ילדי סלבינו
ההיסטוריה של צאלים מתחילה עוד ב-1947. באותן שנים, החזיקו בנקודה בה נמצא היום הקיבוץ גרעין מיוצאי הונגריה. לקראת הקמת המדינה הגיע לארץ גרעין "סלבינו", שהיה חלק ממוסד עליית הנוער באיטליה, שקלט נוער מעל רחבי אירופה לאחר זוועות השואה.
במשך שלוש שנים היה "שיזפולי", הבית בעיירה סלבינו, מעון חינוכי בתנאי פנימייה בהנהלת חיילים ארץ-ישראליים. היה זה בית לכ-800 ילדים ובני נוער יהודים משארית הפליטה. הם הגיעו מכל רחבי אירופה, מהמחנות, מהיערות, ממקומות המסתור ומהמנזרים בהם שהו. הבית ששמו "שזופולי" שימש במהלך המלחמה בית נופש לנוער איטלקי פשיסטי.
על הימים הראשונים בסלבינו סיפר שמואל שילה, חבר צאלים, שהיה בן 16 כשהגיע למקום:
"אחרי שבועיים גם אני התחלתי לזרוק כריות, וגם אני התחלתי לרקוד עם בנות, וגם אני התחלתי לשחק כדורגל... זה לקח שבועיים, לא יותר, וחזרנו לגיל שלנו. אני חושב שאחד הדברים הגדולים של סלבינו... שהבית הזה - לתקופה המסוימת שהיינו שם, איזה שנה ומשהו - החזיר לנו את הנעורים... סלבינו היתה מושבה של ארץ ישראל. נכון שדיברנו בפולנית, או ביידיש, או בהונגרית, אבל חיי התרבות היו בעברית."
לסלבינו הגיעו ילדים מכל רחבי אירופה, שעברו הכנה והכשרה לקראת עלייתם לארץ. הם היו בוגרי כל התנועות - מ"השומר הצעיר" ועד לבית"ר וגורדוניה. לאחר עלייתם, מעט לפני קום המדינה, התיישבו במספר מקומות בארץ - ביניהם חניתה, כפר רופין, כפר המכבי ומשמר השרון. הקבוצות שהתיישבו בכפר רופין ובמשמר השרון הן אלו שהקימו, בסופו של דבר, את צאלים.
מאירופה למלחמת העצמאות וההתיישבות: ילדי סלבינו בישראל
אהרן מגד, בספרו "מסע הילדים אל הארץ המובטחת: פרשת ילדי סלבינו", סיפר על עלייתם של ילדי סלבינו, שעברו את הנורא מכל והצטרפו לקרבות, כחלק מחטיבת הראל של הפלמ"ח: "היתה זו המלחמה השלישית בה השתתפו "ילדי סלבינו״ – עתה בני שבע־עשרה, שמונה־עשרה, תשע־עשרה: הראשונה, הנוראה ביותר– בגיטאות, במחנות־העבודה ובמחנות־ההשמדה תחת הכיבוש הנאצי, ביערות ובבריחות מכפר לכפר, מארץ לארץ; השניָה – נגד החיילים והמלחים הבריטים על אוניות־המעפילים ואוניות־הגירוש; למלחמה השלישית – הם יצאו מרצונם, מתוך החלטה עצמית ובגאוָה, מאומנים ונכונים. חמישה מהם נפלו בקרבות. רבים נפצעו, ובהחלימם חזרו לשורות הלוחמים. לא היה אחד מהם שברח מן המערכה או השתמט ממנה.".
צאלים (שאז נקרא "שורשים") היה עד אותה עת ישוב משלט שהוחזק על ידי גרעין מעורב מתנועות שונות ופלוגת פלמ"ח בת כ-35 חיילים. לאחר שהיה מטרה קלה לתקיפה של מסתננים והצבא המצרי במהלך המלחמה, המתיישבים בנקודה עזבו אותה לאחר המלחמה: חלקם עברו לכפר־החורש והאחרים התפזרו בארץ. חשיבות הנקודה, יחד עם עוד שני היישובים שקמו במקביל ממש אליה - מושב מבטחים וקיבוץ עלומים - הייתה שמירה על קו המים לנגב, שהיה קו החיים להתייישבות היהודית בנגב כולו. הגרעין קיבל על עצמו את המשימה בחפץ לב.
מגד מספר על התחושות של חניכי סלבינו באותו הזמן: "התיַשבות בצאלים – היתה בעיני חניכי סלבינו אתגר שראוי להתמודד עמו. היִשוב עמד בלב השממה, מבודד ומנותק מכל ישוב עברי אחר. כל־כולו היה כמה צריפים ואוהלים, מוקפים עמדות ותעלות־קשר. המים שהגיעו אליו מצפון הספיקו לשתיָה בלבד. רק רתמים, עצי אשל אחדים וחלקת ירקות קטנה ליד צריף־האוכל, נימרו בירוק את מראהו הצחיח. בימי החום ־ היה חשוף לשמש הלוהטת ולסופות החול. בימי הגשמים – נמלא הואדי מים, ובאין כביש – נותקה הדרך היחידה צפונה. העפר הקמחי הפך לבוץ סמיך. הגיעה שעתם של ״ילדי סלבינו״ להגשים את חלומם מאז: הקמת קיבוץ בכוחות עצמם בלבד; בניית חברה שיתופית בהתאם לעקרונותיהם, ולנסיון שצברו בדרך המסות הארוכה והנפתלת שעברו בה עד הנה".
ארבעים מחניכי סלבינו, מהקבוצות שהתמקמו במשמר השרון ובכפר רופין, עלו לנקודה ב-9 בינואר 1949, והקימו את הקיבוץ בהתלהבות רבה: בחרו מזכירות, ועדות, רקמו תכניות לפתח ענפי פלחה, מטעים, רפת, לול, מוסך, מסגריה, נגריה. בערבים – בהתאם ל״מסורת סלבינו״ – התכנסו כולם לשיחות, שירה וריקודים. חברי הגרעין, שעדיין היו בשירות במסגרת נח"ל והפכו למעשה לגרעין הנח"ל הראשון, היו צעירים מאוד, רובם ככולם כמעט ילדים, ואף על פי כן הם עשו כל שביכולתם כדי להיאחז באדמת הנגב אחרי נוראות השואה.
צאלים בראשיתו: נאחזים בקרקע
קשיים רבים נכונו לגרעין סלבינו הצעיר עם העליה לקרקע. היה מחסור קשה במים; שטחי העיבוד לפלחה שנמסרו לקיבוץ היו רחוקים מאוד - סמוך לבאר טוביה; שרר מחסור במזון ובכל מִצרך חיוני, והמוסדות המיישבים לא ששו לעזור לקיבוץ, שחווה גם מתקפות קשות של מסתננים.
לא מעט אסונות פקדו את הקיבוץ באותן שנים: לילקה נודלמן, בת השבע־עשרה, נפצעה קשה מרימון שהושלך אליה בעומדה בשמירה, וכיוון שלא היה במשק כלי־רכב להסיעה לבאר־שבע בדחיפות – נפחה את נשמתה. שלמה קרמפף שנפצע בראשו במלחמת העצמאות והובא לצאלים כשהוא חצי משותק – התאבד ביריה. על אף אתגרים אלה חברי צאלים עשו כל שביכולתם כדי להיאחז בקרקע.
שנה לאחר העליָה למקום, נכתב בעלון המשק, ״בצל הצאלים": “זרענו בעונת האביב על שטח של עשרה דונמים בקירוב. מחמת חוסר מים – מחציתו של השטח לא עלתה יפה. גן הירק בסתיו כלל: ששה דונם כרוב, שנים וחצי דונם עגבניות, דונם גזר, דונם סלק, דונם תפוחי־אדמה. ברפת נמצאות כעת שש־עשרה פרות. זרענו תלתן בשטח של עשרה וחצי דונם, ומחצית השטח נאכלה על ־ידי הציפורים". עתיד הקיבוץ היה לוט בערפל.
רק כעבור שנתיים, כשהגיעה אליו השלמה של שלוש קבוצות – מקיבוץ אבוקה שנעזב, מבן־שמן ומנחלת־יהודה, וגרעין נוסף חברת־נוער מיוצאי מרוקו שהוכשרו במצובה – חווה הקיבוץ תנופה מחודשת והפך לקיבוץ משגשג, קולט עליה ומקבץ גלויות.
כפי שהעיד העיתונאי דן כרמי בכתבתו על חג חמש השנים לצאלים: "מאוחר בלילה פותחים בריקודים ואתה מרגיש כי חג הנעורים הוא זה - יום חמש שנים לצאלים. תום נעורים - המפעם את החבריא בימים אפורים של עמל, וחן נעורים במחול הטקסי, בשירה ובריקוד ההמוני. עכשיו אתה מבין למה באים מדריכים ותיקים ואוהבים את הקבוצה הזאת - היא נותהת להם מחדש את החוויה המשחררת של תקופת הנעורים".
קבוצות רבות הגיעו לצאלים לאורך השנים. לאחר הגעתם של הגרעינים הישראלים והגרעין המרוקאי הראשון, הצטרפו באופן משולב לקיבוץ לאורך השנים גרעינים ישראליים (בוגרי הנוער העובד והלומד בעיקר) וגרעינים מרוקאים וצרפתים יוצאי "איחוד הבונים". כך נוצרה בקיבוץ אווירה מיוחדת של מקורות ושורשים - כפי שנקרא שמו בהתחלה.
על גדות נחל הבשור: התפתחותו של צאלים
באותן שנים מתחיל הקיבוץ להתקדם גם בתוכניותיו המשקיות: מוקמים הרפת והלול, וניטע מטע שזיפים וכרמי ענבים וזיתים. לאחר מלחמת סיני נכנס המשק, שנקרא במשך שנים "המשק האחרון בכביש" בעקבות מיקומו הדרומי והמרוחק במיוחד, לשנות תנופה. העזיבות הרבות שפקדו אותו בשנותיו הראשונות בעקבות האתגרים הביטחוניים - אתגרים שחלק מחברי הקיבוץ ששרדו את אימי השואה התקשו לעמוד גם בהם - פסקו למספר שנים, והצלחה כלכלית הגיעה לצאלים, אפילו קו טלפון הגיע לקיבוץ.
אך דווקא אז, כשהגורמים הכלכליים התייצבו ואפשרויות לפיתוח נראו באופק, שמונה חברים עזבו את המשק על משפחותיהם, והמשק נכנס לסחרור. הסיסמה "להחזיק את הענפים" נשמעה בכל מקום, והיה חשש ממשי לעתידו של המשק, שנראה שעמד בפני חיסולו. העזרה הגיעו בדמות גרעין ישראלי ראשון למשק - גרעין "יוטבת-דורם", בוגרי בית הספר החקלאי במקווה ישראל, שהגיעו ולקחו על עצמם את צמיחתו של המשק מחדש - ואף מצליחים בכך. השתלבותם בקיבוץ משיגה את תוצאותיה, כפי שהעיד חבר הגרעין, שמעון, בעלון המשק מינואר 1965: "צאלים היא מילת התשובה שלך כששואלים אותך מאין אתה. זהו המקום ממנו אתה נוסע ואליו אתה חוזר, ולא חשוב באיזו תכיפות אתה עושה זאת. צאלים היא פשוט בית. ראינו אותה גדלה ומתפתחת הרבה, השתתפנו בהכרעות על עתידה, יש בה פינות ועצמים הקשורים בזכרונך כמאורעות משמחים ומעציבים, מצחיקים פחות או יותר. יש בה בתים שלא היו כשהגעת, שטחים שעוד לא עובדו, מכונה שראית נכנסת לשימוש ויוצאת ממנו. יש בה ילדים שנולדו אחרי הואך והיום הם זוחלים, הולכים ורצים ומפריעים לך לישון בשבת בבוקר… צאלים בת שש עשרה, חמש שנים מתוכן הן רכושך והן פרי אחת עשר השנים שעברו".
מיקומו של צאלים, בסמוך לנחל הבשור שגואה מעת לעת, יצר לא אחת אתגר לקיבוץ הצעיר ולמבקריו, ביניהם - שר האוצר באותם ימים וראש הממשלה בהמשך הדרך, לוי אשכול, שנתקע במשך שעות ארוכות בקיבוץ בעת ביקורו, לאחר שהבשור עולה על גדותיו. לא עזרו כל ניסיונות חברי המשק להעבירו, ואשכול לא היה מוכן להזמין חילוץ במטוס. לאחר שסעד את ליבו בחדר האוכל בלחם וריבה, הציעו לו חברי הקיבוץ לעבור את הנחל על גבי מנוף של טרקטור. השר הסכים ליוזמה המקורית של חברי הקיבוץ, אך משום מה מלוויו לא אישרו והוא בילה בקיבוץ שעות ארוכות עד שהתאפשר לו לצאת לדרכו.
צאלים, שהפך לקיבוץ המבודד ביותר בנגב באותם שנים עקב הגאות של הבשור, לא זכה לאותה ברכת משקעים גם משמים: האקלים בקיבוץ היה צחיח ומדברי והגשם ירד לעיתים רחוקות מאוד. אך למרות זאת חברי הקיבוץ הצליחו לטפח משק לתפארת: בשנת החמש עשרה לקיבוץ, גדלו בו 20 דונם עגבניות, 500 דונם תפוחי אדמה, 600 דונם בוטנים, 300 דונם פרדס פירות הדר, רפת עם 90 פרות חולבות ועוד; על אף אתגרי האקלים, חברי הקיבוץ מקימים משק חקלאי פורח ומשגשג. חברי הקיבוץ ניצלו את האקלים היבש כדי לגדל במהלך כל השנה גידולי חורף שלא ניתן לגדלם במשך החודשים הקרים במרכז הארץ ובצפונה, וייצאו לכל העולם תפוחי אדמה, פלפלים, קישואים, בצלים ובוטנים.
את שנת העשרים לחייו של הקיבוץ הוא מציין ברווחה כלכלית יחסית. הקיבוץ שיווק בשנה זו למעלה ממיליון ליטרים של חלב, 200 טון עוף, 2000 טון תפוחי אדמה ו-300 טון בוטנים. ניטעים במשק מטעי אגסים, אפרסקים ומשמשים שמקדימים בתנובתם את שאר המשקים בארץ, כמו גם מטעי מנגו ופירות הדר.
אתגר חדש מגיע לפתחו של הקיבוץ באותה שנה: על אף תנובת החלב הגדולה מתגלה, לאור בדיקתם של רופאים, שילדי הקיבוץ לא שותים מספיק חלב. כדי לשפר את המצב נכנסים ילדי הקיבוץ למשמעת חלב קפדנית. החלב לו הילדים נזקקים ביתר שאת מסופק, כמובן, על ידי הרפת הפוריה ביותר של הקיבוץ.
חברי הקיבוץ מציבים לעצמם יעד משמעותי: לחצות את קו מאה החברים, ובשנת השלושים לקיבוץ הם אכן עושים זאת: 115 חברים חיים בקיבוץ בשנת 1979, יחד עם עוד עשרים מועמדים ו-115 ילדים. הצורך של הקיבוץ להמשיך לגדול ולהתפתח כל השנים עושה את שלו, והוא ממשיך לצמוח: בשנות העשרים של המילניום החדש גרים בקיבוץ כ-430 חברים. על אף האתגרים הגדולים שהגיעו לפתחם של קיבוצים רבים לאורך השנים, צאלים שמר על המודל השיתופי לאורך שנים רבות, ועבר למודל הקיבוץ המתחדש רק בשנת 2022 לאחר שההחלטה התקבלה ברוב של חברי הקיבוץ.
אתגרי האקלים איתם התמודד הקיבוץ בהצלחה לאורך השנים מביא לפתחו גם הצלחה תעשייתית. מפעל UBQ, העוסק ביצירת פלסטיק מפסולת, מוקם בקיבוץ. מדובר בפיתוח ישראלי מקורי שהופך פסולת – באמצעות תהליך עיבוד הכולל מספר שלבים – לחומר דמוי פלסטיק. הגרגירים שמתקבלים בסיום התהליך מחליפים בהצלחה את הפלסטיק המקורי, שמופק מנפט בתהליך מזהם, בשורה ארוכה של מוצרים: משטחים לוגיסטיים, שטיחונים ורכיבים לרכב, פאנלים וצינורות לענף הבנייה, אדניות, מגשים במסעדות, נעליים, פחי מיחזור ועוד. אזור הנגב המערבי הפך ברבות השנים לאימפריה תעשייתית של ייצור חומרי פלסטיק, אך דווקא מצאלים יוצאת הבשורה הירוקה לכל העולם. תאגידי ענק כמו מקדונלדס שמעו על החידוש מצאלים והתחילו לייצר את מגשיהם באמצעות החברה, ובספטמבר 2023 נודע שהיא גייסה סכומי ענק ועומדת לפתח מפעל נוסף בהולנד - בזמן שמרכז הפיתוח והמחקר שלה יישאר בצאלים וימשיך למשוך אליו עובדים מכל הנגב המערבי.
ב-7 באוקטובר קיבוץ צאלים חווה מתקפת טילים מסיבית לשטחו, ובנס איש לא נפגע. הקיבוץ קלט כ-400 מבלים ממסיבת הנובה שברחו והגיעו לשטחו, ורבים מחבריו יצאו להילחם בקרבות העזים בשטחי העוטף. UBQ, המפעל החדשני מצאלים, איבד שניים מעובדיו: הדר רוזנפלד־ברדיצ'בסקי, מנהלת החשבונות מכפר עזה, ואורי רוסו, המהנדס הראשי של המפעל, שהיה חבר בכיתת הכוננות בכפר עזה ונפל בקרבות ההגנה. זמן קצר לאחר השבת השחורה נודע ל-UBQ וצאלים שהחברה והטכנולוגיה שלה נבחרו על־ידי המגזין "טיים" לאחת ההמצאות המבטיחות בעולם לשנת 2023, והותירו טיפת אופטימיות בים העצב והשכול. על אף שקיבוץ צאלים עמד תחת מתקפת הטילים, הוא לא פונה באופן רשמי על ידי מדינת ישראל, מאחר והוא מחוץ לתחומי קו שבעת הקילומטרים מרצועת עזה, ועל אף דרישתם של חברי הקיבוץ מממשלת ישראל להכיר בו כקיבוץ שנפגע אנושות ב-7 באוקטובר - הוא טרם הוכר ככזה. במהלך המלחמה, הקיבוץ שיכן בשטחו מאות חיילים, נתן להם מקום למנוחה ומרגוע ואף אירח חתונות של חיילים - הכל על חשבון הקיבוץ.
במהלך 2024, חזרו חברי הקיבוץ לגור בשטחו, כשעננה גדולה מרחפת מעליהם. הקיבוץ, שהוקם על ידי ילדי סלבינו, ניצולי זוועות השואה, חווה עוד טלטלה בדרכו הארוכה והמפותלת. חבריו מקווים להמשיך ולחיות במקום אותו הם כל כך אוהבים, ולהוות עוד חוליה בשרשרת הארוכה של ההתיישבות בנגב המערבי.
Kommentarer