בסוף שנת 1949, לאחר המלחמה הקשה והעקובה מדם, מגיעה קבוצה של אנשים לחורבות קיבוץ נירים הישן על גבעת דנגור ומקימה שם קיבוץ. הקבוצה הורכבה משני גרעינים - גרעין 'צבר' שהתחנך בקיבוץ מעברות וגרעין של עולים מפולין וגרמניה שהתחנך בקיבוץ גן שמואל. הגרעינים נפגשו לראשונה בקיבוץ גת על מנת לעבור הכשרה וגיבוש, ובמהלך ההכשרה השתתפו במלחמת העצמאות. משתמה המלחמה, הגיע זמנם לעלות לקרקע ולהקים קיבוץ משלהם.
בשנת 1989 פורסמה ב'דף הירוק' כתבה על ניר יצחק ובה קטע מתוך פרוטוקול שיחת קיבוץ שנערכה במטרה להחליט האם לקבל את ההצעה לעלות לדנגור או לדחותה:
ב-8 בדצמבר 1949 עלו חברי הקיבוץ החדש לקרקע, והתיישבו במקום שבו ישב קיבוץ נירים בתחילת מלחמת העצמאות. הקיבוץ נקרא אז קיבוץ השומר הצעיר א"י (ארצישראלי) ט"ו, או בפי החברים - 'דנגור'. בעלון הקיבוץ שיצא לכבוד חג ה-50, כותב חבר הקיבוץ פדרו גולדפרב על יום העלייה הקרקע:
ההשלמות הראשונות הגיעו לקיבוץ ב-1950 - גרעין 'אל-על' שהורכב מעולים מבולגריה והתחנך במשמר העמק, וחברת הנוער הרומנית 'הדוגלים' שהתחנכה ברמת השופט. ב-1951 הגיעו שתי השלמות נוספות שהכילו כמות גדולה הרבה יותר של אנשים - חברת נוער רומנית 'החותרים' משער העמקים, וגרעין צבר 'גבולות' מחיפה.
בשנים הראשונות נאלצו החברים להתמודד עם אתגרים רבים שאיימו על המשך הקיום שלהם כקיבוץ. קו המים של המוביל הארצי טרם הגיע לקיבוץ, והמחסור במים פגע ביכולתם לפתח את החקלאות באזור. בנוסף לכך, הקיבוץ היה מוקף במוקשים ונאלץ להתמודד עם גניבות ופלישות של מסתננים מרצועת עזה כדרך קבע.
בעקבות המחסור במים נאלצו חברי הקיבוץ לצאת לעבודות חוץ. חלקם עבדו בקיבוצים אחרים בדרום, ביניהם נגבה, יד מרדכי וגבולות, חלקם בנטיעת עצים עבור קק"ל וחלקם בעיבוד שדות פלחה באזור כפר מנחם וקרית גת של היום.
בחגיגות פסח של 1951, ניסחו לעצמם חברי קיבוץ הגדת פסח מותאמת למצב המורכב בו הם חיים והדפיסו אותה בעלון הקיבוץ:
ב-20 באוגוסט 1952 נפטר איש הפלמ"ח והאלוף בצה"ל יצחק שדה. חברי הקיבוץ החליטו להנציח אותו ולקרוא לקיבוצם על שמו - ניר יצחק. בעלון הקיבוץ שיצא בנובמבר של אותה השנה נכתב על כך בקצרה:
ב-1954, במלאת חמש שנים לקיבוץ, מגיעה השלמה נוספת - גרעין ארגנטינאי ד'. על פי החלטת הקיבוץ הארצי, ההשלמה הזו מתבצעת בהדרגה, כאשר כל כמה חודשים מגיעה לקיבוץ קבוצה של בין 10 ל-15 חברים מתוכה.
המתיחות הביטחונית ממשיכה כל העת ללוות את הקיבוץ - בשנת 1955 נהרג חבר הקיבוץ שמוליק לינקר בעלותו על מוקש. לצד ההתמודדות עם קשיי הקיום, חשוב היה לחברי הקיבוץ לא להזניח את הצד התרבותי בחייהם. כבר בשנה הראשונה הקימו חברי הקיבוץ עלון ("ביתנו") וספריה. מספר שנים לאחר מכן הקימו מקהלה, להקת ריקודים וחוג דרמה שהעלה מחזות מול חברי הקיבוץ. בנוסף, התקבעה בקיבוץ מסורת של הקרנת סרטים משותפת - מסורת שנמשכה שנים ארוכות לאחר מכן.
בשנת 1956, השלימו בקיבוץ בנייה של 20 יחידות דיור, ובכך חוסלו אחרוני האוהלים שעוד נותרו בשימוש. בעיתון השבוע בקיבוץ הארצי פורסמה ידיעה קצרה בנושא:
מבצע סיני שהתקיים באותה השנה (1956) עבר על הקיבוץ ללא פגיעות בנפש וברכוש. עם זאת, זו הייתה הפעם הראשונה שהקיבוץ נאלץ להתמודד עם איום בטחוני מהסוג הזה - החברים נאלצו לשהות במקלטים לתקופה של כמה ימים, ביחד עם הילדים, ובאותה העת להמשיך לתחזק את המשק, שנפגע בעקבות המלחמה.
חבר הקיבוץ צבי ר. מסכם את החוויה שעברה על הקיבוץ בזמן הלחימה בעלון 'ביתנו':
בשנת 1957 הגיע סוף-סוף קו מים אל ניר יצחק, מה שאפשר לחברי הקיבוץ לפצוח בשורה של ניסיונות חקלאיים במטרה להבין אילו גידולים מתאימים לאדמת הנגב ולאקלים באזור. עברו מספר שנים עד שהצליחו החברים להבין איך ומה נכון לגדל, והחקלאות בקיבוץ התייצבה באופן סופי רק בשנות ה-60.
שנות ה-60 בקיבוץ נירים הן שנים של צמיחה והתבססות - החקלאות מתייצבת, מוקמת חברת הילדים, המועדון לחבר נפתח, נחנכת בריכת השחייה, ומסתיימת הבנייה של הבית הראשון בשיכון הותיקים. בנוסף, בשנים אלו מגיעות שלוש השלמות נוספות לקיבוץ - גדוד 'דביר' (1963), גרעין הבשור (1965) וגרעין תגר (1969).
במלחמת ששת הימים (1967) איבד הקיבוץ את אחד מחבריו - ברוך יואלי, שנפל בקרב על ירושלים. מספר חברי קיבוץ נוספים גויסו והשתתפו בקרבות. בעלון 'ביתנו' שהוקדש לסיפורים מהמלחמה צוטט אחד מן הלוחמים - "זו מלאכה שהיינו חייבים לעשותה. טוב שנגמרה. אני מקוה להיות מהיום והלאה פצפיסט". לצד הכאב על האובדן של חבר הקיבוץ, בתום המלחמה חווה הקיבוץ גם נקודת ציון מרגשת - הילד ה-100 של הקיבוץ נולד.
בשנות ה-70 עובר הקיבוץ את מחסום 100 החברים בזכות הגעת שתי השלמות מארגנטינה - גרעין אדמית (1973) וגרעין הר-אל (1974). תעשיית הקיבוץ גם היא בזינוק כאשר נפתחים בו שני מפעלים - מפעל 'כימדע' (1971) לייצור מוצרים עבור תעשיית התרופות ומפעל 'פולישק' (1974) לייצור יריעות המיועדות לשקים לפירות וירקות, רשתות צל ועטיפות לסוכריות. מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-80, קיבוץ 'סופה' השכן נכנס לשותפות בשני המפעלים. בשבוע בקיבוץ הארצי התפרסמה כתבה המספרת את הסיפור של הקמת מפעל 'פולישק'.
גם בתחום התרבות הקיבוץ לא מפסיק להתפתח, כאשר בשנת 1976 הוחלט לקנות טלוויזיות לחברים, ובשנת 1977 הוקם ה'מיניתיאטרון' - תיאטרון מקומי של הקיבוץ שהעלה מחזות וקיים שיעורים בתחומי המשחק והבמה לחברים המעוניינים בכך. בעלון 'ביתנו' פורסמה כתבה העוסקת בערב הפתיחה של המיניתיאטרון, ובה ניתן לקרוא את דעותיהם של החברים על היוזמה החדשה:
בשנות ה-80 מגיעות לקיבוץ מספר השלמות - חברת הנוער 'סלע' (1981), גרעין 'הקדמה' (1981), גרעין 'שירן' (1985), גרעין 'כפירים' (1988), וגרעין ארגנטינאי (1989). התפתחות הטכנולוגיה בעולם משפיעה גם על הקיבוץ, כאשר ב-1981 הוחלט להתקין מחשב מרכזי שישמש לעיבוד נתונים בקיבוץ, וב-1983 הותקנו טלפונים בחדרים ובענפים.
המעבר ללינה משפחתית עלה לראשונה לדיון בקיבוץ בשנת 1989. הדיונים לא תמו והתכנית למעבר ללינה המשפחתית עוד לא התגבשה, אך ב-1991 "נכפה" על הקיבוץ לעשות את הצעד בעקבות פרוץ מלחמת המפרץ. בעקבות החשש מטילים הילדים עברו לגור בבתי הוריהם, אך כיוון שהמעבר היה מהיר ולא מתוכנן נאלצו לישון על מזרונים על הרצפה לתקופה לא קצרה, עד שהצליח הקיבוץ להתאים את הדירות לאכלוס הילדים.
מאז תחילת שנות ה-2000 נאלצים חברי הקיבוץ - ששוכן בסמוך לגדר בין ח'אן יונס לרפיח - להתמודד עם האיום הבלתי פוסק של ירי רקטי מכיוון רצועת עזה. אך לצד הקשיים הביטחוניים המשיכו חברי הקיבוץ לנהל חיים קיבוציים מלאים. המשק התרחב ושגשג עם גידולי שדה מגוונים לצד רפת ולול. בנוסף, משק החי שהוקם בראשית שנותיו של הקיבוץ גדל, וכחלק מהפעילות החינוכית ילדי הקיבוץ סייעו בתחזוקו. מפעל 'כימדע' שייך לקיבוץ עד היום וממשיך לייצר הכנסה משמעותית. בקיבוץ הקימו גם משרד אדריכלות, סטודיו לעיצוב גרפי, סטודיו לקרמיקה ומוסך. חדר האוכל הפעיל הגיש שלוש ארוחות ביום במהלך כל השבוע (מלבד שבת) ובכל יום שישי ובערבי חגים התקיימה בו ארוחה חגיגית עבור חברי הקיבוץ. המועדון לחבר עדיין פעיל ובו מתקיימות שיחות הקיבוץ ואירועי קיבוץ שונים.
כל הפעילות הזו פסקה בבת אחת ב-7 באוקטובר 2023, כשעשרות מחבלי חמאס פרצו את שערי הקיבוץ. כיתת הכוננות של הקיבוץ נלחמה במחבלים במשך שעות ארוכות, ובתום הקרב נהרגו חמישה מחבריה. גופותיהם של שלושה מההרוגים נחטפו לעזה. ב-24 ביולי 2024 צה"ל חילץ את גופתו של אחד מהם, אורן גולדין, שהובא לקבורה בקיבוץ. מניר יצחק נחטפו חמישה אנשים - קלרה מרמן, גבריאלה ליימברג ומיאה ליימברג, ששוחררו לאחר 53 ימים בשבי, ולואיס הר ופרננדו מרמן שחולצו במבצע צבאי. הקיבוץ איבד גם את אופיר מלמן שנפל בקרב על מוצב סופה, וחודש לאחר המתקפה נפטרה מפצעיה אלה חמוי, שנורתה בפסטיבל הנובה, גם היא בת קיבוץ.
חברי הקיבוץ נאלצו להישאר סגורים בממ"דים מעל ל-14 שעות עד שהחל הפינוי שלהם. תחילה הם פונו למלון באילת ומאוחר יותר למלון בקיבוץ אילות, שם התגוררו במשך חודשים רבים. כעת רבים מהחברים עדיין נמצאים במלון, ועם זאת חלקם חוזרים בהדרגה לבתיהם בניר יצחק בניסיון להשיב מעט שגרה לחייהם. גם החלקאים, בעזרתם של העובדים התאילנדים, חזרו לאחרונה לעבד את שדות הקיבוץ.
הסיפור של קיבוץ ניר יצחק לא ייגמר כאן. גם בתוך המציאות המורכבת שבה הם חיים כעת, עקורים מביתם וגופות חבריהם מוחזקות בשבי, הם ממשיכים לקוות ולהילחם למען לימים טובים יותר ומחכים לרגע שבו יוכלו כל החברים לחזור לבתיהם בביטחון.
Comments