמו לא זוהה אז בין הקבורים. בראשית מאי 2026 נערך טקס רשמי בו הוסף שמו לשמותיהם של שישה עשר הנופלים האחרים שנפלו בקרבות במלכיה. סיפורו של הקיבוץ רווי הקרבות וההיסטוריה ממשיך לפעום בליבה של ההיסטוריה הציונית מ-1948, עד ימינו אנו - וגם בעתיד.
