במתקפת הפתע של החמאס ב-7 באוקטובר ספג קיבוץ נירים פגיעה קשה: חמישה אנשים נרצחו - דורון מאיר, מור מאיר, רועי פופלוול, גדעון באבאני ואורן אלפסי, וחמישה נחטפו אל תוך רצועת עזה - חנה פרי ששוחררה לאחר 49 ימים בשבי, נדב פופלוול ויגב בוכשטב שנרצחו בשבי וגופותיהם הוחזרו לארץ במבצע צה"לי, ורימון קירשט ונורה בבדילה אגוג'ו ששוחררו לאחר 53 ימים בשבי. בתים רבים בקיבוץ נשרפו ורכוש נהרס, ומאז האסון נותרו חברי נירים עקורים מביתם, כאשר רוב הקהילה מרוכזת במספר מוקדים בבאר שבע.
על מנת להבין לעומק את הסיפור של קיבוץ נירים עלינו לחזור אחורה בזמן. במשך 78 שנים עמלו חברי קיבוץ נירים על יצירת קהילה קיבוצית חיה ותוססת. קהילה של תרבות, חקלאות וחלוציות בנגב. הם התמודדו עם אתגרים רבים - ביטחוניים, כלכליים וחברתיים, וצלחו שנים של מלחמות, בצורות ומשברים.
הפנים לנגב
הסיפור מתחיל ב-28 ביוני 1946, שנתיים לפני קום המדינה, כשגרעין של צברים מגדוד "ניר" של השומר הצעיר התאחד עם "ההשלמה הבולגרית" - חברת נוער ממסילות, ויחד הם הקימו קיבוץ חדש.
מרבית חברי הקיבוץ החדש התיישבו יחד במושבה באר יעקב, ואילו פלוגה מתוכם - 15 במספר - ירדו יחד לנגב והתיישבו במצפה גבולות במקום חברי קיבוץ ג' (לימים חצור) כשלנגד עיניהם מטרת העל - יישוב הנגב.
במשך ארבעה חודשים חיו 12 החברים בגבולות המנותקת מהעולם. פעמיים בשבוע הייתה מגיעה מכונית עם אספקה ומיד חוזרת למרכז. החודשים עברו עליהם בביצוע עבודות חקלאיות, איוש עמדות התצפית ויצירת קשרי ידידות עמוקים עם הבדואים השוכנים באזור. חבר הקיבוץ בצלאל (צלאל) איתן, שנהרג תקופה קצרה לאחר מכן בקרב על נירים במלחמת העצמאות, כותב מאמר לעלון הקיבוץ בו הוא מתאר את האווירה בגבולות:
בסוף ספטמבר 1946, החלו מידי יום להופיע בגבולות משאיות גדושות בחומרי בנייה. כך גילו חברי הפלוגה שעומד להיערך מבצע שמטרתו הקמת יישובים חדשים בנגב. חברי נירים תמיד חלמו על התחלה בראשיתית, וגבולות, שהוקמו בה מספר מבנים עוד לפני הגעתם אליה, לא הייתה ראשונית מספיק עבורם. על כן, הם דרשו להיות בין היישובים שישתתפו באותו מבצע.
ב-6 באוקטובר 1946, מוצאי יום הכיפורים תש"ז, באישון לילה, יצא לפועל מבצע "11 הנקודות" - מבצע התיישבות ביוזמת הסוכנות היהודית שבמסגרתו הוקמו אחד-עשר יישובים יהודיים חדשים בנגב. בשיירת משאיות ארוכה, יצאה הקבוצה מגבולות לכיוון הנקודה שנקבעה להם - ראש גבעה על אדמות דנגור (על שמו של רוכש האדמות שלום דנגור, יהודי מעיראק), דרומית-מזרחית לרפיח. אך המבצע לא התנהל כמתוכנן - כשהמשאיות ירדו מדרך העפר אל חולות המדבר על מנת להגיע לראש הגבעה, הן שקעו. מפאת לחץ של זמן הוחלט להקים את היישוב בנקודה בה שקעו המשאיות בתחתית הגבעה ובשלב מאוחר יותר לדאוג להעברתו לראש הגבעה.
מרדכי גלילי, חבר קיבוץ נירים ואחד מחברי הפלוגה הראשונה שירדה לנגב, מתאר זאת כך:
מספר חודשים לאחר המבצע התרחשה ההעברה המתוכננת לנקודה המקורית בראש הגבעה, וזמן קצר אחר כך הוקם 'בית הביטחון', שבתפיסה של החברים אמור היה לעמוד בכל איום ביטחוני שיבוא עליהם. בניית בית הביטחון והצריפים החדשים הפיחה בחברים את התחושה שסוף-סוף מצאו לעצמם נקודת קבע.
בזמן שבשני המוקדים של נירים - בדנגור ובבאר יעקב - עומלים על ביסוס הקיבוץ החדש, גם בפלשתינה-ארץ ישראל קורים שינויים מהותיים. ב-29 בנובמבר 1947 מתקבלת באו"ם ההחלטה על תכנית החלוקה, על פיה שטח ישראל יחולק לשתי מדינות - יהודית וערבית. בעקבות ההכרזה מתחילה מלחמת אזרחים בין ערבים ליהודים, ובאותה תקופה ממש מגיעות שתי "השלמות" לקיבוץ נירים - שני גרעינים של ניצולי שואה מכפר מסריק (נובמבר 1947) ומעין החורש (פברואר 1948). באותו הזמן, עוברת הקבוצה שמתגוררת בבאר-יעקב לראשון-לציון, וכך מתחלקים חברי ההשלמות בין הקבוצה בראשון-לציון לבין הנקודה בדנגור.
כבר מההתחלה, הפיצול בין שני המוקדים של נירים יצר קשיים רבים וגרם לחיכוכים בין החברים בראשון לציון לחברים בדנגור. דוגמאות למתיחות בין הנקודות ניתן לראות בעלוני הקיבוץ מאותה התקופה:
'בחברה ובמשק' מתאריך 15.5.48, 'מכתב גלוי לדנגור'; 'יחדיו' מתאריך 7.8.1946, 'שבילים לנגב, גבולות - באר יעקב; 'נירים בנגב' מתאריך 1.9.46, עמוד 11-12
קרב דנגור
ב-4 בדצמבר 1947 מכריזה בריטניה כי ב-15 במאי 1948 יסתיים המנדט והחיילים הבריטיים יעזבו את שטח פלשתינה-ארץ ישראל. לאורך כל התקופה הזו, החברים בדנגור מתכוננים להסלמה - אימונים קרביים יום-יומיים ובניית ביצורים הופכים להיות דבר שבשגרה. ב-14 במאי 1948, יום לפני תום המנדט, מכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ולמחרת, עם צאת הצבא הבריטי מהארץ, פולשים הצבאות של מדינות ערב השכנות אל שטח ישראל.
קיבוץ נירים היה אחד מן הישובים הקרובים ביותר לגבול המצרי, ועל כן היה גם אחד מהישובים הראשונים שהותקפו על ידי הצבא המצרי. בשעה 7:00 בבוקר מתחילים המצרים לתקוף את הנקודה בדנגור. החברים בנקודה היו במיעוט מספרי והיו בידם מספר מועט של כלי נשק. עם זאת, הלחימה האמיצה שלהם גרמה בסופו של דבר לצבא המצרי לסגת. הקרב נגמר באבדות קשות ברכוש ובנפש - כל הצריפים בנקודה היו שרופים עד כלות, בית הביטחון הופצץ וחורר, ושמונה חברים קיפחו את חייהם. עם זאת, לא הייתה זו תבוסה - החברים הגנו בחירוף נפש על הנקודה בדנגור והיא לא נכבשה על ידי הצבא המצרי.
אחד מהסיפורים שהפכו עם השנים לסמל בקיבוץ נירים הוא הסיפור על קיר חדר האוכל, ששבועיים לפני ההתקפה המצרית, בחגיגות חג הפועלים (אחד במאי 1948), נחרט עליו המשפט 'לא הטנק ינצח - כי אם האדם'. בקרב עם המצרים נהרסו כל הצריפים בנקודה, ואילו רק קיר חדר האוכל נשאר עומד ועליו מתנוסס המשפט. שנים לאחר מכן נבנתה במקום אנדרטה לזכר הקרב והנופלים בו, ועליה נכתב אותו המשפט שהפך לחלק משמעותי באתוס של קיבוץ נירים.
ביוני 1948 ראתה אור בקיבוץ חוברת הנצחה לשמונת החברים שנהרגו בקרב על דנגור. בחוברת מתארת מרים פ., חברת הקיבוץ, את יום הקרב:
חוברות זכרון של חללי קיבוץ, יוני 1948
לאחר הקרב ולמשך כל תקופת מלחמת העצמאות, חיו חברי הקיבוץ בדנגור במבנים תת-קרקעיים שבנו על מנת להתגונן מאש המלחמה המתמדת. חברים מראשון לציון ירדו לנגב להצטרף למאמץ המלחמתי, ובעוד שבראשון לציון המשיכו לנהל אורח חיים קיבוצי ומסודר (פחות או יותר), האנשים בדנגור נהפכו כמעט לחיילים. התקופה הייתה קשה וחשוכה, אך תושייתם של חברי נירים הוכיחה את עצמה שוב כשחבר הקיבוץ אלישע קלי הצליח לבנות מתקן מראות שיכניס אור שמש לחדר האוכל התת-קרקעי. בספרו 'עד דגל הדיו' מתאר חבר נירים אברהם אדן (ברן) (לימים אלוף בצה"ל) את מתקן המראות המדובר:
המתיחות בין המוקדים בראשון לציון ובדנגור מתחזקת לאור ההבדלים המשמעותיים באורחות החיים שניהלו החברים בנקודות השונות.
התחלה מחדש
ב-1949, שלהי מלחמת העצמאות, לאחר חודשים של שהייה מתחת לאדמה, בקרב החברים עלתה שוב השאלה 'מה עושים הלאה?'. לא רחוק מהנקודה בדנגור הייתה חורבה מוקפת בשדות ירוקים שננטשו על ידי ערבים שברחו לרצועת עזה בעקבות המלחמה - חרבת מעין. הנקודה הייתה מבטיחה וחברי דנגור החליטו לעבור לשם באופן זמני עד שיוכלו לעלות לקרקע יחד עם החברים בראשון לציון. לאורך תקופה של כמה חודשים, עד תחילת 1950, נעשו מאמצי ההעברה מראשון לנגב, עד שעבר כל הקיבוץ לנקודת הקבע שלו ליד חרבת-מעין וסוף-כל-סוף היו כל חברי וענפי הקיבוץ מאוגדים במקום אחד.
בשנות ה-50 מצטרפים שלושה גרעינים חדשים לקיבוץ - גרעין 'ארזים' מקיבוץ כפר מסריק (1950), הגרעין האוסטרלי (1956-1954) וגרעין נירים שכלל חניכים מפתח תקווה, קרית חיים, נווה שאנן וחיפה (1955 - 1959). כך נירים עובר את מחסום 100 החברים.
בסוף שנת 1952, טלטלה 'פרשת סנה' את הקיבוץ הארצי. מרדכי אורן, חבר הקיבוץ הארצי, נתפס בצ'כוסלובקיה והואשם בריגול אחר הקומוניזם בשם הציונות. הנהגת הקיבוץ הארצי התעקשה על חפותו, ואילו משה סנה, שהיה חבר מפלגת מפ"ם והיה מזוהה עם השמאל הקומוניסטי, האמין שאורן אכן אשם בפרשה. הדבר עורר מחלוקת משמעותית בתוך הקיבוץ הארצי, כאשר חלק מהחברים בחרו לצדד במשה סנה וסירבו להאמין בחפותו של אורן. לבסוף, החליטה ההנהגה לערוך רפרנדום (משאל עם) בקרב כל חברי התנועה על מנת לבדוק מי מזדהה עם גישתו של סנה. האנשים שצידדו בו התבקשו לעזוב את הקיבוצים. גם קיבוץ נירים השתתף ברפרנדום, ובעקבותיו עזבו את הקיבוץ בין 7 ל-10 חברים.
איום ביטחוני לצד צמיחה
גם בשנות ה-50, כבשנים הראשונות של הקיבוץ, לא נחסכו מנירים מראות המלחמה, כאשר נאלצו להמשיך ולהתמודד עם המסתננים (פדאיון) מהגבול המצרי ומניסיונות תקיפה מפעם לפעם. הגדולה והזכורה שבהן היא ההפצצה על נירים ב30 במאי 1955, בה נהרג מרכז הרפת חיים שפרוני.
במהלך מבצע סיני ב-1956 כתב חבר הקיבוץ יצחק (ציקי) דינשטיין את 'שיר השלום של נירים'. השיר מתאר את חזון חברי הקיבוץ לשלום - שלום שמאפשר טיולים לחאן-יונס והתיידדות עם הערבים שמעבר לגבול. השיר הפך להיות חלק משמעותי ברוח הקיבוצית ומאז בכל שנה שרים אותו חברי הקיבוץ בטקס יום העצמאות. השנה, בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, החליט הקיבוץ לא לשיר את השיר בפעם הראשונה מזה עשרות שנים.
יחד עם ההתמודדויות שמביא איתו המצב הבטחוני, העשור הזה בקיבוץ נירים הוא גם תקופה של צמיחה חקלאית משמעותית. החברים הקימו ענפי חקלאות רבים בקיבוץ כשהמרכזיים שביניהם הם - פלחה, רפת, לול, מטע, גן ירק ומספוא. כל זאת על אף הקשיים הטמונים באזור הנגב - החום, הבצורת והיובש.
בשנות ה-60 מגיעות שתי השלמות נוספות לקיבוץ - חברת הנוער 'צאלה' (1960 - 1969) וגרעין 'תדהר' של השומר הצעיר.
המצב הביטחוני מושפע מתוצאותיה של מלחמת ששת הימים, כאשר הגבול מתרחק אך ה'אויב' נשאר. שליטת ישראל ברצועת עזה אינה מוחלטת, והערבים החיים באזור מנצלים הזדמנויות לפגוע בקיבוצים שבאזור. חבר קיבוץ נירים רוני גיטר מפרסם מאמר ב'שבוע בקיבוץ הארצי' המתאר את המצב ואת החששות ממנו - 50 השנים הראשונות:
שש שנים לאחר מכן, 1973, פורצת מלחמת יום הכיפורים. קיבוץ נירים איבד את החבר יעקב ז'יטומירסקי, והחבר מרדכי (מרה) גלילי נפל בשבי ושוחרר. בעקבות ההלם שהיכה בכל תושבי מדינת ישראל עם פרוץ המלחמה, לכל אורך תקופת הלחימה לא יצאו עלוני 'יחדיו' בקיבוץ. בעלון הראשון שיצא לאחר המלחמה בתאריך ה-23.11.73, נכתב ב'דבר המערכת' מאמר על השפעת המלחמה על הקיבוץ:
במהלך שנות ה-70 מגיעות לקיבוץ מספר השלמות - גרעין 'חציל' של התנועה העירונית (1972), גרעין 'שבלול' של השומר הצעיר (1973), הגרעין הפרטי 'שממית' (1975), 'אמל"ט' - חניכי השומר הצעיר מונצואלה וחניכי מכבי מארגנטינה (1976), ו-'קיוית' - גרעין פרטי עם זיקה לשומר הצעיר (1978).
משבר והתחדשות
בשנות ה-80, כמו רבים מהקיבוצים בארץ, נכנס קיבוץ נירים לחובות כלכליות. עם תכנית הייצוב הכלכלי של הממשלה ב-1985 המשבר החריף. בשנת 1989, עם החתימה על 'הסכם הקיבוצים', המצב הכלכלי בקיבוץ התייצב ואף השתפר - הקיבוץ הרחיב את שטחי הפלחה והשלחין, נכנס לשותפות במפעל 'נירלט' של ניר עוז והקים מעבדת מחשבים. חברי קיבוץ מספרים שבאחת ממסיבות חג הפורים שנערכו בשנות המשבר הכלכלי נכתב על קיר חדר האוכל - 'לא הבנק ינצח, כי אם האדם', כרפרנס למשפט המפורסם מהקרב במלחמת העצמאות.
בתחילת שנות ה-90 החלו בקיבוץ דיונים על מעבר מלינה משותפת בבית ילדים ללינה משפחתית. ב-11 במאי 1990 ערך הקיבוץ משאל חברים ובו הוחלט באופן רשמי על המעבר. המעבר אמור היה להיות הדרגתי, אך בינואר 91', בעקבות מלחמת המפרץ, מועברים בבת אחת כל הילדים לחדרי ההורים. לאחר מכן, במרץ 91', התקבלה בשיחת קיבוץ ההחלטה להשאיר את הדברים כך ולא לחזור אחורה על מנת לממש את התכנית ההדרגתית המקורית. המעבר הפתאומי ללינה משפחתית קיבל בקרב חברי קיבוץ נירים את הכינוי 'לינת סדאם', על שם סדאם חוסיין, נשיא עיראק דאז ושותף מרכזי במלחמת המפרץ.
התהליך של המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מופרט החל בנירים בסוף שנות ה-90 והושלם סופית ב-1 במאי 2011. מידי שנה, גם ובמיוחד לאחר השינוי ב-2011, מציין האמן וחבר קיבוץ נירים דב הלר את חג האחד במאי יחד עם חבריו לקיבוץ. מאז ועד היום עובד הקיבוץ במודל של 'קיבוץ מתחדש' במטרה לאפשר צמיחה דמוגרפית וקליטה.
מאז תחילת שנות ה-2000 מתמודד הקיבוץ עם המטרד הבלתי פוסק של ירי רקטי מרצועת עזה. בעקבות מבצע עופרת יצוקה (27.12.2008 - 18.1.2009) החליטו מספר משפחות לעזוב את הקיבוץ. במבצע צוק איתן (8.7.2014 - 26.7.2014) איבד הקיבוץ שניים מחבריו - זאב (זאביק) עציון ושחר מלמד, וגדי ירקוני, חבר קיבוץ גם הוא, נפצע ואיבד את שתי רגליו.
לאורך כל השנים, לצד ההתמודדויות הביטחוניות, הכלכליות והחברתיות, קידשו חברי נירים את מקומה של התרבות בחיי היום-יום בקיבוץ והקפידו לתחזק חיי תרבות ענפים. כבר בשנים הראשונות של הקיבוץ, עוד כשהיה פיצול בין שני המוקדים בראשון לציון ובדנגור, הוקמה ועדת תרבות ובידיה הופקדה האחריות על ארגון החגים בקיבוץ ועל אירועי תרבות כמו הרצאות, הצגות, סרטים וערבי חברה. מאז שנות החמישים ולאורך שנים פעלה בקיבוץ 'להקת הפזמונים', אותה הרכיבו שישה מחברי הקיבוץ. הלהקה הייתה מופיעה בחגים ובאירועים בקיבוץ וביצעה בעיקר שירים שעסקו בנושאים מחיי הקיבוץ, כאשר רבים מהשירים נכתבו על ידי חבר הקיבוץ יצחק (ציקי) דינשטיין, אותו אחד שכתב את 'שיר השלום של נירים'.
כבר בשנות ה-50, כשהקיבוץ עוד היה בחיתוליו, הוקמו בו תקליטיה וספריה. מפעם לפעם הקיבוץ הוציא 'טיולי קיבוץ' בהם השתתפו החברים. לאורך כל שנותיו, נהוג היה שהקיבוץ שלח חברים מטעמו להשתתף בהשתלמויות, להקשיב להרצאות ולצפות בהצגות ובסרטים. החגים כולם נחגגו יחד, וכללו טקסים והופעות של חברי הקיבוץ בכל הגילאים. הקהילה של קיבוץ נירים ייחסה חשיבות מיוחדת לחג הפורים, עד כדי כך שהוחלט בתקנון הקיבוץ שלא להזמין לחגיגה אורחי חוץ. (תולדות הקיבוצים, נירים, מיכל 95, 1.58.101, אוגדן החלטות ונהלים ספטמבר 1987, עמוד 69, סעיף ו-3) גם הספורט היווה חלק משמעותי בהווי הקיבוצי. 'הפועל נירים' (שלימים הפכה ל'הפועל אשכול') הייתה אגודת ספורט שהוקמה בקיבוץ ותחתיה היו קבוצת כדורסל וקבוצת כדורעף שזכו מספר פעמים בגביעים בתחרויות אזוריות. מהקיבוץ יצאו גם מספר אמנים, ביניהם ארנון אבני (קריקטוריסט) ודב הלר.
בשנים האחרונות עיקר פרנסתו של קיבוץ נירים מתבססת על חקלאות. הענפים המרכזיים שלהם הם גידולי שדה, מטע אבוקדו, חממות ורפת. המשק של הקיבוץ הוא אחד מהמשקים האורגניים הגדולים בארץ.
הקיבוץ כיום מונה כ-400 נפשות, מתוכם כ-180 חברים, 100 ילדים ו-40 תושבים, כולל משפחות שנקלטו לאחר השינוי שעבר הקיבוץ.
מחדל ה-7 באוקטובר העמיד את נירים בפני מבחנים ואתגרים קשים מנשוא: החברים שנרצחו, החברים שנחטפו, האבל הכבד על מאות חבריהם בקיבוצי האזור, וההפיכה לעקורים בארצם שלהם. בתחילה, עברו מרבית החברים למלון באילת וכעת רובם נמצאים בבאר שבע. ובתוך הקושי ממשיכים החברים לקיים קהילה חזקה ומאוחדת שחושבת על עתיד הקיבוץ, מקיימת חיי תרבות ודואגת לרווחת כל החברים גם בתוך המציאות המורכבת ומלאת סימני השאלה. "נירים בדרך הביתה" הייתה הכתובת שהודפסה על חולצות של אנשי ונשות נירים, כדי לסמן את המטרה המשותפת לכולם.
コメント