הנחלאים באים
סיפורו של נחל עוז מתחיל, למעשה, עוד לפני הקמתו כקיבוץ, בשנת 1951 - עם עלייתה לקרקע של היאחזות הנח"ל הראשונה, שנקראית "נחלאים א' - מול עזה". על מנת לספר את סיפורו של נחל עוז יש ללכת מעט אחורה, לסיפורן של היאחזויות הנח"ל.
ב-1949 נחקק חוק שירות ביטחון ונכללה בו האפשרות להקצות שנה משירותו של חייל לשם הכשרה חקלאית והתיישבות. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה בהכשרה החקלאית שירכוש הנוער בהתיישבויות הללו שתי מטרות נעלות; האחת צבאית, והשנייה חקלאית. בן-גוריון האמין כי על המדינה לשלב בצבאה משימות חלוציות כחלק ממשימת בניין העם, ומכאן חשיבות ההכשרה החקלאית ביישובים אלו. בשנת 1950, בהוראתו של משה נצר, מפקד חיל הנח"ל, הוקמה המסגרת החדשה: היאחזויות הנח"ל.
במסגרת זו, הוצע לחיילים להשתלב עוד במהלך שירותם במשימות התיישבותיות באיזורים שהוגדרו בידי צה"ל והמוסדות המיישבים כבעלי משמעות בטחונית ראשונה במעלה, באיזורים שנתפסו במהלך מלחמת 1948. בניגוד לגרעיני ההתיישבות האחרים, שעלו לארץ או הגיעו באופן מאורגן, כגרעין, גרעיני החיילים בהיאחזויות הנח"ל הורכבו מחיילים בודדים.
היאחזות הנח"ל הראשונה יועדה לאדמות שאל מול עזה, 500 מטרים משכונת סג'עייה ו-2.5 קילומטרים מלב העיר עזה. עד היום זהו הקיבוץ הקרוב ביותר לגבול רצועת עזה. ההיאחזות מוקמת על על אדמות קיבוץ בארות יצחק הישן, שתושביו העדיפו לעזוב אותו לאחר קרב הבלימה והגבורה שלהם מול הצבא המצרי במלחמת העצמאות. בטקס העלייה על הקרקע השתתפו אלוף פיקוד דרום, משה דיין, מפקד הנח"ל, משה נצר, מנהל אגף הנוער במשרד הביטחון, אליהו שומרוני, ואברהם הרצפלד. מקימי ההיאחזות היו בני מספר מחלקות של הנח"ל, בהם מחלקה שקיבלה הכשרה של תשעה חודשים בתל יוסף. עם עלייתם לקרקע, מצהירים חברי הגרעין על ייעודם - יישוב חקלאי שוקק חיים, מפריח שממות ושומר על אדמות המדינה הצעירה:
"היום, כ"א לירח תמוז שנת ה' אלפים התשי"א, שנה רביעית לעצמאות ישראל, אנו תוקעים יתד ראשונה להקמת ישוב חיילים בגבול הארץ. אנו עולים חדשים ובני הארץ; מכל הגלויות ומכל פיזורי עמנו, ממזרח ומערב, צפון ודרום, נתקבצנו כאן היום בפקודת צבא ההגנה לישראל, נוטלים עלינו שמירת כברת ארץ זו. את הנעלה, העיקרית והקשה במשימות חיל הנחל אנו ניגשים לבצע היום: הקמת ישוב חיילים מגנים ובונים, שומרים ויוצרים, מפרים שממות וגוננים עליהן. כי חזון צהל לנגד עינינו, חזון צבא עובד ומגן. יעלה ויצמח במקום זה ישוב שוקק חיים, יוצר חיים ומבטיח את החיים. יהא הוא אות וציון לנו ולעמים כי פנינו לשלום ולבנין, אך נדע אנו וידעו העמים סביב כי את הבנין הזה נשמור מכל משמר ועל החיים נגן ללא סייג. ידנו האחת תעשה במלאכה והשניה תחזיק בשלח".
ההיאחזות מקבלת שם: "נחלאים א' - מול עזה". בבליץ של מספר חודשים מוקמת שלוש היאחזויות נח"ל: הראשונה במה שיוודע לימים כנחל עוז, וחודשים לאחר מכן נחלאים ב' בגונן ונחלאים ג' ביטבתה. גרעין הנח"לאים עולים על הקרקע, ומתחילים לעבוד בהכשרתה והקמת ישוב, כפי שנתחייבו במגילת היסוד.
במקביל, נערכות ההכנות לאזרוחה של ההיאחזות. כבר בראשית 1951 קם הגרעין שכעבור פחות משנתיים יישב את נחל עוז, ומורכב מחברי התנועה המאוחדת בקרית חיים, ברחובות ובתל אביב. חברי הגרעינים נפגשים פעם אחת בלבד בטרם גיוסם, בסמינר בגבעת מיכאל. על אף הקשיים שייצרה עובדה זו, הקבוצות השונות עושות כל מאמץ על מנת להתחבר, ולאחר חודשי הטירונות והאימונים הם נפגשים שנית, להכשרה במעין-ברוך, בדרכם לעצמאות. שמועות שונות מתרוצצות בין חברי הגרעין על המיקום אותו מייעדים להם המוסדות להתיישבות עצמאית - בין נחלאים ג' בעין רדיאן (יטבתה) לעין זיתים, אך לבסוף, באפריל 1953, נודע להם שהם מיועדים לאזרח את נחלאים א' - מול עזה, וההתרגשות רבה.
מהיאחזות לקיבוץ
משלחת ראשונה מחברי ההכשרה נשלחת לנחלאים א' במאי 1953, שם היא מגלה משק שמעובד בצורה טובה על אף אתגרי המים וכוח האדם במקום, עם פלחה וגן ירק. משק החי עוד לא קם עקב המחסור בכוח האדם - אך פרה אחת, חברונה, כבר חיה במשק, והתשתיות מוכנות - כאשר הנח"לאים כבר הקימו אסם, לול, סככת מכונות ומתבן.
בתחילת יולי מגיע כח חלוץ מטעם ההכשרה: 55 חברים וחברות נשלחים אל המשק ומתחילים בעבודתם בהתלהבות רבה. במקביל, החברים במעין ברוך עושים ככל שביכולתם להרחיב את הגרעין המיועד לעלות למשק, וגרעין מחברי המוסד החקלאי בעיינות מצטרף גם הוא, ומביא את הגרעין המיועד להתיישבות ל-100 חברים. במהלך ספטמבר עולים חברי הגרעין למשק, וב-16 לספטמבר 1953 הוא מאוזרח רשמית והופך להיות קיבוץ בשם "נחל עוז".
ערב הועידה השישית, מזכירות התנועה המאוחדת מזמינה את כל חבריה לטקס העליה לנחל עוז, שמתקיים ב-29 בספטמבר 1953. אלפי אורחים - הורי החברים, חברי התנועה המאוחדת, אנשי הישובים שבסביבה, אנשי המוסדות והצבא - באו לחגוג את עלייתם של חברי הגרעין לאדמת נחל עוז, וכבכל חג עליה - רבו נאומי הברכה, יחד עם מסכת, הצגה וכמובן ריקודים.
בהיותו של היישוב החדש היאחזות נח"ל לשעבר, שלח הנח"ל משלחת של "תרבותניקים" לטקס העליה. המשלחת כללה חמישה חיילים, ביניהם הבמאי גדעון שמר וחיילת נח"ל בשם נעמי ספיר. חבורת האמנים עמלה קשות כדי להפיק את חג העלייה ונעמי הובילה את חזרות במקהלה, כשבה בעת פרח הרומן שלה עם במאי המופע, גדעון שמר, וכמה חודשים לאחר מכן היא הפכה לנעמי שמר. למחרת ליל החג כבר לא נמצאו בקיבוץ האמנים, אך נותר על לוח המודעות פתק, בכתב ידה של נעמי, ובו שיר:
"שירה של חג עודה פועמת – וכבר הרחק מכאן נחפוז: שנית ננוד ונֵעלֵמָה, תמיד – לחוּל, לשיר, למְחוֹז. שירה של חג תשקוט. אתם באֵת תמשיכו לאחוז, תשובו לגדל בְּצַלכֶם, עם תות אספסת ואגוז. על כן רוב טוב נרחש לכם, וזו ברכת-שלום נחרוז: שלום מסימה ואברמ'ל ממיכה, נעמי, גדעון שמר, שלום מפרחחי בוהמה, לפרחחיך, נחל עוז.".
אתגרים רבים ציפו למתיישבים החדשים, וכך הם העידו ב"דפים", העלון הפנימי של חברי הקיבוץ: "עם בואנו לנחל עוז נתקלנו בקשיים בלתי צפויים… כשהגענו לכאן היה קציר השעורה בכל תקפו ואנו נכנסנו בעבי הקורה וסיימנו אותו. מי שראה את גן הירק לפני חודש ורואה אותו בימים אלה ודאי יתמה לשפע הגידולים והצבע הירוק. גן הסתיו עומד בשיאו ובימים הקרובים אף יחלו האיסופים הראשונים… אורווה המאכלסת פרדות, סוסים וחמורים, ומורכבת ברובה מילידי עזה והסביבה, והתחלתה של רפת - בת פרה אחת ושלוש עגלות, לול ותכנית למספוא… חברים מגרעין צפור-ימיה הנמצא בצרעה נחלץ לעזרתנו בעבודת הבצל, וחברים צעירים ממחנה פתח תקווה הגיעו לעזור בעבודת הבוערות…".
ב-28 באוקטובר באותה שנה מאשרת ועדת השמות הממשלתית, באופן רשמי, כי שמה של "נחלאים א' - מול עזה" הופך להיות נחל עוז, ובכך יוצא הקיבוץ לדרך חדשה.
אל מול שערי עזה הכבדים - אתגרי הבטחון ונפילתו של רועי רוטברג
כבר בראשיתו, נתקל הקיבוץ, העומד בשערי העיר עזה, באתגרים ביטחוניים כבדים. קו הגבול בין שדות הקיבוץ לבין רצועת עזה, הנתונה לשליטה מצרית עוינת, מסומן באמצעות טביעותיהם של גלגלי הטרקטורים, וחברי נחל עוז מממשים את צוואתו של יוסף טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו". הקיבוץ הופך להיות אות ומופת להתיישבות באיזורים הביטחוניים ובספר, כאשר גופי תקשורת ועיתונים שונים נוהרים למקום בהמוניהם לצלמו ולראיין את תושביו. נחל עוז לא נעלמת גם מעיניהם של אנשי המוסדות, כאשר הנשיא ובן גוריון מבקרים בו כבר בשנותיו הראשונות, אך מי שנטה חיבה יתרה לנחל עוז יותר מכולם היה הרמטכ"ל באותן שנים, משה דיין.
ב-3 לאפריל 1955 מופגז הקיבוץ לראשונה על ידי המצרים, וב-22 לאוגוסט הוא מופגז שנית, נוסף להסתננויות הולכות ונשנות של פדאיונים. על ביטחונו של הקיבוץ וחיי חבריו בשדות מופקד מי שממונה למא"ז, רועי רוטברג. רוטברג, שגדל בשכונת יד אליהו שבתל אביב והצטרף לגרעין לאחר שהתחנך ב"מקווה ישראל" וב"שבח", הודאג ממצב הביטחון. עוד ב-1954 הציע לבצע פעולת תגמול של קצירת בצל משטחי העזתים - ונענה בשלילה.
לאחר בקשות חוזרות ונשנות לתקצוב אבטחת הקיבוץ מהמוסדות ומהצבא שנענות בשלילה, ולאחר המתקפה השניה - רוטברג נוקט צעד אמיץ ופונה ישירות לבן גוריון בדרישה לאבטחת הישוב. כחצי שנה לאחר מכן, חששותיו של רוטברג מתגלים כמוצדקים.
בבוקר ל"ג בעומר, 29 באפריל 1956, נחל עוז לבש אווירת חג לקראת טקס נישואיהם של ארבע זוגות מחברי המשק. ההתרגשות הרבה נתעוררה גם לאור ההפתעה המיוחדת: הגעתו של משה דיין, הרמטכ"ל, שנעתר להזמנת הזוגות להגיע לחתונתם. עם זאת, ההתרגשות לא ארכה שעות ארוכות עם הגעת הבשורות על נפילתו של רועי רוטברג בשדות הקיבוץ. בשעה 06:20 בבוקר יצא רוטברג על סוסתו, עמליה, לשדות הקיבוץ, בהם הוא הבחין במסתננים שבאו לקצור את התבואה. המסתננים וחיילי הצבא המצרי ירו לעברו, והוא נפל מסוסתו ומת. גופתו נחטפה לשטח המצרי. חברי הקיבוץ חשו לעבר היריות אך לא מצאו דבר פרט לסוסתו של רוטברג, המשוטטת לבדה, משקפיו וכתמי דם המובילים לכיוון השטח המצרי. היה ברור כי רוטברג נפל וגופתו נחטפה. דיין, שהגיע למקום, פסק כי לא מבטלים חתונות - והן נערכו במושב גילת הסמוך. יום לאחר מכן הושבה גופתו של רוטברג, וללווייתו הגיעו בכירי הישוב. נבואות הזעם שלו התגלו כמוצדקות.
בלוויתו של רוטברג ספד לו הרמטכ"ל, משה דיין, בהספד שנזכר לדורות: "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים… אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשוא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית… זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבו עוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו".
לאחר מבצע קדש וכיבוש רצועת עזה, לחברי הקיבוץ חלחלה התקווה כי ישובם יחדל מלהיות ישוב ספר בסכנה בטחונית. תקווה זו אבדה, עם יציאתו של צה"ל מעזה ומסיני. לאור טענותיהם, הגיע דוד בן גוריון לקיבוץ, על מנת לשוחח עם החברים ולשטוח את טענותיו בנוגע לצדקת הבחירה ביציאה מרצועת עזה. בין היתר, הסביר בן גוריון לחברים כי הבידוד הבינלאומי שעלול להוביל לאמברגו נשק והאחריות המשילותית על כל תושבי רצועת עזה, שהוא חשב שאינה רצויה עבור מדינת ישראל, היו בין השיקולים שהובילו אותו להחלטה לסגת מן הרצועה.
אל מול כל המכשולים - נחל עוז צועדת
במקביל ואל מול כל אתגרי הביטחון, הקיבוץ הלך והתפתח. הקיבוץ מעבד את שטחיו, וענפי הפלחה, השלחין, הפרדס, הרפת והלול הולכים ומתפתחים לאורך העשורים הראשונים. בין היתר, מנסים חברי הקיבוץ לשלוח את ידם, חוץ מבבצל, בתפוחי האדמה, בכותנה ובסלק הסוכר, גם במספר ניסויים מעניינים, ביניהם קיקיון ועגבניות תמר, כמו גם בעדשים - שנגנבים ממחסני האו"ם וחברי הקיבוץ מתחילים לגדלם למספר שנים. שדות הקיבוץ מתפרשים, עד ימינו אנו, ממש עד לגבול רצועת עזה.
לאחר שנים בהם אכלו חברי הקיבוץ בצריף חדר האוכל שהוקם על ידי הנח"לאים בהאחזות הנח"ל, הגיע הזמן לבנות חדר אוכל חדש. האדריכל בנימין צ'לנוב, בנו של המנהיג הציוני יחיאל צ'לנוב, נבחר לתכנן את חדר האוכל החדש. הבניין שתכנן צ'לנוב נחנך בליל הסדר 1959 ובלט בנוף הודות לבטון שנותר חשוף, ודמה לצריפים השוודיים שנפוצו אז בקיבוצים. בסוף שנות ה-60 נוסף לחדר האוכל השני אגף חדש, אך גם לאחר ההרחבה היה חדר האוכל צר מלהכיל את כל החברים במשמרת אחת ולכן ועברו לאכול במשמרות, כאשר על גג המבנה הותקן פנס שנדלק כאשר האולם היה פנוי לקליטת המשמרת השניה. מספר סיבות גרמו לחברי הקיבוץ לדרוש בניה של חדר אוכל חדש - כאשר בין היתר קרבתו ללול ולרפת גרמו למטרד ריח קשה, אך יותר מכל: היותו חשוף לירי מעזה.
ב-1969 אישרה תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים לנחל עוז את המעבר ללינה משפחתית, מעבר שהתרחש לבסוף בשנת 1972. בעקבות השינוי נדרש בינוי חדש ובעיקר הסבה של הבינוי הקיים לשיכון משפחות. חדר אוכל חדש הפך לצורך משמעותי, כזה שיוכל להכיל את השינויים שחלו בקיבוץ. במקביל הורחבה גדר הקיבוץ ונבנה מקלט גדול ותת-קרקעי באזור שיועד לקום בו חדר האוכל החדש. ב-1974 הוחל בהקמת הבניין החדש ושנתיים לאחר מכן הושלמה הבנייה. הבנין תוכנן על ידי האדריכל ויטוריו קורינלדי, חבר קיבוץ ברור חיל ומי שתכנן רבים ממבני הקיבוצים באותם שנים, כשלחברים נותרה הבחירה על צבע הריצוף - שנבחר בהצבעה דמוקרטית.
בין מבצע קדש לבין מלחמת ששת הימים לא אירעו מעשי טרור באזור, אך אחרי מלחמת ששת הימים הפכו שדות נחל עוז ליעד של פעולות מיקוש על ידי מחבלים מרצועת עזה. במאי 1968 נהרגו שני חברי הקיבוץ, זאב שגיא ומשה בן הרי, וחמישה נפצעו, כאשר רכב שיצא לכבות אש שהוצתה בשדה על גבול הרצועה עלה על מוקש. הקיבוץ היה מטרה לירי מרגמות.
גרעינים רבים מגיעים לכפר עזה לאורך השנים וממלאים את השורות. כבר ב-1954 מגיע גרעין רביבים להשלמת הקיבוץ, ואחריו רגבים ועלומים. עשור לאחר הקמת הקיבוץ, 100 מתוך החברים שהגיעו בשנה הראשונה עדיין נמצאים בו. לאורך השנים, הקיבוץ מתמודד עם אתגרים כלכליים וחברתיים רבים, כפי שהתמודדו שאר קיבוצי האיזור. עם סוף שנות השמונים, מונה הקיבוץ 220 חברים.
בתחילת שנות התשעים נקלע הקיבוץ למשבר כלכלי כבד. בעקבותיו ובעקבות אתגרים חברתיים נוספים, כבר בשנת 1990, מתחילים דיונים על הפרטת הקיבוץ. ב-1996 מתקבלת ההחלטה: הקיבוץ יוצא להפרטה ולמודל משולב. להחלטה השלכות כבדות, וחברים רבים עוזבים את הקיבוץ. על מנת להתמודד עם המצב הקשה אומץ הקיבוץ בידי קיבוץ בארי, והוא מתחיל אט אט להתאושש מהמשבר הקשה. בשנת 2007, לאחר הצמיחה של תחילת שנות האלפיים, מתחילים לחשוב בנחל עוז על צמיחה דמוגרפית מחודשת, ובשנת 2007 משיקים את מבצע "הביה לנחל עוז" לעידוד חזרה לבית הקיבוץ, במקביל לשינויים במודל ההתפרנסות שיאפשרו לבנים חוזרים ותושבים חדשים להצטרף. על אף שמדובר במעבר להפרטה כמעט מלאה, קיימים בו מרכיבים רבים של עזרה הדדית ושירותים משותפים והוא שומר על אופיו הקהילתי של הקיבוץ.
שנות האלפיים - חזרתם של אתגרי הביטחון
החל מתחילת שנות האלפיים האיומים הביטחוניים חוזרים לפקוד את נחל עוז, עם איומי רקטות ופצמ"רים משטחי רצועת עזה. כמו בשנות החמישים, שנים דורשים התושבים מרשויות הביטחון למגן את האיזור ולעזור בהגנתו; רק חלק מהבתים ממוגנים.
במבצע צוק איתן הקיבוץ מותקף קשות. כ-300 רקטות נופלות בשטחי הקיבוץ, אך השבר הנורא ביותר הגיע ב-22 באוגוסט ב-2014. רקטה אחת השאירה צלקת עמוקה באנשי הקיבוץ: פצמ"ר שנפל הקיבוץ הרג את דניאל טרגרמן, הילד בן ה-4, באירוע שטלטל את הקיבוץ. 17 משפחות עזבו במה שהיה נראה כתחילתו של מדרון חלקלק נוסף, אך אנשי הקיבוץ לא ויתרו ונאבקו על המשך קיומם. לבסוף, מבצע צוק איתן לא עצרה את צמיחתו של נחל עוז, ושנתיים לאחריה כבר 22 משפחות חדשות נקלטו בקיבוץ. לאחר צוק איתן, קיבוץ נחל עוז, שאוכלוסייתו הלכה והתבגרה, נזקק להצערה. בעקבות כך פתחה רשת ״מיתרים לכיש״ מכינה קדם-צבאית חד-שנתית מעורבת לבנות ובנים, חילוניים ודתיים, בקיבוץ. המכינה נמצאת בלב הקיבוץ ואנשיה מתנדבים בו באופן שוטף.
קראת סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, חיו בקיבוץ 400 נפשות ב-120 משפחות. חמש עשרה שנים לאחר ההפרטה העתיד נראה אופטימי. חברי הקיבוץ נערכו לחגיגה הקהילתית, בהשתתפות כמעט כל חבריו, של חג השבעים לקיבוץ בנושא "חקלאות", שתוכננה לבוקר 7 באוקטובר. החגיגה מעולם לא יצאה לפועל.
בשעה 6:29 החל ירי רקטות רצוף על הקיבוץ. תוך כדי ירי הרקטות הגיעו כ-100 מחבלים לצד הדרום מזרחי של הקיבוץ, וחדרו דרך השער האחורי, לאזור השכונה החדשה שזה עתה נבנתה. רבש"צ הקיבוץ אילן פיורנטינו וסגנו ניסן דה-קלו, היחידים מכיתת הכוננות של הישוב להם היה נשק ארוך, יצאו להגן על הקיבוץ ופתחו בירי על המחבלים. בבוקר הקרב נכחו בקיבוץ 11 לוחמים מיחידת ימ"ס דרום והם הצטרפו ללחימה מול המחבלים. אילן הרבש"צ נהרג תוך זמן קצר, וסגנו, דה-קלו, ניהל את הלחימה בקיבוץ, יחד עם מפקד כיתת הכוננות ברי מאירוביץ'. כוח אחד של לוחמי הימ"ס התבצר באחד הבתים בשכונה החדשה, ומשם פגע במחבלים. לכוח היה הרוג אחד, שלמה יעקב קרסנינסקי, מפקד צוות, וארבעה פצועים.
כוח נוסף של מחבלי הנוח'בה הגיע בסביבות השעה 8:00 לחלק הצפוני של הקיבוץ. המחבלים פרצו לבתים הצפוניים, טבחו בתושבים, וחטפו שבעה מהם לעזה. המחבלים הכריחו את תומר אליעז-ערבה בן ה-17 לדפוק על דלתות הבתים בשכונה ולקרוא לשכנים לצאת, ובהמשך רצחו אותו, לאחר שרצחו את שני הוריו וחטפו את אחיותיו. שלמה רון, בן 85, מהגרעין המייסד של הקיבוץ. התחבא בביתו עם משפחתו. בשלב מסוים עבר לסלון, התיישב על ספה והעמיד פנים שהוא גר לבדו. הוא נרצח אך המחבלים לא המשיכו לחפש בבית. בכך הציל רון את אשתו, שתי בנותיו ונכדו.
בהמשך הגיע האלוף במילואים נעם תיבון, שבנו אמיר מתגורר בקיבוץ, יחד עם כוח קטן שאסף בדרך, וחבר ללוחמי מגלן בלחימה במחבלים. הקרבות לטיהור הקיבוץ נמשכו עד עומק ליל ה-8 באוקטובר, אז טוהר הקיבוץ מממחבלים ותושביו פונו למשמר העמק, וחלק מהם גם לכרמים. בתחילה שוכנו כל חברי הקיבוץ במוסד "שומריה", ובהמשך חלק מהמשפחות עברו למתחם קראוונים שהוקם על מטעי השקד של קיבוץ משמר העמק. הדור הוותיק של הקיבוץ, מקימיו וראשוניו, עברו למרכז - לדיור מוגן בבת ים.
70 שנים לאחר הקמת הקיבוץ, ושישים שבע שנים לאחר החדירה האחרונה והיחידה של מחבלים לנחל עוז, ההיסטוריה חוזרת על עצמה - רבש"צ הקיבוץ נופל. יחד איתו נפלו עוד שלושה עשר תושבים, ונחטפו שבעה לרצועת עזה. שתי חטופות (יהודית ונטלי רענן) שוחררו שבועיים לאחר התחלת המלחמה, ושלוש חטופות נוספות (אלמה אברהם והאחיות דפנה ואלה אליקים) שוחררו ב-26 בנובמבר במסגרת הפעימה השלישית של עסקת שחרור החטופים. שני חטופים, צחי עידן ועמרי מירן, עדיין מוחזקים בעזה, בנוסף לג'ושוע לואיטו מולל, סטודנט מטנזניה שנרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ וגופתו נחטפה לעזה. 70 שנה לאחר הקמתו, תושבי הקיבוץ הניצב אל מול שערי עזה הכבדים, מקווים לחזרתם של חבריהם, ורוצים, יחד איתם, לחזור ולחרוש את קו הגבול האחרון.
Comments