ימי הגרעין המצרי ועזיבת הקיבוץ
באוקטובר 1949 עלו ארצה 80 בחורות ובחורים ממיטב הנוער היהודי בקהיר, רובם ככולם בוגרי תנועת החלוץ, יוצאי אוניברסיטאות ומשכילים, היישר להכשרה בעין חרוד. ההגעה לעין חרוד, הקיבוץ המסוכסך בשיא ימי הפילוג בקיבוץ המאוחד, לא היטיבה עם הגרעין, שהתפצל בין שתי התנועות. פחות משישה חודשים לאחר הגעתם לעין חרוד הגרעין המצרי התפרק, ונשארו ממנו רק מעטים - שעוברים להכשרה באפיקים. הגרעין המצרי מתאחד יחד עם גרעין יוצאי טנג'יר שבמרוקו מהכשרתם באילת השחר, אולפן יוצאי מצרים בתל יוסף וגרעין עולה המתחנך באפיקים, ומביא את הקבוצה המאוחדת למספר של מאה צעירים. בניגוד לדעת המוסדות, הם חותרים להתיישבות עצמאית. הם מקבלים יעד להתיישבות באדמות הנגב המערבי. שם הקיבוץ המיועד: יגב.
הגרעין המשולב הקים את נקודת ההתיישבות החדשה: מחנה צריפים ולידו חדר אוכל. חברי הקבוצה עבדו בעבודות חוץ באפיקים, ניר עם ודורות. הקיבוץ חווה מחסור חמור במים ובתשתיות דיור, מה שיצרסדקים ראשונים בקבוצה. שנתיים לתוך ההתיישבות, מצבו הכלכלי של הקיבוץ טוב. על אף המחסור בידיים עובדות, חברי הקבוצה משקיעים כל מאמץ בהפרחת השממה: בשולי הקיבוץ ניטעים 1200 דונם חמניות למאכל, 100 דונם אבטיחים, 300 דונם בצל יבש ועוד. במהלך שנים אלה משתנה שמו של הקיבוץ מ"יגב", הדומה מדי למושב "יוגב", לכפר עזה. אך אף על פי כן, בראשית שנת 1954, מתרופף המצב החברתי - לאור המשבר האידיאולוגי והפוליטי אל מול אנשי סנה, אך גם אל מול דילמות אחרות, חומריות ומהותיות, שעלו בחיי הקיבוץ וקרעו אותו - על העבודה המשותפת, לינת הילדים, ועוד שאלות רבות. המשק מתפצל לחלוטין, רבים מחברי הקיבוץ עוזבים ולבסוף הוא ננטש מגרעין המייסדים.
הפלוגה המקובצת והעלייה לקרקע
מוסדות התנועה מחליטים לגייס פלוגה מבני האיחוד שתחזיק את המקום עד בואו של הגרעין הבא שיישב אותה. עשרה בני משקים ותיקים, נוסף לשתי משפחות ושני ילדים, באים לעזרת המשק, במה שייקרא לימים "הפלוגה המקובצת". קבוצה זו מצליחה להחזיק את המשק במשך מעל לשנתיים, ממשיכים בזריעה ובעבודה החקלאית, בשמירה, בבניית הביצורים ובכל הנדרש - כל זאת עם מספר מועט מאוד של חברים וחברות.
במהלך תקופה זו מקבלים מוסדות האיחוד החלטה: למשק יעלו גרעין ״מתערים״. הגרעין היה אז באמצע השירות הצבאי, בנח"ל המוצנח, וחבריו היו חניכי הנוער העובד והלומד מערים במרכז, יחד עם חניכי תנועת הצופים בירושלים, שקיבלו את הכשרתם בתל יוסף ובחצרים. במאי 1956, הגיעו בנות הגרעין לשל"ת בכפר עזה. הבנים, שהשתתפו בפעולות התגמול של שנות ה-50 ובמבצע קדש, השתחררו והגיעו לקיבוץ בדצמבר 1956. בט"ו בשבט של אותה השנה ניטע על אדמת כפר עזה האילן הראשון, ובתאריך זה מציינים את מועד העליה על הקרקע. הקיבוץ מוקם, כ-800 מטר מתחומי הממשל הצבאי על עזה.
מקימים מחדש - עם קצת עזרה מחברים
גרעין "מתערים" עמד בפני אתגר לא פשוט: הקמת משק מאפס ולא השלמת משק קיים, כשגילם הממוצע של חברי הגרעין הוא 21 בלבד. על מנת לסייע להם באתגר זה, מטילים מוסדות האיחוד על משק אפיקים לאמץ את כפר עזה וללמד את חבריו כיצד מקימים קיבוץ. שני מדריכים - חיים ייני וחייקל רוזן - נשלחו מטעם אפיקים לסייע בכל תחומי החיים: מהקמת הוועדות, בארגון מוסדות המשק והענפים, בניהול קשרי המשק עם החוץ ובכל תחום שנדרש. קשר זה בין שני הקיבוצים עמד לאורך שנים.
כשנה לאחר העליה לקרקע מגיע למשק גרעין "קמה". "קמה" למעשה הצטרפו עוד בזמן העליה לקרקע, אך בגלל השירות הצבאי נבצר מהם להיות עם קבוצת המייסדים. כמות חברי וחברות הקיבוץ הייתה דלה, וכקיבוצים רבים בשנותיהם הראשונות היה מחסור בידיים עובדות. לאור היותו של הקיבוץ ישוב ספר לא ניתן היה להשאיר את היבול בלילה בשדות, מאחר ומסתננים היו לוקחים אותו לעזה, לכן בכל לילה היו יורדים כל החברים אל השדות, לאחר יום העבודה, כדי להוביל את כל הגרעינים חזרה אל המשק. לימים, הוקם האסם הגדול שעמד בחצר המשק ופתר בעיה זו.
חברי הקיבוץ החלו אט אט להכות שורשים במקום. חברים החלו להשתלם בענפיהם, שגדלו והתפתחו, והחלו לראות פרי לעבודה המאומצת ולניסיון שנרכש. בשנת 1960 מצטרף לקיבוץ גרעין "יעוד", שהורכב משילוב של צברים וגרעין של יוצאי אלג'יריה ומרוקו. כלל החברים, כולל אלו שזה עתה עלו, השתלבו תוך זמן קצר בצורה הטובה ביותר בכל שטחי החיים במשק, והוכיחו שניתן לשלב צברים ועולים חדשים על הצד הטוב ביותר, אל מול האתגרים.
עם התפתחותו של המשק עמדה בפני חבריו השאלה בדבר העבודה השכירה. חלק מהחברים היו בעד הגדלת המשק שגררה הכנסת עבודה שכירה, וחלק דגלו בעבודה עצמית כעיקרון ובכל מחיר - אפילו במחיר הקטנת המשק. הדיונים ניטשו לאורך זמן רב בקרב חברי הקיבוץ. בעלון לציון חמש שנים לעלייה על הקרקע מספר חבר הקבוצה כי "זוכר אני את ההחלטה וניסוחה: לא נפקיר יבול בשדה. כלומר - במידה ולא יהא באפשרותנו לאסוף היבול נביא פועלים שכירים. במשך הזמן סטינו קצת מהגדרה זו והתחלנו להביא פועלים גם לעבודות אחרות. עד היום מתנהל ויכוח סוער על כל פועל ופועל שמזמינים, דבר המוכיח כי לא השלמנו עם קיום העבודה השכירה במשק וברגע שהמצב יאפשר נשתחרר מזה… אני תקווה, כי במשך הזמן יבואו לכפר עזה עוד הרבה חברים ואז נתגבר על בעיה זו ונוכל בכוחות עצמנו לקיים את המשק וגם להמשיך ולפתחו".
חמש שנים להקמת הקיבוץ, הוא מכלכל את עצמו ממספר ענפים: הלול, המניב בכל שנה כ-100 טון עוף וכ-750 אלף ביצים; הרפת, שבתוכה כ-60 פרות חולבות, 15 מבכירות, 40 עגלות ו-20 עגלים; דיר עם 450 ראשי צאן; פרדס פירות הדר שבשנת החמש לעליה נאסף יבולו הראשון; פלחה ושלחין.
שנות השישים והשבעים - בסימן התחדשות ותנופה
בשנת 1966 עוברים חברי הקיבוץ מצריף חדר האוכל לחדר אוכל חדש. מבנה חדר האוכל הראשון היה בצורת קופסה מלבנית עם גג שטוח אותו בנתה הסוכנות ב-1965. עד אז שכן חדר האוכל בצריף. לאורך השנים הקיבוץ צמח ואתו גדל הצורך בהרחבת חדר האוכל. פיצו מור, רכז הבניה של הקיבוץ באותן שנים, הזמין את האדריכל ויטוריו קורינלדי, בן קיבוץ ברור חיל, לתכנן את ההרחבה, ולמעשה "לבלוע" לבניין חדש את הבניין הוותיק. ב-1979 הושלם השלב הראשון של ההרחבה: הרחבת חדר האוכל הפכה את המבנה לדו-קומתי, כשמתחת לקרקע שבחלקה גם היתה מתחת לבניין הקיים, נערכה חפירה ונבנה מקלט גדול ומבואה רחבה שהיום מתפקדת כגלריה פתוחה לאמנות. בתחתית חדר האוכל נמצא גם מועדון הקיבוץ.
עשור מאוחר יותר בוצע השלב השני של תהליך ההרחבה, כאשר לדעת החברים הבניין היה צר עליהם. כעת ניתן היה להאכיל בחדר האוכל 1,000 איש במקביל, ואורך הבניין כולו הגיע ל-65 מטרים. מספר שנים לאחר ההרחבה הראשונה, עוברים חברי הקיבוץ להגשה עצמית בחדר האוכל.
בשנת 1967 הקיבוץ, שניצב על סף רצועת עזה, מאוים גם הוא מפריצת המלחמה. כבר בליל ה-6 ביוני יורדים כל ילדי הקיבוץ למקלטים יחד עם החברים שלא מאיישים תפקידי הגנה, וחברי הקיבוץ מתחפרים בעמדותיהם. המשק מותקף ופגזים נופלים בתחומו. חברי המשק שלא מגנים בעמדותיהם נכנסים למקלטים ולא יוצאים במשך 36 שעות. שדה החיטה של הקיבוץ עולה באש ונשרפים 250 דונם, וביומה הראשון של המלחמה חברי הקיבוץ מסייעים במתקפה. ב-7ביוני 1967 עזה כבר נכבשת על ידי הצבא, ולאחר יומיים מתוחים ביותר - הוסר האיום על המשק.
בתחילת שנות השבעים עומד הקיבוץ בסימן שינוי: ב-1972 עוברים ילדי הקיבוץ ללינה משפחתית ובכך תם עידן הלינה המשותפת. אך לא די בכך: בשנים אלו נכנס הקיבוץ כמו קיבוצים רבים אחרים אל העידן התעשייתי. חברי הקיבוץ מבקשים להתקדם, כמו קיבוצים אחרים, שלב אחד הלאה: לא להמשיך להיות אך ישוב כפרי-חקלאי, אלא גם ישוב קיבוצי שמותאם לעידן התעשייתי.
הקיבוץ נכנס להליך הקמת המפעל. ב-3 בינואר 73 נבחר שם למפעל - "כפרית". מונה צוות תעשיה, והוחלט כי המפעל יהיה חלק מתעשית הפלסטיק המתפתחת באיזור הנגב המערבי. לאורך חציו הראשון של העשור מתקיימות הכנות קדחתניות להקמתו של המפעל, וב-30 באוגוסט 74 הוא מופעל לראשונה. עשור לאחר הפעלתו של המפעל עובדים בו כבר כ-45 חברים, ועוד עובדים רבים נוספים מן החוץ. עד שהקימו את "כפרית" בשנת 1974 היתה כפר עזה קיבוץ חקלאי, שהתבסס על גידול בעלי חיים (דיר, רפת, לול), גידולי שדה, פרדס, מטעים (היו שנים שגידלו בכפר עזה חרובים, אגסים, אבוקדו) ופרחים (ורדים בחממות). עם הקמת המפעל חוסלו כמה ענפים חקלאיים שהיו פחות רווחיים. המפעל הפך לאחד המצליחים והמכניסים ביותר בתחומו, וב-1993 מניותיו הונפקו בבורסה בתל אביב. כבר בשנותיו הראשונות מייצא המפעל חומרי גלם לתעשית הפלסטיק לכל העולם.
שנות השמונים והתשעים: התפתחות, צמיחה - והפרטה
בשנת 1982, עם ציון חצי יובל לקיבוץ, חברים בו 182 חברים, וסך הכל מתגוררים בקיבוץ 488 נפשות. את חצי היובל לקיבוץ מציינים חברי הקיבוץ לראשונה עם תמונה קבוצתית של כל חברי הקיבוץ, שמראים כמה הוא גדל בעשרים וחמש השנים הראשונות לחייו, ובשנת השלושים הגידול ממשיך - כבר 260 חברים ומועמדים עם 260 ילדים. בשנים אלו משגשג הקיבוץ, ובמקביל להרחבת חדר האוכל והקמתו של מועדון לחבר, נפתח בית התרבות ומוקמת הפיאצה המרכזית של הקיבוץ - הרחבה בין חדר האוכל לבית התרבות, בה הכל קורה.
עוד בשנת 1989 מתחילילם גישושים ראשונים לקראת שינויים במבנה הקיבוץ העומדים לבוא, בעקבות שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. בשנת 1994, אל מול אתגרי הכלכלה והחברה, מחליטים ללכת בקיבוץ, כמו קיבוצים אחרים, אל עבר תהליכי הפרטה. במקביל להליכים אלו מוקמת ההרחבה הקהילתית בכפר עזה - "נאות דשא" בשנת 2000, לאחר חגיגות היובל לקיבוץ, שכונה שקולטת אליה עשרות משפחות ומרחיבה את הקיבוץ.
אל מול האתגרים הביטחוניים
במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, על אף גדילתו של הקיבוץ עם הקמת ההרחבה הקהילתית, אתגרים ביטחוניים משמעותיים מגיעים לפתחו. קסאמים נורים על הקיבוץ משטחי הרצועה ובשנת 2008 הם אף מביאים למותו של חבר הקיבוץ, ג'ימי קדושים. שי חרמש, חבר הקיבוץ וראש המועצה האיזורית שדות נגב, כינה את התקופה "קריסת הישוב", עקב עזיבתן של משפחות. עם זאת, ובין סבב לסבב, המשיך הקיבוץ בחיי היומיום: עם גד"ש משותף לכפר עזה ומפלסים, רפת משותפת עם הקיבוצים ניר אליהו ורביבים, חברת ההגברה "סינקופה" שהיא מהבכירות בארץ בתחומה, מפעל ״כפרית״ שממשיך להתפתח ועוד עשרות יוזמות ועסקים אישיים בתחומים מגוונים כגון שילוב בעלי חיים בחינוך, טיפול ושיקום רפואה אלטרנטיבית, ייצור תכשיטים ואומנות. חברי הקיבוץ ניסו לחיות את חייהם תחת האיום הביטחוני, חיים שלווים יחסית, שעצרו מלכת בשבעה באוקטובר 2023.
ארבעה עשר חברי כיתת הכוננות של כפר עזה יצאו בבוקר שמחת תורה להגן על הקיבוץ אל מול מתקפה של עשרות רבות של מחבלים, שחדרו ליישוב מנקודות שונות, בין היתר באמצעות שני מצנחי רחיפה. כ-140 מחבלים חדרו לקיבוץ במהלך היום וקבוצות נוספות בימים שלאחר מכן.
בבוקר הטבח, הראשונים לראות את החדירות היו אביחי ברודץ ורועי עידן, צלם ynet. עידן מבחין במצנחים ואף מספיק לשלוח למערכת האתר את התמונות והסרטון שלכד במצלמתו. הוא מתקשר לדווח לרבש"ץ, שחר אביאני, ורץ לביתו. במקביל, כלי רכב ועליהם עשרות מחבלים חודרים לקיבוץ דרך שלוש פרצות שהם יוצרים בגדר. טל אילון, מפקד כיתת הכוננות, מבקש מסגנו, אבי הינדי, לפתוח את הנשקייה שממוקמת במרכז הקיבוץ. ב-06:48 הוא מודיע לכל שאר חברי כיתת הכוננות - שלושה עשר במספר - להתארגן לקראת הקפצה. כעבור דקה, שחר אביאני, הרבש"ץ, מקפיץ את כיתת הכוננות: "אמת, אמת, אמת! נא להגיע לנשקייה! יש מחבלים בישוב". הראשונים להגיע הם אורי רוסו וטל אילון. הם לוקחים רובים ורצים לכיוון ביתו של רועי עידן. בדרך, טל אילון, מקליט הודעה: "שניים-שלושה מחבלים בבית של רועי עידן". בערך ב-07:00 מגיע לנשקייה ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין, לוקח נשק ויוצא להילחם. אילון ורוסו מאבדים את חייהם בדרכם לביתו של רועי עידן וליבשטיין נופל גם הוא לאחר שנתקל במחבלים ליד ביתו ונורה. שעתיים אחר כך ימצא אותו בנו, אביב, ללא רוח חיים וייקח את נשקו כדי להגן על המשפחה בממ"ד. ליבשטיין היה ההרוג הראשון ששמו הותר לפרסום. בשעה 07:05 בבוקר, חצי מחברי כיתת הכוננות כבר אינם בין החיים. בשעה 07:30 המחבלים מתחילים לעבור בית-בית, לרצוח ולחטוף תושבים.
בסביבות השעה 10:00 חודרים עשרות מחבלים נוספים ואיתם אזרחים עזתים מכל הגילאים, חמושים בנשק, אל שכונת "דור צעיר". הם חוטפים, רוצחים, ובוזזים את חברי הקיבוץ. רבים נהרגים ונחטפים לעזה, והמחבלים זורעים הרס עצום בשכונה הסמוכה לגדר. המחבלים גם חודרים למפעל "כפרית" והורגים שלושה מעובדיו. מחבלי חמאס חוטפים תשעה עשר מתושבי הקיבוץ אל שטח רצועת עזה, ביניהם אביגיל עידן בת ה-3, בתו של רועי עידן, שהוריה נרצחו ואחיה ניצלו. במהלך ההפוגה הראשונה שבים 12 מחטופי הקיבוץ. שניים נוספים, יותם חיים ואלון שימריז, נהרגים מאש צה"ל ברצועה לאחר שברחו משוביהם, וכוחות צה"ל חשבו אותם בטעות למחבלים, על אף שהניפו דגל לבן.
במהלך ליל הטבח תושבים רבים מהקיבוץ מפונים בצעדה רגלית, לקולות הלחימה שעדיין מתמשכת בקיבוץ ועוד תימשך בימים הבאים. הם פונו לקיבוץ שפיים ושוכנו בו, בתחילה במלונות ולאחר מכן בקראווילות שהוקמו במיוחד. תושבי כפר עזה מיועדים לעבור למשכנם הזמני בשכונה חדשה שתוקם בקיבוץ רוחמה, על אדמות הנגב המערבי, עד שיוכלו לחזור לביתם.
コメント