מהיאחזות הנח"ל סוכות לקיבוץ סופה
ראשיתו של קיבוץ סופה לא במיקומו הנוכחי, אלא בפתחת רפיח שבסיני, עם כיבושה במהלך מלחמת ששת הימים בשנת 1967. הקיבוץ נוסד כ"סוכות" - ההיאחזות ה-58 של הנח"ל, שעלתה על הקרקע במרחק של כ-7 ק"מ מהעיר ימית, במסגרת קביעת מאחזים בפתחת רפיח. העלייה לקרקע התרחשה ב-1975. שם ההיאחזות בא לה בגלל קרבתה לישוב המקראי סוכות: "ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות" (במדבר ל"ג 5).
ב-17 בינואר 1977 ההיאחזות עוברת לתהליך של איזרוח, ונמסרת לקבוצה, המורכבת משני גרעיני הנוער העובד - גרעיני שיר ופרח, בני עשרים וחמישה חברים וחברות. ההתרגשות לקראת הקמת הקיבוץ הייתה רבה מאחר והוא תוכנן לקום במודל חדשני: לא קיבוץ המתבסס על הענפים הקונבנציונאליים כלול ורפת, אלא יתבסס כולו על גידולים בבתי זכוכית ובתי רשת, שייצאו לאירופה בחודשי החורף הקרים. בין היתר, עוד בטרם אזרוח היאחזות, גידלו בקיבוץ עגבניות, פלפלים וחצילים בתנאי גידול אלו. הבחירה נבעה במידה רבה מתנאי הקרקע המאתגרים לכל סוג אחר של חקלאות. הקיבוץ אומץ בידי קיבוץ נחל עוז, הוותיק והבוגר, שעזר לחברי הקיבוץ הצעירים להתוות את הדרך.
לקיבוץ ניתן שם חדש: סופה. שם זה נתן זכר לכוח השריון הראשון שפרץ באיזור זה של פתחת רפיח, וכעדות לסופות החול שניחן בהם חבל ארץ זה. סופה הופך להיות הקיבוץ ה-89 של איחוד הקבוצות והקיבוצים.
בטקס העלייה, בו מסרו אנשי הנח"ל את דגל ההיאחזות לחברי הקיבוץ החדש, אמר האלוף יונה אפרת, אלוף פיקוד המרכז, כי ההתיישבות בפתחת רפיח מציבה את גבול האיזור המיושב ודוחקת את המדבר, והוא מברך עליה. שר החינוך ידלין אמר ש"הממשלה אינה נוקטת קו של מקסימליזם בלתי מציאותי, אך היא לא תחזור לגבולות 1967. כפי שלא ירדנו מהגולן, ולא נוותר על ריבונותנו בבקעה ובשארם א'-שייח, כך ניאבק על ריבונות ישראלית בפתחת רפיח. סופה היא עדות למפעל התיישבותי התואמת למדיניות הגנה זו". מדיניות זו, כידוע, לא האריכה ימים.
הסכם השלום עם מצרים והמעבר לפתחת שלום
בדצמבר 1977, לאחר ביקור הנשיא סאדאת בירושלים, התכנסה אסיפת חברים בה השתתף גם מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים, מוסה חריף, כדי להגיב על החלטת הממשלה. לאחר הסכמי קמפ דייויד, ב-1978, בהם נקבע כי היישובים בפתחת רפיח יפונו, פרסם הקיבוץ את החלטתו: "קיבוץ סופה מברך על פריצת הדרך לשלום שהושגה אמש בקמפ דייויד. סופה מתנגד להורדת הישובים הקיימים והחלת ריבונות לא ישראלית על חבל ימית. סופה מתנגד להצגת הדברים המתפרשים בציבור שאנו, ישובי חבל ימית, מהווים אבן נגף לשלום. אנו מצטרפים למאבק יחד עם יישובי פיתחת רפיח. שותפים אנו לכל דרך מאבק שתיקבע על ידי ועד הפעולה, אך תמיד נשמור לעצמנו את זכות הפרישה אם נראה כי דרך המאבק לא עולה בקנה אחד עם עמדותינו".
הסכמי השלום העמידו את הקיבוץ באתגר שלא עמד בו אף קיבוץ מעולם: פינוי שלא תחת איום ביטחוני אלא בעקבות החלטת הממשלה. הלל גלילי, מזכיר קיבוץ סופה, נאם במרכז האיחוד בספטמבר 1978: "עד היום אין נימוק אחד משכנע למה הישובים האלה מפריעים לשלום. אנחנו די המומים שיבואו ויגידו לנו: אתם הולכים מפה עכשיו. אם יבואו ויגידו לנו אתם הולכים מפה, נכון שננסה, מספר חברים, לשמור על החברה הקיבוצית וללכת להקים במקום אחר. אני מקווה שזה לא יהיה, אבל זה יהיה קשה כפול ומכופל, ללכת להקים היום בגוש מבטחים או בכל גוש אחר. כבר קשרנו את הקשרים למקום ואנחנו מכירים את האוכלוסיה הערבית, חיים איתה. זה השלום האמיתי".
לאחר תקופה, בעקבות לחץ המוסדות ובעקבות כניסתם של גורמים ימנים כגוש אמונים, תנועת התחיה ותלמידי הרב כהנא למאבק על ימית, משתכנעים חברי הקיבוץ ומסכימים למעבר, ובמקביל להמשך החיים השגרתיים מתחילים חברי הקיבוץ להתכונן למעבר ולוקחים חלק במגעים למציאת נקודת התיישבות חדשה. חברי הקיבוץ, לכל אורך הדרך - בין אם בתקופת ההתנגדות לפינוי ובין אם בתקופת המעבר - התנגדו לדרכי הפעולה שבחרו בהם גוש אמונים ותנועת ההתנגדות לעזיבת ימית.
האיחוד קובע לחברי סופה יעד: אדמות דנגור, עליהן ישב בעבר קיבוץ נירים טרם עבר לנקודת הקבע שלו. לאחר קרע שנתגלע בין השומר הצעיר לאיחוד בנוגע לאדמות דנגור, קבע חיים גבתי, הבורר: "אחרי ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה כי יש צדק רב בתביעת חברי סופה וחולית לתת להם עדיפות בקביעת מקום התקשרותם לפי רצונם. אני מבין ומעריך מאוד את חשיבות הקשר של חברי נירים למקום התיישבותם הקודם אך אין בנימוק זה משקל מספיק כדי לעמוד מול התביעה האנושית הצודקת של הישובים העומדים להיעקר ממקומם". על כן קבע גבתי שיש לאפשר לחברי סופה להתיישב בדנגור. כך קבע גם בורר נוסף לאחר מחלוקת בין חולית לסופה על מיקומי ההתיישבות.
אחד הדיונים המשמעותיים בתקופת המעבר היה כספי הפיצויים. נוהל הפיצויים שקבעה המדינה למפונים יצר מצב בו 18 חברי קיבוץ זכאים לפיצויים, והיה חשש מיצירת פתח שיאפשר את מה שקרה במושבים אחרים - בהם חברים שפונו עזבו עם הכסף, ועל כן לאחר דיונים בנושא הוחלט כי כספי הפיצויים יוכנסו למקורות הכספיים של הקיבוץ, והוא יעשה בהם שימוש כנהוג לביסוסו המשקי והחברתי.
העבודות להכנת הקיבוץ החדש התקדמו במרץ, ועל אף הקשיים התקציביים הכרוכים במעבר, כבר מ-1981 מעבדים חברי הקיבוץ גם את הקרקעות בפתחת שלום. במרץ 1982, על סף המעבר, ירדו עשרות בני קיבוצים על מנת לסייע בהעברת סופה (וחולית) ולשמור על הקיבוצים מפני השתלטות של אנשי התנועה לעצירת הנסיגה מימית.
מעט לפני המעבר, חגגו חברי הקיבוץ את חג המשק החמישי, תחת הכותרת "ארמונות בחול". כך כתבו חברי הקיבוץ באותו חג: "נכון, הארמון החיצוני שלנו נהרס ולא קל לעמוד מול ארמון הרוס. אבל הארמון האמיתי שבנינו, הוא אנחנו - האנשים, וכאן החלומות, הכשלונות וההצלחות; ואם לארמון זה שבנינו במשך חמש שנים יש יסודות חזקים - הוא יישאר קיים על הזהב והחול שבו".
בפתחת שלום: משנות השמונים ועד היום
המעבר לווה בתחושות קשות מאוד, אך עם אמונה בצדקת הדרך ובהמשך ההתיישבות הקיבוצית. ב"על המשמר" מאותה תקופה דווח כי "את התקופה החדשה בתולדות הקיבוצים הם פותחים בתנופה רבה: מגובשים יותר וחזקים יותר. מי שבאמת אוהב את ארץ ישראל ורוצה בכל מאודו בשלום, יודע לעמוד במבחן הקשה ביותר: להפוך את העקירה המכאיבה לנטיעה מחודשת ומבטיחה". ב-13 במרץ 1982 עברו חברי הקיבוץ לנקודת התיישבותם החדשה: על אדמות דנגור - נירים הישנה, בפתחת שלום.
הקיבוץ החדש נבנה ברוח הזמן, וחברי הקיבוץ חששו שהתנאים הטובים יפגעו במרקם האנושי. "ראה כמה רחוקים המבנים מחדר האוכל", אמר אחד מחברי הקיבוץ לכתב שבא לסקר את הקיבוץ החדש, והביע את חששותיו מההסתגרות של חברי הקיבוץ ב-ד' אמותיהם, אך החשש התבדה. הקיבוץ מצליח ומשגשג: בשטחים סמוכים למשק וגם ב שטחים הסמוכים לגבולות וצאלים מגדלים אגוזי אדמה, תפוחי אדמה, גזר, צנונית, בצל ופטרוזיליה; מפעל הבובות שירש הקיבוץ עם המעבר מקיבוץ מפלסים מצליח מאוד ומייצא תוצרים רבים, גם פולישק וכימדע, המפעלים בשיתוף עם ניר יצחק, מתפתחים יפה, וככלל הקיבוץ רואה פרי בעמלו. לאחר שמונה שנים מהקמתו, ושנתיים למעבר, מסיים הקיבוץ את תקופת הליווי עם קיבוץ נחל עוז, שליוותה את כל שנותיו של הקיבוץ הצעיר ורווי הטלטלות.
בשנות השמונים עבר הקיבוץ טלטלה עם עזיבתה של קבוצת חברים משמעותית, שחיפשו לעצמם דרך חדשה. העשורים הקשים כלכלית, יחד עם אתגרי הביטחון, הובילו את הקיבוץ לצאת לדרך חדשה, ובשנת 2000 הוא הופרט והפך לקיבוץ מתחדש. גם ראשית המילניום לא היטיבה עם הקיבוץ, שסבל מאיומים ביטחוניים מתמשכים, ובתחילת העשור השני למילניום הקיבוץ מנה כ-55 חברים, מספר נמוך מאי פעם. החל מאמצע העשור הקודם נמצא הקיבוץ בתנופה מחודשת, עם קליטה של משפחות רבות נוספות, ועם כניסתה לקיבוץ של שלוחה של מכינת עין פרת ע"ש הדר גולדין, שגופתו נחטפה לרצועת עזה במבצע צוק איתן. עם תחילת העשור השלישי של המילניום, הקיבוץ מונה כ-230 נפשות, בתוכן 60 משפחות. הקיבוץ הקטן המשיך להפריח את פיתחת שלום, בדרום הנגב המערבי, ולקיים את חייו השקטים; אך על אף הסכנות התכופות שבחיים בקרבת רצועת עזה בימי הסכסוך, דבר לא הכין אותם ל-7 באוקטובר.
בבוקר 7 באוקטובר 2023, כבר עם התראת הצבע האדום הראשונה, הבינו תושבי סופה כי משהו שונה ורע עומד לקרות. למשמע קולות הירי, רבש"ץ הקיבוץ אליה לילינטל יצא החוצה מביתו וראה מולו ארבעה מחבלים. הוא נכנס הביתה במטרה להצטייד וראה את המחבלים דרך חלון השירותים הקטן. הוא חיסל שניים מהם דרך החלון, ואז נתקל בשניים נוספים שגם אותם הוא חיסל תוך שהם זורקים לעברו רימונים.
כיתת הכוננות כבר הוקפצה והייתה בדרך למקום מפגש. חברי כיתת הכוננות היו עדו חוברה שנפל בקרב, אליה לילינטל, עודד לביא, מיכאל ברמן ויובל בלחסן, כשברשותם 4 רובים ושני אקדחים. הם הבינו שהם לבד.
את הקרב מול עשרות המחבלים ניהלה כיתת הכוננות כמעט לבדה. במשך שעות הגנו חברי כיתת הכוננות, בפיקודו של לילינטל, על מאות תושבי הקיבוץ. רק לאחר כמה שעות הצטרפו אליהם כוחות של ימ"ר אילת, כמו גם טנק של לוחמות שריון מפלוגת פרא בקרקל.
ארבעים שנה לאחר הפינוי הקודם, שוב פונה הקיבוץ, וכעת לא בעיתות שלום אלא מתוך בלהות המלחמה. חבריו עברו למלון באילת, ובהמשך עברו למגורי קבע זמניים, ברמת גן ובאופקים, מרחק של כחצי שעת נסיעה מהקיבוץ. חברי הקיבוץ הצעיר, רווי הטלטלות, מקווים עוד לחזור לאדמת פתחת שלום ולהמשיך ליישב את הנגב.
Comments