מעין ברוך: מדרום אפריקה לישראל
- תומר לב
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 8 דקות
ב-1945, עושה קבוצה קטנה של צעירים וצעירות מדרום אפריקה, בחלקם משוחררים מן הצבא הבריטי, דרך חתחתים בלתי נתפסת: מדרום אפריקה, דרך חופי קניה, ועד לישראל. כשהם מגיעים ארצה הם מצפינים אל הלא נודע שמחכה להם בכפר גלעדי. קבוצה קטנה זו היא בין החלוצים המקימים של מעין ברוך: קיבוץ קטן, קרוב לגבול, שמפריח עד היום את אדמות הגליל.
סיפורו של הקיבוץ מתחיל כמה עשרות שנים קודם לכן. בסוף המאה ה-19 קנה הברון רוטשילד את קרקעות סנבריה, באדמות עמק החולה, שעליהם יוקם יום אחד קיבוץ מעין ברוך. בשנת תרע"ט, 1919, פנתה יק"א אל קבוצת חברים, שרובם עבדו כבר כחקלאים במושבה מגדל, שהתארגנה להתיישבות במתכונת של מושב עובדים, בבקשה להקים מושב על אדמות סנבריה. באתר המיועד לישוב, עולה חיל חלוץ מתוך הקבוצה - כ-16 חברים, מתוך תקווה שהקרן הקיימת לישראל תקצה להם שטחים נוספים. הם קוראים לנקודתם "חמרה". המתיישבים בנו בחמרה שני צריפים לאנשים ולבהמות עבודה, והחלו להכשיר כ-500 דונם נוספים לחקלאות.
לאחר נסיגת הצבא העות'מאני מהארץ בסוף מלחמת העולם הראשונה, נלחמו יחידות חמושות ערביות בכוחות הצרפתיים ששלטו באותה עת בגליל הצפוני. חמרה, יחד עם הישובים האחרים באיזור, הותקפה ב-1 בינואר 1920, כחלק ממה שהוכר בהמשך כמאורעות תל חי, וחבריה נטשו. אדמות חמרה נותרו נטושות במהלך השנים הבאות - עד שבאו חברי ההכשרות שיקימו בהמשך את מעין ברוך.
בשנת 1945, נפגשות בכפר גלעדי שלוש קבוצות הכשרה: הכשרה מגוייסת של הפלמ"ח, יוצאי תנועת הנוער המאוחדת, שהוכשרו באשדות יעקב, דגניה וכפר גלעדי; הכשרת "הבונים" מארצות הברית; וגרעין "חיילים חלוצים", שהתארגן בצבא הבריטי מחיילים יהודים מדרום אפריקה במהלך מלחמת העולם השניה. הגרעין התארגן עוד בשנת 1943, כשנלחמו בחזית המצרית במלחמת העולם השניה, ולאחר תום המלחמה עלו לארץ תוך התקשרות עם המוסדות הציונים בדרום אפריקה.
העליה לקרקע
במרץ 1947 הם עולים לקרקע. העלון הראשון של הקבוצה המאוחדת, מאותו חודש, עוסק באיחוד בין הקבוצות. הרי סלבר, חבר הגרעין הדרום אפריקאי, כותב: "התאחדנו, ויש שמחה רבה בגרעין. תמיד היה הרעיון להתאחד עם נוער ארץ-ישראלי, והנה הרעיון הפך למציאות. אני חושב שנוכל לתת אחד לשני הרבה. אנו הדרום אפריקאים, שהיינו רחוקים מכל הווי ציוני תנועתי ומעמדי, זקוקים לאוירה זו שהקבוצה של התנועה המאוחדת יכולה לתת לנו. מצד שני, אנו נוכל לעזור להם בהבנת יהודי הגולה, וביחוד הגולה האנגלו-סכסית, אשר ממנה עלינו לצפות לחיל מילואים בריא בעתיד. נוכל לעזור להם להיות עצמאים, כפי שנהיינו אנחנו אחרי שש שנות מלחמה וקרב, ונהיה להם למופת בזה שאחרי החיים במשטר צבאי ובפעולות הרס ממושכות, אפשר לחזור לחיי יצירה ובניין".
"זו תהיה הפעם הראשונה", מסכם סלבר, "שצעירי דרום אפריקה עולים להתיישבות בארץ בצורה מרוכזת ובמספר ניכר כשלנו: עולים להקים ישוב שישמש בית לכל עולה דרום אפריקרי. אני מקווה שנקים נקודת ישוב לתפארת, כי יש בזה סמל לעתיד - אנו מכתתים את חרבותינו לאיתים".
מעט לפני העלייה מקבלים חברי הקבוצה המאוחדת מכתב מהקק"ל, ששמה של הנקודה אותה הם עתידים להקים צריכה להיקרא על שמו של ברוך (ברנרד) גורדון, יו"ר ההסתדרות הציונית בדרום אפריקה, שתרם את כל הונו לישוב העברי - וששמה המלא של הנקודה יהיה מעין ברוך.
כך כתבה על יום העליה חברת הקיבוץ, רותי פיין, בת זוגו של הפסל דוד פיין: "החברים הדרום אפריקאים מרכזים את חלקי הצריפים, גדרות תיל ועוד חלקים שונים ומשונים על הרחבה שלפני השער. הכל ארוז ומוכן להעמסה על מכוניות משא. בארבע לפנות בוקר הועמס הכל ויצאנו בשיירה אל הנקודה החדשה".
מספר שעות לאחר מכן, מספרת רותי בהתרגשות, דברים החלו להתגבש לקראת יצירה חדשה, כמו יש מאין: מעין ברוך. "באנו אל שטח ריק", כותבת רותי. "מאומה לא היה עליו. בן רגע פורקו המשאיות והחלו בבניין, ויכולת לראות איך מתרוממת פתאום צלע של צריף. נתקעים עמודים של גדרות התיל, כמה בחורות מותחות את סלילי התיל ואחרות מחזקות אותם. בחורים פורקים בלוקים ומרצפות, ושרשרות ארוכה של צעירים מעבירים אותם במרץ מיד ליד".
השנה הראשונה איננה פשוטה, אך חברי הקיבוץ הצעיר עושים ככל שביכולתם להיאחז באדמה. בעלון שיצא לרגל חגיגות השנה במעין ברוך נכתב: "חלפה כבר שנה לעלייתנו ההיסטורית. עליה בימי משבר לארצנו, ימים קשים ומלאי חרדה לעתידנו. בימים של רצון ממשלתנו להכניע את חצי הישוב בסביבת תל אביב, המוסדות בחרו את הים לעלייתנו - הייתה זו עלייה סמלית, עליה בה הישוב כולו הקדיש את רצונו וכוחו להמשיך בבניין מפעלו, למרות כל המזימות להפריע בהתפתחותו… כשעלינו היינו קבוצה בת שלושים איש וכיום אחרי שנה מונים אנו שבעים וחמישה אנשים ושישה ילדים. גידול נפלא בחברה, והיד עוד נטויה. עדיין יש לנו חברים בחוץ לארץ, עדיין שלושים מחברי ההכשרה מגויסים ופנינו עדיין לעליה ממדינות אנגלו סקסיות. יש לנו כל הסיכויים, ותפקידנו להיות קיבוץ קולט וגדול. "במשך השנה", מסכמים בעלון, "הצלחנו לגבש, למרות הקשיים, את החברה - עולי אמריקה, עולי דרום אפריקה ונער ארץ ישראלי. יצרנו חברה שמסוגלת לחיות ביחד, ליצור ביחד בימי שלום ולבנות ולהגן בימי מלחמה".
בשנה הראשונה חברי הקיבוץ מתפתחים אל מול הקשיים, שנגרמו מחוסר תכנית קבועה ומשקית לנקודה. הם מגיעים ל-115 דונם גן ירק, לול של 500 תרנגולות, רפת עם חמש פרות חולבות ועוד 15 עגלות לגידול. חברי הקיבוץ מנסים להתמודד עם שטחו המוגבל ולהרחיב אותו - גם בדרכים יצירתיות.
אדמות הקיבוץ המעובדות היו אדמות חמרה, על הגבול הלבנוני - שבאותן שנים לא סומן באמצעות גדר, ונקבע תוך הסכם "ג'נטלמני" בין חברי הקיבוץ ללבנונים. כשסיקלו עובדי הפלחה את האדמות, הם נהגו לזרוק את האבנים אל הוואדי שהפריד בינם לבין שטח לבנון. במשך השנים התמלא הוודאי בערימות אבנים. כשבאו אנשי האו"ם לסמן את הגבול לקראת הקמת גדר הבטחון - הם סימנו אותו במרכז הוואדי, על אף שבמקור הגבול היה אמור לעבור דרומה משם. כיצד קרה הדבר? עם כל סיכול של אבן, עובדי הפלחה עיבדו עוד פיסת אדמה קטנה קרוב יותר לוואדי, עד שבסוף חלקות הקיבוץ, שכלל לא היו שם במקור, הגיעו אל הוואדי - צעד אחר צעד, חרישה אחר חרישה. כך הורחב, למעשה, שטחה של מדינת ישראל. התחכום הזה, בו ניחנו חברי מעין ברוך, הוביל אותם לאורך השנים לשגשוג אל מול כל האתגרים.
מעין נובע של דמויות מופת
לאדריכל הנודע ארטור גולדרייך, שהשפיע רבות על התנועה הקיבוצית ותכנן רבים ממבני קיבוציה, היה קשר אישי למעין ברוך. גולדרייך, שהקים את המחלקה לעיצוב בבצלאל החל את הקשר שלו עם הארץ במעין ברוך, כשהגיע מדרום אפריקה בסוף שנות ה-40 וחווה את המפגש עם ערכי הקיבוץ תוך הצטרפות לגרעין ההכשרה שהקים את מעין ברוך.
עוד בהיותו בן 19 עזב גולדרייך את ביתו ויחד עם חבר ילדותו, דוד פיין, טס לאיטליה, ומשם באוניית המעפילים "קרב עמק איילון" שהגיעה לנמל חיפה - על מנת להצטרף למלחמת העצמאות. הימים היו ימי מלחמה, וחוסר הארגון והסדר הובילו לכך שהשניים נאלצו בעל כורחם להמתין במחנה הצבאי בחוסר וודאות להמשך דרכם. הם נשלחו לתגבר את כוח השמירה בקיבוץ הקטן, שקם זה מכבר - מעין ברוך.
כשהגיעו לקיבוץ גילו חומה קטנה המקיפה לא יותר מארבעה צריפי עץ, כולל צריף חדר אוכל וקבוצה של אוהלים פשוטים. במעין ברוך עסק גולדרייך בעבודות שמירה, חפר תעלות הגנה וסיקל אבנים בשדות. השינה באוהל היתה קשה בגלל הקור העז. "היינו קופאים מקור, אז כל ערב היינו מתאספים בחדר האוכל ויושבים ליד התנור הגדול", נזכרת רותי פיין. "אני לימדתי אותם שירים בעברית וארטור היה שר שירים מדרום אפריקה. כך היינו שרים עד השעות הקטנות של הלילה כי באוהלים היה מאד קר".
באותה עת התחלופה החברתית בקיבוץ הייתה גדולה היתה גדולה והקיבוץ סבל מחוסר יציבות חברתית. גולדרייך השתלט במהירות על השפה העברית ולמרות התנאים הקשים, הוא לא זנח את הציור שהיה לו לתחביב והמשיך לצייר. עם תום המלחמה, החליט גולדרייך יחד עם דוד פיין לעזוב את הקיבוץ ולשכור חדר בחיפה כדי להשלים את לימודי האדריכלות, אותם החלו עוד בדרום אפריקה ונקטעו עם הגיעם לארץ ולקיבוץ. "אחרי סמסטר אחד נשברנו", סיפר דוד פיין, "היו כל מיני מרצים יקים שלא הבנו והיתה גם בעיה עם העברית. ארטור חזר לדרום אפריקה עוד לפני סוף הסמסטר, אני סיימתי את הסמסטר וחזרתי לקיבוץ". גולדרייך שהתעקש להשלים את הכשרתו המקצועית בסביבה ובשפה המוכרת בה גדל, והשתכן בבית אמו של פיין ביוהנסבורג.
למרות האכזבה משהותו בישראל, בחר גולדרייך לשוב ולהשתקע בה כ-15 שנה מאוחר יותר. עם שובו המשיך ושמר על קשר הדוק עם חברו הוותיק דוד פיין ופקד עם משפחתו את מעין ברוך. היצירה הראשונה שיצר למעיין ברוך היתה איור ההגדה של פסח שחיברה חדוה ליפשיץ, חברת הקיבוץ. היצירה הבאה היתה תכנון חדר האוכל החדש של הקיבוץ.
קרוב לשלושים שנה שכן חדר האוכל בצריף עץ. הקיבוץ שסבל מחוסר יציבות בשנותיו הראשונות לא חש להקים לעצמו מבנה של קבע. רק לאחר מלחמת ששת הימים, כשהמצב הביטחוני בסביבת הגבול התערער, קיבל קיבוץ מיין ברוך מימון ממשרד הביטחון לצורך הקמת חדר אוכל, כזה שיהיה מבנה ממוגן.
לקיבוץ היה ברור מי יתכנן את חדר האוכל: מי שכבר הפך להיות אדריכל נודע, לשעבר כמעט חבר קיבוץ - ארטור גולדרייך. חדר האוכל היה מרכז החיים של מעיין ברוך. חוץ מענייני יומיום, ארוחות ואירועים חגיגיים, שולבו בו חדר דואר ותא לטלפון ציבורי. במתקן הברזיות שהותקנו בקומה התחתונה ניתן היה לעצור בכל עת במהלך היום וללגום כוס מים או סודה קרים, ולוח המודעות הקיבוצי שנקבע על קירותיו סיפר לחברים על המתרחש בקיבוץ.
באולם האוכל הוצב ציור גדול שיצר יוצר גדול אחר שעבר בקיבוץ - מנשה קדישמן, ציור אותו העניק מתנה לקיבוץ בו פעל במסגרת שירותו בנח"ל בתחילת שנות ה-50. בשנת 1950 התגייס קדישמן למחזור הראשון של הנח"ל, ועבד כרועה צאן בקיבוץ מעין ברוך ובקבוצת יזרעאל. היה זה המפגש הראשון של קדישמן עם מה שהפך לאחד המוטיבים המזוהים ביותר ביצירתו - הכבשים. כך, דרך דמויות משמעותיות אלה שחלפו בה אף לזמן קצר, טבעה מעיין ברוך את חותמה על שדה האמנות והאדריכלות.
מבנה נוסף שמייחד את מעין ברוך הוא מוזיאון האדם הקדמון, מוזיאון לממצאים פרה היסטוריים אותו ייסד חבר הקיבוץ אמנון אסף. כחבר פלמ"ח נשלח אסף בשנת 1946 לסקל שטחים בכפר גלעדי. מתחת לבזלת גילה אבני צור בעלי צורה שכמותה טרם ראה. סקרנותו הטבעית התעוררה נוכח הממצאים והוא החל להתעניין ולהעמיק בהן. "שאלתי וניסיתי לברר עם מביני עניין במה מדובר, עד שבסופו של דבר הפנו אותי לשני חבר'ה בגרעין שאמרו לי שמדובר בכלים עתיקים בני 400 אלף שנים", הוא מספר. כמעט כל יום לאחר עבודתו במספוא הוא הגיע לשטח, סימן סימונים, בדק מסביב למעיינות ולוואדיות שזרמו בהם מים מפעם לפעם, חפר, ליקט אינפורמציה ומצא כמויות הולכות וגדלות של כלי צור עתיקים. אנשים שהכירו אותו ושמעו על תחביבו החדש עדכנו על שטחים חדשים שנתגלו וסיפקו לו מידע רב בנושא. כך הוא העמיק את הבנתו והופך למאגר ידע אנושי עם זיכרון יוצא מן הכלל - בלי ללמוד כלל את המקצוע. אסף קיבל צריפון קטן, ובאמצעות תקציב מההסתדרות הפך למוסד של איש אחד: אוצר המוזיאון הפרה-היסטורי. בין הממצאים, שהלכו והתרבו עם השנים, נמצא שלד הכלב העתיק ביותר שנמצא אי פעם, יחד כמובן עם אוסף של כלי אבן וצור מכל ההיסטוריה. לאורך השנים, המוזיאון הופך להיות אבן שואבת לארכיאולוגים, היסטוריונים וחוקרים משלל התחומים, שבאים לראות את הממצאים שאוצר אסף - שהתחיל הכל בסיקול אדמות הקיבוץ.
דמות מופת נוספת משדה התרבות שקשרה את חייה במעין ברוך הוא אמנון שמוש, הסופר ואיש החינוך, שלתקופה אף היה מזכיר הקיבוץ. בחג העשור מספר שמוש, במילים מדודות, את סיפורו של הקיבוץ גם בעשורים שיבואו. באותן שנים התמודד הקיבוץ עם אתגרים נרחבים, שבעיקרה מכת העזיבות. אך שמוש רואה באותן שנים דבר אחר: "ירד נא כל אחד מאיתנו לעמקי ליבו", הוא כותב בעלון העשור, "ויווכח כי גאה הוא ומאושר. גאים אנו ביצירה שלנו, במפעל חיינו, במעין ברוך. גאים ביכולת העמידה שלנו מול קשיים חברתיים כה עצונים ומול מכות טבע ופגעים כלכליים, על אף היותנו כה מעטים"."מאושרים אנו ומלאי ספוק שכך וכאן עברנו את עשר השנים הללו. היו אלה עשר השנים המאושרות ביותר בחיים: שנים של עשיה רבה, של התעלות, של סיפוק, של הקמת התא המשפחתי בתוך רקמה חברתית חיב. שנים בהן כל צעד שעשינו קידם אותנו אל מטרה גדולה: מטרה לאומית ואנושית. הסתכלו סביבכם: ראו את הילדים שלנו, את החצר שלנו, את חדר האוכל, את המשק על כל פינותיו. הסתכלו בעין בהירה על כל אשר סביבכם, ובעיקר על חבריכם שעם כל חולשותיהם (ולמי אין חולשות?) שותפים נאמנים הם למטרתכם ולמפעל חייכם - ותמצאו את עצמכם מלאי תקווה ומרץ". במילים אלו של שמוש טמון סיפורו של קיבוץ מעין ברוך כולו: זה שאל מול האתגרים והמכשולים שניצבים בפניו עשורים רבים, עד היום הזה ממש, הוא משמר ומפתח חיים ויצירה בגליל.
